אלו שחקנים של קרית שמונה?: סיכום המחזור בליגת העל

בזמן השביתה בעונה שעברה, בעלי קבוצות הכדורסל היו מאוד נוקשים עם השחקנים הישראלים שמרדו. היה זה קו די מפתיע, בעיקר כי רוב האנשים האלה אמרו דברים הפוכים כמה ימים קודם לכן, ולאורך כל הראיונות שלהם בשנים האחרונות. כשלא הייתה שביתה, הם טענו כמה חשוב לתת לשחקן הישראלי דקות פרקט, כמה חייבים להציל את מעיין הכישרונות המקומי וכמה אין תקומה לענף הזה כל עוד המציאות הזו נמשכת. אבל מה קרה ברגע האמת? בנקודה שבה הדברים יכלו באמת להשתנות? רוב בעלי הקבוצות, למעט הפועל תל אביב, עשו כמעט הכול כדי לשמור על הסטטוס קוו הנורא.

קשה שלא להיזכר בזה, כאשר רואים את התנהלות בעלי קבוצות הכדורגל במשבר בין ההתאחדות, הטוטו, אבי לוזון ולימור לבנת. למשבר הבלתי נגמר הזה יש בעיה מרכזית אחת – הדיון הבלתי נגמר סביב לוזון. הדיון הזה, חשוב ככל שיהיה, מסתיר באופן כמעט מלא את הדבר החשוב הזה שנקרא כדורגל. השבוע ההסכם המסתמן שוב לא הובא לאישור ובלטה בעיקר כמות המאמץ שמשקיעים עסקני הכדורגל בסמנטיקה שתציל את כבודו של יו"ר ההתאחדות. זה, כך נדמה, חשוב להם יותר מכל. סמנטיקה. כבוד. דיון אמיתי על המערכת החדשה שיכולה לנהל את הכדורגל טוב יותר, בקושי נערך. גם מנהלת הליגה יותר נכפית על בעלי הקבוצה מאשר מוקמת על ידם. העיקר לשרוד.

בקרוב מאוד, או רק בקרוב, יהיה גם הסכם. לכל הצדדים לא תהיה ברירה, אבל המוטיבציה של בעלי הקבוצה לעסוק בטפל ולא בעיקר, ובעיקר להגן על הדברים הפחות חשובים, תישאר לעד ככתם. היום כל אוהד כדורגל יודע בידי מי נמצא הענף הזה – בידי אנשים שלא באמת רוצים לשנות ומה שמעניין אותם בעיקר הוא לשרוד. הישרדות משמע שמירה על הסטטוס קוו הקיים או יצירת מציאות דומה בעתיד. כל מציאות אחרת, מהפכנית נקרא לה, מסכנת את קיומם של בעלי הענף שהם כנראה לא בעלי חזון. הם עסוקים במחר במקום בחודש הבא. הם לא מוכנים להקריב כמעט כלום כדי שבעוד 10 שנים המוצר שלהם יהיה שווה הרבה יותר. הם לא רק אפוד המגן של אבי לוזון, הם אבי לוזון בעצמו.

בני יהודה לא תעמוד לדין משמעתי... או שכן

במכבי חיפה מכים על הטעויות של הקיץ

במכבי תל אביב מאוכזבים מהמשחק באשדוד

מליקסון לא מוותר על תוצאה טובה בפורטוגל

באיחור של כמה שבועות, אלי גוטמן נזכר לזמן לסגל את ברק יצחקי. לא ברור מה עיכב אותו. צמד החלוצים המוביל שלו היה פצוע, החלוץ שסידר לו דאבל בהפועל תל אביב כבר לא דומה לאותו שחקן שהוא זוכר ומעטים הם שחקני החוד בישראל שיש להם את רמת הכישרון והגיוון כשחקן שיש לברק יצחקי. לא שיצחקי יסדר לישראל ניצחון בפורטוגל. ממש לא. אבל להחלטות כאלה יש מסר חשוב מצד המאמן הלאומי. הלוואי שזו לא החלטה של גארבג' טיים אלא הארה של ממש.

