במסיבת העיתונאים החגיגית לרגל פתיחת העונה הבהיר מאמן מכבי תל אביב, דיוויד בלאט, כי הקבוצה שיש לו העונה יכולה להגיע לגמר היורוליג. אמר ובצדק אמר. מועדון כמו מכבי תל אביב, עם הכוח הניהולי שלו, המסורת, האולם הביתי והיכולות הכספיות (כן, קראתם נכון היכולות הכספיות) שלו חייב לשים לעצמו כמטרה להעפיל לגמר היורוליג. בכל עונה.
פתיחתה של עונת היורוליג הבאה עלינו לטובה היא הזדמנות מצוינת לנסות ולבדוק אם מאחורי הרצון הטוב והצורך לסמן מטרה גבוהה עומדים נתונים שתומכים בתאוריה. צמרת היורוליג של השנים האחרונות היא מועדון סגור. אם ניקח את חמש השנים האחרונות כדוגמא, נראה שאולימפיאקוס הגיעה בשנים אלו לגמר 3 פעמים. פנאתינאיקוס וצסק"א 2. ריאל מדריד, ברצלונה ומכבי תל אביב פעם אחת כל אחת. לא פשוט לייצר מכנה משותף גס בין ששת מועדוני פאר אלו.
מכבי ת"א פותחת עונת יורוליג בויטוריה (21:45, ערוץ 10)
אם נבחן את הסגלים לעומק, נראה שאפשר לסמן שני סוגים של קבוצות. הסוג הראשון בא לידי ביטוי, לדוגמא, בסגלים ששיגרו פאו וברסה לגמרים בשנים 2008/09 ו-2009/10 בהתאמה. קבוצות עשירות, רוויות בסופרסטרים. נניח פיט מייקל ונבארו אצל הקטלונים. פקוביץ', שאראס ודמיאנטידיס (וספנוליס) אצל אובראדוביץ'. קבוצות שהיו חייבות להגיע לשם ובסוף הגיעו ולקחו את הכל. הסוג השני מסתכם בקבוצה אחת. האלופה מפיראוס, עם ספנוליס אחד ענק וחבורה של לוחמים ענקים עוד יותר.
במחשבה שניה, יש מכנה משותף אחד בולט וברור לכל חבורת הגמרים של חמש השנים האחרונות. הגוטוגאי מהקו האחורי. שחקן המטרה. בטורים חוזרים ונשנים אנחנו מנדנדים לגבי המחסור באחד כזה שלובש צהוב. לכל הפינאליסטיות של השנים האחרונות היה שחקן מהקו האחורי שאפשר היה לתת לו את הכדור בסוף ולהניח שזה יסתדר. ספנוליס, דיאמנטידיס ונבארו כבר אמרנו. אפשר בקלות להוסיף לחבורה הזאת שחקנים כמו שאראס, ג'רמי פארגו, תאודוסיץ' וגם ריאל מדריד של השנה האחרונה שולחת 2-3 קונטנדרים לנישה. כי בסופו של יום, את המשחקים הגדולים מנצחים השחקנים הגדולים. אלה שיוצרים את המהלכים הגדולים יש מאין.
לאורך השנים השמיע פרשן בכיר בארצנו הקטנטונת טרוניות חוזרות ונשנות נוכח שיטת האופן (OPEN) בה נוקטים מאמנים בסופי משחקים. אם משחקים תרגילים שמצליחים לאורך המשחק, כשהכדור זז בין כמה שחקנים, למה אי אפשר לייצר פעולות אינטיליגנטיות שכאלה גם כשהכסף על השולחן? כך, פחות או יותר, הלכה הטענה של אותו הבכיר.
האמת שהתשובה לקושיה הזאת פשוטה למדי. ככה. כי בסופו של יום וכשהשניות נוקפות אי אפשר לקחת את הסיכון. יש אחד (או שניים) שעליהם העניין יקום או יפול. ולא רק בסוף משחק. זה רלוונטי גם לרגעים קריטיים אחרים שקיימים בכל משחק ומשחק. ושם, גם המאמנים הכי גדולים שמים את החפץ הכתום והעגול בידיים של ה-איש, מקווים לטוב וחוששים מרע.
