"הייתה לנו הרגשה טובה לפני המשחק. הרגשנו שהלחץ על מכבי, שאנחנו נגיע כאנדרדוג ונשחק יותר חופשי. היינו במצב מנטלי מצוין ומוכנים במאה אחוז, אבל ברגע שעלינו במדרגות לכיוון הפרקט הכל השתנה. זה היה כמו להיכנס ללוע הר געש. האמת היא שבמדרגות אמר לי פטריסיו פראטו שמפה לא נצא בחיים, אבל עניתי לו שתמיד זה ככה ואחרי כמה דקות זה עובר. כשהגיעה הצגת השחקנים והציגו אותנו, היה מין הדף כזה של שריקות בוז. אף פעם לא שמעתי כזה דבר. הרגליים שלנו ממש רעדו. זה היה מצב בלתי ייאמן. מעולם לא חשבתי שקהל יכול כל כך להשפיע, אבל העסק נגמר עוד לפני שהוא התחיל. שם התחלתי להפנים שמה שאמר לי פראטו אולי היה נכון. כשהתחיל המשחק, הכל התפוצץ לנו בפנים, ואם חשבתי שאנחנו נתעלם מהקהל ומהאווירה, באה מכבי וגמרה את המשחק תוך חמש דקות. בפסק הזמן הראשון רפשה כבר אמר שלא באנו להיות שטיח של מכבי, אבל גם הוא הבין את זה. זה היה פסק זמן משונה, כאילו כולנו הבנו שפה לא ננצח, אז לפחות נילחם בשביל הכבוד. במחצית כבר רצינו להיות במטוס. לעוף כמה שיותר מהר. הרגשנו כמו כלי השעשוע של מכבי והקהל שלה"
(מתוך דברים שאמר בריאיון ג'יאנלוקה באזילה, שחקן סקיפר בולוניה, על גמר היורוליג 2004)
***
ההיכל ביד אליהו תמיד דמה בעיני לקולוסיאום מהעת העתיקה. לא רק בגלל הצורה שלו, אלא גם בגלל האופי של המארחים. זה אולי ההיכל שבו נטבחו הכי הרבה יריבות לאורך השנים. בליגה המקומית טבחה מכבי את יריבותיה על בסיס כמעט קבוע. גם באירופה מעכה אינספור מתחרות. רק בקולוסיאום של יד אליהו יכולה המארחת של משחק גמר גביע אירופה לרוצץ את גולגולת יריבתה ב-44 נקודות הפרש.
מכבי תל אביב היא קבוצה צמאת דם (במובן הספורטיבי, כמובן). כך גם אוהדיה. זהו סוד קסמה של המערכת הזו - לטוב ולרע. אני תמיד נפעם לראות כיצד בימי ראשון מתייצבים באופן קבוע 4,000-5,000 איש לחזות בטבח ידוע מראש של עוד קבוצה מסכנה - וכשראשה מותז, כצפוי, כיצד חוגגים כולם משל הובס זה עתה גוליית הגדול.
אני מודה, לפעמים קצת חורה לי לצפות בהתעללויות האלה. אבל זו גדולתה של מכבי: בתוך כל קבוצת ספורט חבויה מפלצת שממתינה להתפרץ החוצה ולקרוע לגזרים את היריב - זהו טיבם וטבעם של אנשים שמתפרנסים מספורט תחרותי - אלא שבניגוד לרוב הקבוצות, לאורך השנים מצליחה מכבי באופן כמעט קבוע להוציא את השד הזה מתוכה בדיוק בזמן המתאים ולכלות את זעמה על המסכנה שהצטלבה בדרכה. הרבה קבוצות רוצות להיות מכבי, אבל הן פשוט לא יכולות.
***
הקולוסיאום של יד אליהו הוא מקור כוחה ההיסטורי של מכבי. בין 1977 ל-1983, השנים בהן התעצב האתוס המכבי, מכבי תל אביב לא ירדה מנוצחת אפילו פעם אחת בקולוסיאום שלה.
יש הרבה קווי דמיון בין יד אליהו לבין זירות הגלדיאטורים הידועות לשמצה מהעת העתיקה. הקהל, בחלקו, בוגדני - מכור לריגושים, לא למרגשים; וישנה תחושה שאוהדים רבים - אם כי בהחלט לא כולם - מגיעים רק כדי לראות את היריבה מתבוססת בסוף הערב בדמה, ושום דבר פרט לעריפת ראש גרוטסקית לא יספק אותם. אלו האנשים שאומרים עליהם שבאו "לראות שואו"; הם קונים מנוי ב-7,000 שקל לא כדי לראות סתם הצגה. הם דורשים ספקטקל.