מול אשדוד יצחקי רק נכנס כמחליף ולא הצליח לסדר לצהובים ניצחון, אבל זה לא באמת משנה. ברק יצחקי של מכבי תל אביב הוא לא ברק יצחקי של בית"ר. זה ברק יצחקי שיכול להיות שחקן מוביל בנבחרת. בבית"ר יצחקי היה כישרון ענק, אבל כישרון שחשב יותר מדי בנפרד. משחק ההגנה שלו היה חלקי, ההבנה הטקטית שלו לא היתה מלאה. במכבי תל אביב יצחקי לא חושף יותר טריקים מבעבר, אבל הוא שחקן שלם יותר. קודם כל, הסטירה שקיבל מג'ורדי קרויף ביגרה אותו. הוא מבין טוב יותר את חלקו במערכת קבוצתית. הוא לומד לשחק טוב יותר בעמדות שונות וסוד כוחו החדש הוא גם בהבנת מוגבלות הכוח שלו. זה שחקן בוגר שמאמן לאומי קופץ עליו, לא נזכר בו ברגע האחרון.

רשימת הרכש של קרית שמונה בקיץ האחרון עשתה רושם מעולה. שם אחרי שם, כוכב אחרי כוכב, בחרו לעבור לשורות האלופה לשעבר, שנראתה כמי שמכינה הפתעה חדשה לליגת העל. זה לא היה מסע רכש של קרית שמונה, זה היה מסע רכש של בית"ר ירושלים, של הפועל תל אביב, של איזו קבוצה שתבחרו, אבל לא של מועדון צנוע שתמיד ידע לבחור את השחקנים כשהם עוד קטנים ולתת להם לצמוח איתו. היום, למרות שזה עדיין מוקדם להפוך את זה לסופי, התובנה הזו מקבלת נופך מעט מאיים.

יכול להיות שקרית שמונה רכשה יותר שמות ופחות פוטנציאל? יכול להיות שקרית שמונה פעלה לפי המעמד החדש שלה בליגה שאחרי האליפות ההיא, כמו מישהי שחייבת להצדיק זאת דרך קניית מותגים, מבלי לחשוב יותר מדי מה עומד מאחוריהם. כמה דלק עוד נשאר להם. האם הם מסוגלים לנפק שיא נוסף בקריירה. האם אחמד סבע יכול עוד להיות אותו חתול רעב מלפני שלוש שנים. האם תמיר כחלון יהיה יום שחקן יותר קבוצתי. האם דויד מנגה יבשיל מתישהו להיות החלוץ שהוא נראה לעתים. ברור, זאת קבוצה חדשה לגמרי שנכון יותר לבחון אותה בתום הסיבוב הראשון, אבל תחילת הדרך מעלה כבר שאלה נוקבת: קרית שמונה לא רגילה לעשות את הדברים קצת אחרת? לגלות את השחקנים במקום להביא אותם מוכנים?

כמו ברוב הדברים בחיים, האמת בוויכוח סביב תרומתו האמיתית של משה דמאיו לבני יהודה היא איפשהו באמצע. מצד אחד, אוהדי בני יהודה חייבים להיזכר בימים בהם קיומם היה בסכנה רצינית. מצד שני, דמאיו חייב להיזכר מה קורה לרוב האנשים שהתייחסו למחאה לגיטימית כאילו היא לא קיימת. המחאה הזו הופכת צודקת מיום ליום, בעיקר כי דמאיו ממשיך לשדר את אותה הסתפקות בעצם הקיום, ובני יהודה אף פעם לא הייתה כזו. בני יהודה תמיד רצתה לחגוג עד אור הבוקר גם כשלא היה לה שקל בכיס, היא לא ספרה אף מועדון שהחשיב את עצמו לגדול, וברוב שנות מלכות דמאיו בני יהודה איבדה את אותה חוצפה היסטורית.

חשוב רק ששני הצדדים יזכרו: מה שנראה בעבר כמו משבר שיחלוף, נראה העונה כמו משהו שלא בטוח שלבני יהודה יש תשובה אליו. בני יהודה כבר פתחה עונות בצורה גרועה, אבל תמיד ידעה שהסדר והשקט יפיקו מהאיכות המסוימת שהסתתרה בסגל תוצאות אחרות לגמרי. העונה, כך נדמה, לא נראה שיש לבני יהודה את הכלים האלה. יש שם מעט מאוד איכות, הרבה מאוד חידות בחלק הקדמי והאחורי. מעט מאוד אופי, והרבה מאוד נוסחאות שהצליחו בעבר וכיום נראות עייפות. אם שני הצדדים הנצים כיום לא יבינו זאת וימשיכו להתבצר בעמדות שלהם, הקבוצה עלולה לסבול הרבה יותר ממה שכולם מדמיינים.