18 באוגוסט 2013. רק לפני פחות משלושה חודשים, יממה לאחר ההפסד הביתי 3:1 לאסטון וילה במחזור הפתיחה של הפרמיירליג, גם מבחינת חברי ה-ATS (אוהדים בעלי מניות) של ארסנל הגיעו מים עד נפש. אותם אנשים שתמכו בארסן ונגר גם כאשר חלק גדול מהקהל יצא לראשונה נגדו, שלחו מכתב זועם למנכ"ל איבן גזידיס: "בשבועות האחרונים ישנם פרסומים שגזידיס דיבר עם הנהלת ארסנל על חידוש חוזהו של ונגר, אנחנו חושבים שזה לא ראוי. חלון ההעברות פעיל כבר תקופה ארוכה וארסנל לא השתמשה במשאבים שלה כדי לחזק את הקבוצה. ההחלטה אם להאריך את חוזהו של ונגר צריכה להתקבל רק אחרי שחלון ההעברות ייסגר ועל פי היכולת שתציג הקבוצה בפתיחת העונה. בינתיים, זה לא נראה טוב".
ארסנל מתארחת בדורטמונד (21:45, ספ' 5+), ברצלונה מול מילאן
2:2 בין יובנטוס לריאל מדריד, באיירן מינכן ומנצ'סטר סיטי עלו
ג'אנלואיג'י בופון: "לא בושה לאבד נקודות מול ריאל מדריד"
הייתה זו התהום העמוקה ביותר מבחינת ונגר, שחווה כרסום ניכר במעמדו ובתדמיתו במהלך שלוש השנים האחרונות ובאותו רגע ננטש גם על ידי אחרוני תומכיו. האוהדים כעסו כעת לא רק על שמונה שנים נטולות תארים, אלא על אי השימוש ב-70 מיליון הליש"ט שניתנו למנג'ר על מנת לבצע רכש; המקום בליגת האלופות הוטל בספק עם עוד השתתפות בשלב הפלייאוף; ונראה שהקבוצה לא מתקדמת (ובעיקר לא שואפת להתקדם) לשום מקום. ואז הגיע מסוט אוזיל.
מאותה נקודה, הכול התהפך. אותו ונגר מושמץ, שנחתך מעל כל במה אפשרית ושמע איך מספידים את הקריירה שלו ומחפשים לו מחליף, ניצב עם ארסנל במקום בו לא היה מאז עונת האליפות האחרונה לפני עשור - במקום הראשון, עם חמש נקודות יתרון על פני היריבות. מי שקיבל את כינוי הגנאי "הפרופסור ללוזריות", חזר להיות "הפרופסור". ולמרבה האירוניה, עכשיו חברי ה-ATS וגזידיס רוצים לראות את ונגר מאריך את חוזהו במועדון מעבר לשנה ה-17, אך הצרפתי הוא זה שדוחה את המשא ומתן ומעדיף לחכות לסיום שלב הבתים של ליגת האלופות. לא חלפו אפילו שלושה חודשים. איך שגלגל מסתובב לו.
"זהו רגע השפל ב-18 החודשים האחרונים של ונגר בארסנל. זו עדות לכישלון החרוץ שלו לטפל בסדקים הברורים בקבוצה... עקרונות ופילוסופיה הן מילים יפות, אבל יש מילה אחת טובה יותר: לנצח" (מתוך טורו של שחקן העבר אלן האנסן, 29 באוגוסט 2011, לאחר שמנצ'סטר יונייטד מחצה 2:8 את ארסנל)
התבוסה המהדהדת ההיא באולד טראפורד, תוצאה שהוגדרה כ"סנסציונית ביותר מאז הקמת הפרמיירליג", הפכה את דמו של ונגר למותר. גם לפני כן הוא חטף ביקורות קשות בעקבות הוויתורים על כוכבים והבאת ילדים במקומם, אבל הריקודים על הדם החלו עם ההשפלה באולד טראפורד. באותו יום, אפילו היריב הגדול אלכס פרגוסון הודה כי הוא מרחם על ונגר וארסנל. הצרפתי נלחץ מהסיטואציה ואף סטה באופן פתאומי מהדרך עם החתמות הבזק של פר מרטסאקר, אנדרה סנטוס, מיקל ארטטה, צ'ו יונג פארק ויוסי בניון בסיום חלון ההעברות של קיץ 2011. מיותר לציין שלא זה מה שארסנל הייתה צריכה.