בשנותיה הגדולות ביותר - סוף שנות ה-70' ותחילת ה-80', ראשית ואמצע העשור הקודם - סיפקה מכבי הרבה ספקטקלים בהיכל. הרבה קורבנות גורדו מהפרקט אחרי שהגלדיאטורים המכבים רמסו אותם. זה אולי סמן הזיהוי המוסכם של "מכבי", כפי ש"מכבי" צריכה להיות: היא מפרקת, דורסת, רוצחת בדם קר. אפשר - ואף רצוי - שתשתעשע מעט ביריבה, לפני נעיצת החרב. אבל אחרי שתסחרר אותה, אחרי שתבלבל אותה, תוריד אותה על ארבע, ובאבחה חדה תשים לה קץ. ואחר כך תתעלל קצת בגופה; זה בשביל, מה שנקרא, יכולת ההרתעה.
עונת 2011 הייתה אחת המפתיעות בתולדות המועדון כי סגל שנראה בתחילה אפרורי התגלה כגלדיאטורי. מכבי ריסקה בעונה ההיא יריבות כפי שלא עשתה כמה שנים קודם לכן (וכפי שלא הצליחה לרמוס מאז). זו הייתה קבוצה אהובה במיוחד כי היא התחברה לאתוס ההיסטורי הזה. היא היממה אפילו את קהל הקולוסיאום השבע. היא גרמה לו להרגיש שוב כמו בימי רומא של הקיסר פיני גרשון.
***
כל זו הייתה הקדמה לקראת הנקודה העיקרית בטקסט הזה. הכל, כמו בכל עונה, מסתכם בשאלה אחת: האם הקבוצה החדשה יכולה להתחבר לאתוס. האם יש לה בסגל גלדיאטורים, רוצחים. האם היא תצליח להלך קסם על הקולוסיאום. והתשובה האינטואיטיבית שלי היא שלילית (מצד שני, זו רק תחילת העונה. ואולי אני טועה).
כמעט כל קבוצה באירופה נפלה, בעונה זו או אחרת, קורבן בקולוסיאום. כולן מכירות את התחושה: לפתע נשמע איזה "קליק", ומתחילה המפולת.
ראשיתו של הטורנדו בשלשה מפתיעה או דאנק מקפיץ או אסיסט מרשים, או באופן הרצוי ביותר - חטיפת כדור ומתפרצת קטלנית. זו הדקירה הראשונה, ובה מתחיל הדימום. ריח הדם משכר. רטט עובר בין היציעים. ההצגה עומדת להתחיל.
ואז, כשהטורנדו המכבי מתגבש, אין לעמוד בפניו. זהו כוח טבע. היריבה מסתחררת. מאבדת את הראש. ואז נפרדת ממנו.
***
תהיתי הרבה בשבועות האחרונים באשר לסוד הקסם של דיוויד בלו. למה הוא אחד השחקנים האהובים על הקהל בקולוסיאום. הרי בלו היה בתחילת דרכו ילד אגואיסט, שבהמשך הפך לבחור אגואיסט שעזב את מכבי פעמיים בשביל הצעות גבוהות יותר. הוא לא היה נאמן.
ואז הבנתי שבקולוסיאום נאמנות היא ערך משני. חשוב ממנו הוא חיבור לאתוס. זה תופס גם לעניין שאראס יאסיקביצ'יוס, למשל; הרי לאורך השנים קיים מערכת יחסים פרוורטית עם האוהדים: הוא זכה לאהבתם ביחס הפוך למידת החיבה שהרעיף עליהם. שאראס, במלים בלתי-מעודנות, שם זין על כולם. מכבי אספה אותו מהפח אחרי שברצלונה השליכה אותו בקיץ 2003, ושנה לאחר מכן כבר היה מוכן להמריא לכסף הגדול של צסק"א. הוא באמת נפרד ממכבי כעבור שנה נוספת, ומאז ששב לאירופה בחר תמיד באופציות אחרות על פני חזרה לתל אביב (הוא מעולם לא הסתיר את נאמנותו הישנה לברצלונה, למרות הכל, וגם את פנאתינייקוס העדיף על פני מכבי. אבל למען ההגינות יש לציין שגם מכבי העדיפה בהזדמנויות שונות שחקנים אחרים על פניו).
