1.
זה היה אחד המשחקים המשונים שיצא לנו לראות בשנים האחרונות, ללא ספק. ולא, אנחנו לא מדברים רק על השופט גילי עובד שנתן משמעות חדשה למונח "יש שופטים בירושלים". זאת, למרות שאנשי השלולית המקומית ודאי זיהו שזו אחת הפעמים היחידות שראו את גילי עובד בפעולה אקטיבית. ולא, אנחנו לא מדברים רק על האלתור של בראד גרינברג בדמות הרכב ובו ליאור אליהו בעמדה מספר 3, מצחיק ככל שזה יהיה.
מאמנים תחת ביקורת רוטנים וטוענים (בצדק) שהאחריות לכל הפסד מונחת לפתחם, גם במקרים שבהם הם עשו הכל נכון והשחקנים לא. המשחק בין הפועל ירושלים לבין מכבי תל אביב לא היה אחד מאלה. כי אי אפשר להגיד על בלאט וגרינברג שהם עשו הכל נכון.
חרף היעדרותם של שון ג'יימס וביג סופו, ואולי דווקא נוכח חסרונם, הגיעה מכבי למשחק הזה נינוחה ומשוחררת - ובמיוחד במובן הטקטי. חוסר היכולת לדחוף את הכדורים פנימה לשחקן גבוה שחרר את הצהובים מהמטלה המעיקה מבחינתם ואילץ אותם, כנראה שלשמחתם, לשחק כדורסל מהיר יותר. ובמיוחד שחרר אותם מהצורך לשחק בכוח כדורסל של שליטה בכל החלקים של המשחק למעט בסופו. במקום תרגילים מסורבלים שמובילים לפואנטות שלא תמיד תואמות את חומר השחקנים, שיחקו במכבי על החוזקות שלהם. וכשאנחנו כותבים חוזקות של משחק ההתקפה, אנחנו מתכוונים לחוזקה אחת. הקליעה מבחוץ. אל טריו הפורווארדים המועדפים סמית'-בלו-אינגלס הצטרף חבר רביעי, וביחד עם גיא פניני חרכו הקלעים של מכבי את הטבעות במלחה.
וכאן חייבת להגיע התהיה לגבי רמת המוכנות של בראד גרינברג וחבורתו למשחק. אם מכבי היא ONE TRICK PONY כשיש לה את סופו וג'יימס, אז היא האמ-אמא של ה-ONE TRICK PONY בלעדיהם. וכשהגיעה סוף כל סוף (במיוחד במחצית השניה) התגובה הטקטית ההגנתית, בדמות חילופים בחסימות, היא באה בצורה שבלונית למדי. במקום להחליף רק על חסימות עומק לקלעים ולוותר על מצבי עזרה שחושפים את ההגנה לזריקות טובות מבחוץ, החליפה ירושלים על הכל, כולל על פיק אנד רולים, ונתנה למכבי במתנה יתרונות בדמות אוחיון שמתקיף שומרים כמו פרחובסקי או דאנקן. ההחלטות האלו כמעט ועלו לגרינברג במשחק שהוא היה חייב לנצח.
מהצד הצהוב קיבלנו בתחילה הכנה הגיונית ומדויקת. בניגוד לירושלים שהייתה חייבת לטפל קודם כל בקליעה של הצהובים, הרי שמכבי הייתה חייבת להמר על היכולת של הגארדים הירושלמים (למעט הלפרין) לפגוע מבחוץ. גם במחיר של שלשה פה ושם של קיצ'ן או דופרי. אבל אם ההתקפה של מכבי הגיבה להגנה הירושלמית במטח של 28 זריקות לשלוש (לעומת 29 זריקות ל-2!), זרקו המארחים 18 זריקות יותר ל-2 מאשר ל-3 (ו-14 זריקות עונשין יותר ממכבי) ושמרו על שליטה בכל הנוגע לבחירת הזריקות.
במקביל, ניתן היה לצפות שדווקא בהרכב חסר ישכיל בלאט לתמרן בצורה שקטה יותר בניהול החילופים שלו ולהשאיר על המגרש הרכבים שיכולים להרגיש בנוח ובלי החרב שמונחת על הצוואר בכל טעות. ובמיוחד לנצל בצורה חכמה יותר את הגנת החילופים של גרינברג כדי לייצר יותר נקודות קלות. בשורה התחתונה, דווקא ההצלחה היחסית של ההגנות המתוחכמות של בלאט במחצית הראשונה הביאה לקשיים במחצית השניה. ההגנה המפורסמת של בלאט נכנעה ולא יכלה לא ליכולת ולא לאסרטיביות של הלפרין (היוצא מן הכלל!) או קיצ'ן מבחוץ או ליכולת של פרחובסקי או דאנקן בקו הקדמי. קבוצה שנכשלת גם כאן, גם שם וגם ביכולת למנוע את המסירה האחרונה לגילי עובד לא שווה נצחון במלחה.
שלשת ניצחון של יותם הלפרין סידרה להפועל ירושלים 85:87 על מכבי תל אביב
יותם הלפרין: הכול זז בסלואו מושן, ואז הכדור הגיע אליי
גיא פניני: "הפסד כואב, המזל היה עם הפועל ירושלים"
2.
הפסד רביעי בתשעה משחקים למכבי תל אביב. כן סופו או לא שון ג'יימס, אלה נתונים שלא יכולים להתקבל בהבנה על ידי המערכת הצהובה. מרבית האש התמקדה וככל הנראה תוסיף להתמקד בדיוויד בלאט וזהו אכן דיון ליגיטימי עם טעמים לכאן ולכאן. לא כדאי למקבלי ההחלטות בצהוב, יהיו מי שיהיו, לבזבז את כל האנרגיות שלהם רק על הסוגיה הזאת. אם מאמנה של מכבי ישאר בלאט או אם יגיע מחליף תחתיו, בעיות היסוד של הצהובים לא ישתנו. והגיע הזמן, אומרת אמי, לקבל כמה החלטות לגבי הקו האחורי.