אותה עונה הסתיימה אף היא בכישלון, ומאמן העבר ג'ורג' גרהאם טען כי "ארסנל במשבר שנמשך כבר שנתיים. יש לוונגר רקורד נפלא, אבל הוא חייב לקנות שחקנים בכירים ומנוסים כדי להצליח". ונגר היה טרוד יותר במאבק על צדקת דרכו. הוא פצח במסע הסברה וניסה להוכיח בכל מחיר שהמדיניות שלו היא הנכונה והמתאימה ביותר. טוב, לא בכל מחיר. עדיף שיהיה בהעברה חופשית או בהנחה. לטענת רבים מאוהדי הקבוצה וחלק מהפרשנים באנגליה, ונגר איבד אז את התשוקה והחדות. העקשנות עיוורה אותו. או שאותנו.
זה מה שכתבנו על ונגר אז, בפברואר 2012
"גם התקווה הטובה ביותר לזכות בתואר נגוזה, שפל חדש לוונגר" ("דיילי מייל", 12 בדצמבר 2012, לאחר שארסנל הפסידה באופן מביך 3:2 בפנדלים לברדפורד סיטי מהליגה הרביעית והודחה ברבע גמר גביע הליגה)
כן, עוד נקודת שפל.
ונגר המשיך להתעקש שהדבר הכי חשוב הוא כדורגל טוב ולא שום דבר אחר, אבל לאוהדים פשוט נמאס. לראשונה נשמעו שריקות בוז לקבוצה במגרש הביתי ונראה כי ונגר מאבד את כל מוקדי התמיכה שלו. הקהל הפנה לו עורף, הצוות מסביבו לא הפרה אותו והתקשורת כילתה בו את זעמה. באחד המקרים גם ונגר איבד את קור הרוח המפורסם והתפרץ לעבר עיתונאי שתהה באשר לחילוף הגנתי שערך. "כמה משחקים ניהלת? כמה זמן אתה מאמן? אני מאמן בטופ כבר 30 שנה ואם אני צריך להוכיח לכם שאני יכול לנהל קבוצה זה העלבון שלכם. אתם שוכחים מה כתבתם לפני כן, כנראה יש לכם אלצהיימר".
לאחר ששחקן העבר איאן רייט כינה את ונגר שקרן, גם תיירי הנרי הרגיש כי המנטור שלו פגיע מאי פעם ונחלץ לעזרתו. "כשאתה לא זוכה בתארים, אנשים תמיד מטילים ספק בעבודה שלך ובמורשת שלך", הסביר חלוץ ארסנל לשעבר. "זה עצוב, אבל זו דרכו של המשחק. קשה לשמוע את הביקורת הזו, קשה לראות את זה, אבל מבחינתי הבוס תמיד יהיה ארסן. גם מי שמבקר אותו צריך לזכור עד כמה הוא שינה את המועדון ועד כמה הקבוצה משחקת שונה ממה שהיא שיחקה קודם".