אם שאראס לא היה נאמן, מה היה סודו? מדוע הילך קסם על היציעים? משום שכמו בלו, שאראס התחבר לאתוס. הוא רוצח חסר-מצפון. ובלו רוצח. שניהם גלדיאטורים שבזירה יורידו לך את הראש, בלי למצמץ - ואחר כך, סתם בשביל הבידור, גם יוסיפו בעיטה לביצים.
לאורך השנים שיחקו במכבי הרבה רוצחים. מיקי ברקוביץ' היה רוצח. לו סילבר, שנכח אתמול בהיכל, היה גם היה מתנקש. גם נייט האפמן ודרק שארפ. ובסופו שחורציאניטיס יש לטעמי מימד בלתי-מבוטל של רשעות ספורטיבית.
הבעיה היא שבסגל הנוכחי של מכבי אין די רוצחים. שון ג'יימס, דווין סמית', ריקי היקמן - כולם שחקנים מצוינים; אף אחד מהם אינו בעל אופי מרושע של קילר. גיא פניני כן כזה, ולכן קנה את לב האוהדים, אבל פניני לא בכושר כבר שנתיים.
אני חושב שכשמדברים על גו-טו-גאי מדברים, במובנים מסוימים, על רוצח. על גלדיאטור. וכזה לא הגיע הקיץ (אלא אם כן ג'ו אינגלס יפתיע. אבל הוא נראה ילד טוב ירושלים). כי טייריס רייס, הגם שהוא שחקן ש"הולכים אליו" כשהקבוצה בצרות, לא נראה כמו רוצח. לרוצחים יש מוג'ו מיוחד. ורואים את זה על הפרצוף שלהם. הם יכולים לחייך - שארפ, למשל, היה בחור חייכן - אבל גם חיוך לא יכול להסתיר את הטירוף הזה שיש לגלדיאטורים האמיתיים בעיניים.
***
צריכים לברך את מכבי על ניצחון היורוליג הראשון העונה. לשחק בלחץ של הקולוסיאום זה דבר לא פשוט מבחינה נפשית, והיו כאלו שחשבו אותם לגלדיאטורים והתבררו בהיכל כמתחזים. אי-אפשר לרמות את 11,000 הצופים בהיכל, שכבר ראו הרבה רוצחים ספורטיביים שפלים לאורך השנים. המסכות מוסרות מיד. עם זאת, נזכיר שהכוכב האדום בלגרד היא היריבה החלשה ביותר כנראה שתפגוש העונה את מכבי במסגרת האירופאית (ואחת החלשות בכלל). כך שמד כוח עבור מכבי - המשחק הזה לא יכול להיות.
אבל המשחק הזה יכול היה להוות מדד לאופי המתגבש של הקבוצה. להיות גלדיאטור זה עניין של אופי, לא עניין של חיבור או למידה. זה משהו שאפשר להרגיש על המקום. אתמול מכבי הצליחה לשרוט את הכוכב האדום כבר בהתחלה, ריח הדם המוכר השתלט על הנחיריים - אבל הפגיון לא ננעץ. הראש לא נערף. מכבי ניצחה, וניצחה בצורה משכנעת, אבל לא התיזה את ראשם של הסרבים. זה משהו שקהל הקולוסיאום רצה לקבל. ואולי לכן, למרות הניצחון הנאה בסך הכל, הוא יצא מהמשחק הזה מעט מאוכזב.
יכול להיות שכל המלים האלה יתבררו בעוד מספר שבועות כשגויות. אולי כפי שמבטיח המאמן בלאט מכבי תתחבר - תרתי משמע - גם מבחינה מקצועית, וגם לאתוס הישן. בינתיים נראה שזה לא זה.
כדי להגיע לגדולה, כדי לזכות בכתר, אתה חייב להיות יורש חוקי או רוצח כוחני. צסק"א מוסקבה נראית בשלב זה כיורשת החוקית של הכתר. אם מכבי תל אביב רוצה להתמודד מולה ומול יורשות פוטנציאליות כמו ריאל מדריד וברצלונה, היא חייבת להיות רוצחת. רעה. כוחנית. כדי להיות כזו היא צריכה שחקנים עם אופי של גלדיאטורים. היא צריכה להקסים את הקולוסיאום. היא צריכה להתחבר לאתוס.
מכבי צירפה הרבה שחקנים טובים הקיץ, אבל היא הייתה חייבת להחתים שחקן חסר-מצפון, נטול-מוסר, קטלני, מאיים, מרתיע. זה יכול היה להיות גלדיאטור מסוגו של ג'רמי פארגו. לצערה הרב, פארגו עובד עכשיו עבור הקיסר של מוסקבה.
*הבלוג לא יתפרסם בשבוע הבא.
ohad@walla.net.il
