מכבי תל אביב הגיעה למשחק אמש (חמישי) בנוקיה כשהיא יודעת שהיא אמורה להתפוצץ. שאם לא מול הכוכב האדום בבית, זה עוד עלול להגמר בבכי. אז במקום לבכות, הציגה אתמול מכבי את השילוב שאמור לייצר עבורה את ההתפוצצות. ביג סופו אחד בפנים, שניים עד ארבעה קלעים בחוץ ונוקיה אחד שמדליק את הכל. אם ננסה להביט ולנתח את הניצחון היפה על הסרבים ממעוף הציפור, אפשר להגיד שככה, פחות או יותר, זה אמור להיראות מבחינתם של הצהובים.
בעונה שעברה ביכינו את הבעיות ההתקפיות שנובעות מהיעדרו של ביג מן שיכול לשחק עם הגב אל הסל. שחקן מטרה שכזה משנה לחלוטין את הריווחים ההתקפיים, מאחר שההגנה צריכה להתפרס על שטחים גדולים יותר. בנוסף ולא פחות חשוב כשביג מן שכזה מחזיר מסירה לגארדים החוצה, מול שומר שנאלץ לחזור אליהם בריצה, זה נותן להם את חצי הצעד לו הם זקוקים כדי לעבור את אותו השומר בכדרור. וזה נתון מאוד משמעותי כשמדברים על שחקני חוץ צהובים בעלי יכולת מוגבלת (מאוד) לייצר ממצב של כדרור.
אז לפחות לערב אחד, חזר לו הסופו שמכבי רצתה. זה שמפגין את הדומיננטיות ההתקפית בצבע שהופכת את כל משחק ההתקפה להרבה יותר פשוט והגיוני. במקום לראות שוב תרגילי התקפה מורכבים שמייצרים יותר מדי כדררת חסרת תועלת, כיף היה לראות את הזרימה ההתקפית בקבוצה של בלאט. וכשהשחקנים מרגישים נוח יותר עם משחק ההתקפה והכדור זז בבטחון משחקן חודר לשחקן שנע למקומות הנכונים, פתאום מקבלים מספר שיא של אסיסטים קבוצתיים (24) ופתאום ארבעת השחקנים שאמורים להיות אמונים על נושא היצירה בקבוצה, כלומר היקמן, רייס, אוחיון ואינגלס, מייצרים 18 אסיסטים בעצמם.
כל זה כמובן היה הופך קשה יותר במצב שבו אחוזי הקליעה לשלוש לא היו מפלצתיים כמו אתמול (54%!) או מול קבוצה שהייתה מגלה מעט יותר גמישות טקטית הגנתית. ועדיין, ה- DNA של מכבי תל אביב מודל 2013/14 מורכב, קודם כל, מיכולת הקליעה. קבוצה ששחקניה המרכזיים הם פיור שוטרס כמו אינגלס, סמית' ודייויד בלו תחיה או תמות על האחוזים מחוץ לקשת. במצב שבו יש גבוה שמייצר תשומת לב הגנתית ו/או כשהרכזים בקבוצה מצליחים לכווץ את ההגנה לאחר חדירה ולרקוד, יהיו מספיק מבטים טובים לקלעים. וכשזה יקרה, מכבי תיראה טוב. מה קורה כשסופו לא מצליח לבסס את עצמו בצבע אנחנו כבר יודעים. ומה קורה כשהצמד אוחיון את רייס מברדק יותר משמסייע אנחנו יודעים ומכירים עוד יותר. לפחות לערב אחד, נשכחו הבעיות והוחזרו הריקודים. ואנחנו אוהבים ריקודים.
לא יהיה הוגן להתייחס רק להיבט ההתקפי במשחק של מכבי. קרדיט גדול מגיע נוכח רמת הביצוע ההגנתית (ואנחנו נתעלם לצורך העניין מירידת המתח ושאר הגורמים שהביאו לנפילה בדקות הסיום). הקבוצה של בלאט, מונעת מהדחיפה הגדולה של הקהל, נמנעה במרבית המשחק מהתחכמויות הגנתיות והעמידה מול הסרבים הגנה קשוחה ששומרת גבוה ואגרסיבי, כמובן עם דגשים טקטיים שמונעים מסקאוטינג מוקדם.
אין ספק שעם מעט יותר בטחון עצמי, מכבי הייתה מרשה לעצמה להתנפל על האורחים בלחץ יותר אגרסיבי החל מהשניה הראשונה, במיוחד נוכח ההרכב נטול הפליימייקר שהעלה המאמן רדונצ'יץ' (דמרקוס נלסון הוא בובה של שחקן, עם סייז של 1 ובעיית קליעה שלא אופיינית ל-2. ועדיין הוא לא פליימייקר) ולא מאפשרת להם בכלל להיכנס לתוך משחק ההתקפה העומד. אי אפשר להתעלם גם מכך שבעיית הירידה להגנה מול משחק המעבר של היריבה עודנו קיים. ועדיין, היכולת לשבש את משחק ההתקפה של בלייק שילב (שלא אוהב להתמודד מול שומרים שמרביצים לו), נלסון (שמתקשה מאוד כשמונעים ממנו את היכולת לייצר דברים בתנועה קדימה) וצ'ארלס ג'נקינס המוכשר ולהכיל את הבעיות שייצר עבורה בובאן מריינוביץ' ראויה לכל מחמאה.
מחמאות לחוד, לא נראה עדיין שמכבי מצליחה לטשטש את בעיות הסגל המבניות שלה. ספק אם תצליח גם בעתיד. אפשר לומר על דיוויד בלאט לא מעט דברים, אבל אי אפשר להגיד שהוא לא מנסה. מעבר לרכבת החילופים הרגילה, קיבלנו אתמול תצורות הרכב שונות ורבות. החל מהרכב הסמול בול אליו כבר התרגלנו, עם סמית' או בלו בעמדה 4. המשך בהרכב שני גבוהים (עם טיוס מוכה התדהמה לצידו של שון ג'יימס) או בהרכב ארבעת הפורוורדים (אינגלס, לנדסברג, סמית' ובלו) המסקרן מאוד לצידו של גבוה אחד וללא רכז.
הגמישות הטקטית הזאת מעידה מצד אחד על עושר ועומק בסגל. מצד שני, היא מעידה גם על כך שמכבי תל אביב עדיין לא מצאה את תצורת החמישיה שבאמת נוחה לה. אין פסול בכך שהיררכיה מתקבעת בשלבים מעט מאוחרים יותר של העונה, אבל שחקנים וקבוצה צריכים להגיע בסופו של יום לתחושה של יציבות ורמת היכרות טובה מספיק עם ההרכבים והשחקנים שמשחקים לצידם. לא בטוח, אגב, שגם דיוויד בלאט חושב כך.
מכבי השיגה אמש שני הישגים חשובים מאוד. הראשון הוא בעצם הניצחון, כי הפסד ומאזן 0:2 לפני הטיסות לקובאן ולוילנה היה מכניס את המערכת לסחרור. השני בכך שהצהובים הראו סימנים של יכולות והחזרת הביטחון. יכול להיות שההישג המשמעותי מכולם הוא דווקא השלישי. מכבי, מגובה בגליצ'ים של הקשר הדפנסיבי שחורציאניטיס, הצליחה לייצר ניצוץ ולהדליק את נוקיה לערב (כמעט שלם). וברגע שנוקיה נדלק, דברים משונים יכולים לקרות.