שאלת טייריס רייס עומדת על הפרק מזה זמן רב, ועושה רושם שהשילוב שלו ושל המאמן שלו לא יכול להצליח. זאת, מבלי להיכנס לשאלה אם השילוב שלו אם מאמן אחר יניב את הפתרון האידיאלי לעמדה מספר 1. הגיע הזמן להציף את סוגיית ריקי היקמן. הבחור השקט שהתקדם מערבות הקרח של פינלנד עד לעמדת השוטינג-קומבו גארד הפותח של מכבי תל אביב נראה לא טוב כבר תקופה ארוכה. וגם כשהוא נראה טוב, חסרונותיו המובנים הם כאלה מהם לא ניתן להתעלם. את הגודל (או הקוטן) שלו אי אפשר לשנות. גם את היכולת לקבל החלטות טובות בהתקפה. וגם בשיאו, הוא לא גו-טו-גאי שיחזיק את הקו האחורי של הצהובים. מכבי תל אביב יכולה לצפות לקבל יותר מעמדת הרכז וזה ברור. אבל היא חייבת לקבל יותר גם מהעמדה שכרגע מאייש ריקי היקמן.
3.
הטור היום אמור להתמקד במשחק במלחה, אבל אי אפשר להתעלם מהקאמבק הגדול ביותר בהיסטוריה של ליגת העל ובמוליכת הטבלה הגאה מנס ציונה, שחזרה ממינוס 29 הפרש עמוק בתוך הרבע השלישי לנצחון בלתי יאמן. לאחר שהשלימה רצף נצחונות בית מרשים על מכבי תל אביב, חיפה וירושלים אך נכנעה לשלוש קבוצות מרכז-תחתית כמו נתניה, ראשון וגליל, היווה המשחק מול אשדוד מבחן מעניין עבור הכתומים של נדב זילברשטיין. במיוחד לאור הפציעה של פרסטון נואלס, אשר בעקבותיה נדרשה הקבוצה למספר שינויים מבניים, לרבות הזזתו של טל דן לעמדה מספר 3 בחלקים גדולים של המשחק. אז אם כבר מבחן, אין ספק שנס ציונה כשלה לחלוטין בכל הקשור ליכולת שלה לעצור את אשדוד. קבוצת הגנה שסופגת בממוצע 71 נקודות למשחק לא יכולה לחטוף 57 בחצי אחד, עם כל הכבוד להיעדרותו של השומר הטוב ביותר שלה בקו האחורי (נואלס) או להתקף האמוק של קלעי השלשות היריבים (ובמיוחד רוזן וסילאס).
מצד שני, דווקא המשחק הזה חידד עוד יותר את התחושה שמשהו משונה מאוד קורה בעיירה המנומנמת. חזרה מפיגור דו ספרתי מול הפועל תל אביב (בחוץ), מכבי חיפה (בבית) ועכשיו מול אשדוד לא יכולה להיות מקרית. היו שחשבו שהשינויים שנערכו בסגל (הצירוף של סימפסון ובוסטיין) דווקא יפגעו במה שנבנה שם בקיץ, אבל כנראה שזה כבר לא יקרה. היכולת לחזור משני הפסדים רצופים, להתייצב כקבוצה ולחזור לנצח מעידה גם היא על משהו שונה. קל (וכנראה נכון) לדבר על חלקו של המלך מירו טפירו הראשון בכל העניין הזה. אז נסתפק בזה לבינתיים.
4.
והייתה גם קבוצה שהצליחה לאבד את היתרון, להפסיד ולהתמקם במקום האחרון בטבלה. כשמדברים על ההצלחה של מכבי אשדוד בשנתיים הראשונות של בליגת העל, נהוג להתייחס ליכולת שלה ד'אז לייצר המשכיות ולהשאיר לעונה שניה שחקנים מרכזיים כמו ג'וש קרטר, ראמל בראדלי וג'וש דאנקן (ביחד עם טפירו) ולמנוע נדידתם למקומות אחרים, כפי שקורה בדרך כלל בקבוצות מקומיות (וכן, גילוי נאות הייתי מהשותפים לאותם המהלכים בשנים אלו). כשרואים שחקנים כמו דיימון סימפסון ורובי בוסטיין, שכיכבו בשורות אשדוד עד לא מזמן, משחקים בשורות נס ציונה ומנצחים את הקבוצה שהביאה אותם ארצה, הדבר מעורר תהיות.
אז לגבי בוסטיין קיימות נסיבות מקלות, אבל לא לגבי סימפסון. מילא היה חותם בשורותיה של קבוצה עשירה מהארץ או מאירופה, אבל סימפסון מצא עצמו משחק בקבוצה בעלת תקציב דומה ומקביל לזו של אשדוד ומקבל שכר דומה, זהה או נמוך לזה שיכל לקבל באשדוד. צריך כשרון כדי לאבד יתרון של 29 הפרש אצלך בבית, אבל צריך כשרון מיוחד כדי לאבד את דיימון סימפסון ורובי בוסטיין לקבוצה שלא יכולה להציע יותר כסף ממך. בכל מקרה, עושה רושם שהקרב השנה בתחתית צפוי להיות מעניין במיוחד. גם קבוצות שנראות כרגע במצב טוב יחסי עלולות למצוא עצמן, בשניה של חוסר ריכוז, נלחמות על חייהן.