מכבי תל אביב של הקיץ עשתה לא מעט מהלכים טובים. ניכר שהקדישו שם מחשבה לפתרון לא מעט מהבעיות שעמדו בדרך בעונה האחרונה. זיהו שקיימת בעיה בפנים, שאין מספיק בשר ואתלטיות, שצריך לשפר את הקליעה ואפילו לתחזק את עמדה מספר 1. וסיפקו פתרונות לא רעים בכלל לבעיות הללו. רק עם בעיה אחת דומה שבחרו שלא להתמודד. בעיית הגו-טו-גאי. גם בחלומות הוורודים ביותר, לא נראה שהייתה ציפייה של הצוות המחליט כי דווקא מטייריס רייס תבוא הישועה. סקורינג גארד לא רע? כן. מהירות ואינטנסיביות? כן. סופרסטאר שיקח את הקבוצה על הגב? קשה להאמין.
ומה עם ג'ו אינגלס? בהנחה שהתפקיד שמיועד לו מקביל לתפקיד שאיישו בעבר שחקנים כמו צ'אק אידסון או, להבדיל אלף הבדלות, אנתוני פארקר, מעין 1-2-3 שכזה, סביר להניח שאת העמדות הוא יוכל למלא. את השלשות הגדולות יוכל לקלוע. את הכדור יוכל להוביל. את רמת האינטילגנציה של הקבוצה יוכל לשפר. האם יועד לתפקיד הגו-טו-גאי שיקח את הקבוצה על הגב. כנראה שלא.
אז יכול להיות שיש במערכת הצהובה כאלה שמאמינים שהפתרון נמצא בקבוצתיות. באיכות של מספר רב של שחקנים. בביחד. במובן מסוים, הרי גם הפינאליסטית של שנית 2007/08 מתל אביב חסרה את הפרנצ'ייז פלייר שאנחנו מחפשים. וויל ביינום, וונטיגו קאמינגס, אלכס גארסיה, דרק שארפ וכן הלאה היו הרבה דברים נחמדים, אבל שום דבר יוצא דופן. מצד שני, סביר גם להניח שמרבית אנשי מכבי היו שמחים לעשות טרייד ולהחליף את הסגל הנוכחי שלהם בקבוצה ההיא שנוצחה על ידי הרוסים בגמר היורוליג.
כי אם נתעלם לרגע מהפרצופים החמוצים שמשדר בינתיים החבר רייס, אפשר דווקא לזהות כמה מגמות חיוביות בכל הקשור לשאלת הרוח בקבוצה. מי שמטיל בכך ספק מוזמן לצפות שוב במשחק רבע גמר גביע ווינר ולראות כיצד מזנק ג'ו אינגלס מהספסל ופורץ אל המגרש כשביג סופו סוגר פאסטברייק בצהוב, כאילו אכלו סופלקי מאותו המסטינג על הפלקה. אלה בדרך כלל סימנים טובים להמשך.
בכל מקרה, ההיסטוריה מוכיחה שניסים כאלה בדרך כלל לא קורים. אם אין לך את מה שצריך, בדרך כלל תישאר בחוץ. וזה חבל מאוד, כי אם בודקים את היריבות הפוטנציאליות לצמרת, מגלים שיש מעט מאוד קבוצות שנראות בלתי עבירות. מכבי תל אביב רוויה בשחקנים שיוכלו לפרוח לצידו של כוכב מהקו האחורי ושינוי אחד אבל מיוחד בסגל יוכל להפוך אפור לזהב. כלומר, בדיוק כמו הקבוצה ההיא של צביקה שרף, יוכל להפוך קבוצה שנראית כרגע על גבול ההצלבה לזאת שבסופו של יום נכנעת לצסק"א ב 18 למאי במילאנו. כי עם כל הכבוד לכולם, את השנה הזאת הקבוצה של אטורה מסינה (ודן שמיר) חייבת לקחת.