זה מה שכתבנו על ונגר אז, בדצמבר 2012
גארי נוויל וג'יימי קראגר קוטלים את ארסנל
נקודת השפל השלישית, כאמור, הייתה עם אותו הפסד במחזור הפתיחה לאסטון וילה. שוב השמצות, שוב קריאות להיפרד מוונגר - אם באופן מיידי, אם בתום העונה. התלונות לגבי המחסור ברכש היו מוצדקות לחלוטין, אבל הגישה הארסית כלפיו, תוך כדי ביטול מוחלט של כל הישגי העבר שלו, הותירה את ונגר פגוע. במסיבת העיתונאים לפני משחק הפלייאוף מול פנרבחצ'ה, הוא שוב יצא לקרב הגנה על המורשת. "אני לא צריך לספק הסברים לאף אחד לגבי ההחתמות שעשינו, או שלא עשינו. אולי צריך להזכיר לאנשים שבמשך 16 שנה בארסנל, הבאתי הרבה מאוד שחקנים מצוינים, והיו לנו רכישות נהדרות. לא תמיד הדשא של השכן ירוק יותר, והאוהדים שלנו חייבים להבין את זה. הדבר הכי חשוב הוא פשוט לשחק כדורגל טוב. כל מה שמעבר לזה אולי טוב לעיתונים, אבל זה לא באמת כדורגל".
ולמרות הכול, במובן מסוים ונגר השתכנע. אוזיל נחת בלונדון כרכש היקר בתולדות המועדון ויחד עם קצת מזל וקארמה טובה, שדרג את ארסנל בן רגע מקבוצה חסרת עמוד שדרה למועמדת לגיטימית לאליפות. בשבוע האחרון, הבהירו גם ונגר וגם אוזיל כי הקשר האישי ביניהם, שנרקם כבר לפני שלוש שנים כאשר ונגר חשק באוזיל שלבש אז את מדי ורדר ברמן, הוא זה שעשה את ההבדל. ההיכרות המוקדמת ושיחה טלפונית נוספת עם ונגר, הן שגרמו לקשר נבחרת גרמניה להעדיף את ההצעה מארסנל על פני זו של פריס סן ז'רמן, למשל.
שיר הייאוש המבריק של אוהדי ארסנל
ונגר הבטיח רכש גדול, ולבסוף קיים. הוא גם הבטיח בשנה שעברה שברגע שארון ראמזי יתחיל לכבוש, השערים ממנו יגיעו בצרורות. קשה להאמין שמישהו נוסף, כולל הקשר הוולשי עצמו, אכן חשב שהשחקן שנחשב לבדיחה בקרב אוהדי ארסנל יתגלה העונה כקשר משובח, סקורר ואפילו יוגדר על ידי פרשנים רבים כ"שחקן הטוב בפרמיירליג. הדברים נכונים גם לגבי אוליבייה ז'ירו. פלופ בחצי העונה הראשונה בארסנל, שלצערו הונחת לתוך נעליו העצומות של רובין ואן פרסי, אשר ממילא היו גדולות עליו בכמה מידות. אבל ונגר האמין בו, תמך בו למרות הביקורות וקיבל חלוץ מפרגן שמשתלב בהרמוניה הקבוצתית וגם מסוגל לספק שערים בעצמו. אם תרצו, המזל השתנה.
אז האוהדים מעוניינים בהמשך דרכו של ונגר בארסנל, התקשורת האנגלית מבקשת מחילה (בדרכה שלה) וגם לנו מותר. הרי מה אנחנו בכלל מבינים? מאמן ששינה מועדון בכזו צורה ונאמן לו בצורה אבסולוטית, שמתעקש על הפילוסופיה שלו למרות המחאות מסביב ודוגל באסתטיקה מקצועית ומוסרית, ראוי ליחס אחר. עבורו שווה לעשות מאמץ ולהסתכל על התמונה הגדולה, גם אם לא מעטרים אותה גביעים ותארים למכביר. כמו שאמר דניס ברגקאמפ: "אפשר להאשים רק אותו? הרי ונגר רוצה להצליח, הוא מנג'ר שרוצה לזכות בתארים. זה לא שהוא עשה משהו בכוונה". הוא האמין בצדקת דרכו, ובסופו של דבר גרם (שוב) לדרך הזו להיות דרך המלך.
לכן זה הזמן לעשות חשבון נפש (לפחות עד המשבר הבא) ולומר: סליחה, ארסן, טעינו.
