אלה לא ימים מוצלחים במיוחד להיות חובב כדורסל ישראלי, ולשם שינוי, אין מדובר כאן רק במשחק עצמו, בו, מתברר, אנחנו לא שולטים בצורה יוצאת דופן. היורובאסקט הזוועתי של נבחרת ישראל ריסק לרצפה לא רק את הבועה הנעימה הזו בה התחבאנו כל השנים הללו וחשף שלל בעיות שזועקות לטיפול מהייסוד, כי אם גם העמיד באור אחר את תקשורת הכדורסל הישראלית, שבדרך כלל עלתה בכמה רמות על אחותה מענף הכדור האחר, ובזמן האחרון מתעקשת להתחקות אחריה בצורה לא חיננית במיוחד.
עד לא מזמן, אם תכנית הדגל של הכדורגל הישראלי היתה "יציע העיתונות", לנו היה את "חמישיות". כשמשה פרימו דיבר ב"שער השבת", לנו היה ערב הכדורסל של ישראל, משדר שמבוסס על אהבת הענף, ולא שנאתו. אבל מתישהו, משהו השתנה. השבועות האחרונים חשפו זאת באופן מלא, אבל שינויים אמיתיים קורים מתחת לפני השטח, ותקשורת הכדורסל לא פועלת בוואקום: היא פועלת בתוך החברה הישראלית, בתוך תקשורת הספורט הרחבה יותר, וככזאת, היא צריכה להתאים את עצמה לסביבה, לדרישות הקהל והמפרסמים.
זה התחיל עם הזלזול העוקצני של ניב רסקין, פיני גרשון, אלי סהר, רון קופמן ואריה מליניאק בנבחרות שניצחו את ישראל - חבורה אקראית של כמה נגרים, שבניגוד אלינו הגיעו לשלב השני (בלגיה) או סיימו את האליפות כנבחרת החמישית בטיבה ביבשת (אוקראינה). מילא. היה. נגמר. אלא שאם את השידורים הדוחים ההם ניתן היה לתרץ בכך ש"אכפת לנו", ולכן הכל לגיטימי - כידוע, מי שמדבר מדם ליבו יכול להגיד מה שהוא רוצה - הרי שחוסר הכבוד הרחב הזה לא הודח מהטורניר ביחד עם ישראל. הוא דווקא טיפס הלאה, לשלבים הבאים, והגיע לשיא במשחק חצי הגמר בין ספרד וצרפת - משחק שבכל מדינה נורמלית היה מוכתר כסיפור ספורטיבי מופלא, ואצלנו - כלומר, בעיקר אצל פיני גרשון - הוא הוכתר בסך הכל כעוד ערב בעבודה: באים, צוחקים על שחקנים, שופטים ומאמנים, והולכים לישון, כדי שיהיה כוח לצחוק על שחקנים, שופטים ומאמנים אחרים בגמר ביום ראשון.
צרפת הדהימה את ספרד ועלתה לגמר אליפות אירופה
טוני פארקר חוגג, האוהדים הצרפתים בדילמה קשה לקראת הגמר
חשיפת וואלה! ספורט: דייויד בלו חוזר מפרישה
***
על אף שלל מגרעותיו האישיות, כותב שורות אלה דווקא הביע בעבר את תמיכתו בפיני גרשון הדמות הטלוויזיונית, ושמח על שובו לערוץ הספורט. יש מעט מאוד אנשים שמבינים כדורסל יותר ממר גרשון בארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, מעט מאוד אנשים עם אינסטינקטים טובים משלו כמאמן, כפרשן, כאדם. יש מעט מאוד אנשים מחודדים ממנו, מעט מאוד אנשים עם חוסר-הפחד שלו, והיכולת להגיד את שעל ליבו בלי לחשוב על ההשלכות. כמראיין בערוץ וואן הוא מפתיע לטובה בעיקר בראיונות עם אנשי כדורסל אחרים - אולם ממרומי אולפן זכוכית, מרחק כך וכך קילומטרים ממושא המבוקרים שלו, פיני גרשון מרגיש חסין-אש, כאילו הוא יכול להגיד הכל. יותר מזה: גרשון ודומיו, ניתן רק לשער, מרגישים כאילו זו בדיוק הסיבה ששכרו אותם: אם היו רוצים פרשן שקט שינתח את הפיק אנד רול במעבר, היו פונים למאמן ממוצע בליגת העל.
מודה, לא ספרתי כמה פעמים המילה "טמבל" יצאה אמש מפיו של גרשון, וגם רשימה מלאה של האנשים בהם זלזל מאמן מכבי תל אביב לשעבר אין ברשותי, אך היא תכלול, פחות או יותר, את מרבית השמות שמופיעים בדף הסטטיסטיקה. הקורבנות העיקריים אמש היו אנטואן דיו (עד לא מזמן אחד הרכזים הצעירים המוכשרים ביבשת, שהיה על הכוונת של ה-NBA, ואשתקד העמיד ממוצעים של 13 נקודות, 3 ריבאונדים ו-4 אסיסטים למשחק בליגה הצרפתית); וינסנט קולה (סתם איזה מאמן שרחוק 40 דקות מלסדר לצרפת את מדליית הזהב הראשונה בתולדותיה, שזכה לכינוי "הקולה מבגדד", ושארבעים שניות לסיום הארכה, בפסק זמן, אמר עליו גרשון: צריך מאמן, אבל גם קולה יספיק); שופט לטבי שהוא בעצם "ליצן" ומשקיף סלובני מסכן שמשום מה כונה "גולם" על ידי גרשון מספר פעמים. מילים כאלה לא היו יוצאות לעולם בשידור של משחק בישראל, מחשש לתביעת דיבה, אבל זה בסדר:ממילא הסיכוי של הגולם לנצח בבית משפט אזרחי היה די נמוך מלכתחילה.
"אידיוט. מה אתה מוסר, דפקט! גער גרשון בטוני פארקר שלושים שניות לסיום, אחרי מסירה רעה של מי שככל הנראה ייבחר ל-MVP של הטורניר. וזה בסדר, כי גם בצד השני, פחות או יותר כל שחקן שהרכז הצרפתי הצליח לעבור - דבר שהרכז העילאי עושה על בסיסי פחות או יותר יום יומי, ב-NBA, מול השומרים הטובים בתבל זכה לזלזול דומה. במקום להלל את פארקר על אחת ההצגות הגדולות בתולדות אליפויות אירופה, לתהות האם הובלה של נבחרת צרפת בינונית למדי למעמד הגמר צריכה להעלות אותו לדרגת האירופי הטוב בכל הזמנים - שאלה שבהחלט צריכה להיפתח מחדש במקום זאת קל בהרבה לרסק לקרקע שומרים שונים, כגון ריקי רוביו (אחד הרכזים השומרים הטובים ב-NBA) ואפילו מארק גאסול (שחקן ההגנה של העונה בליגה הטובה בעולם אשתקד). באנגליה ובארצות הברית, לעולם לא תשמעו זלזול שכזה. נסו, רק נסו לדמיין טון שכזה מג'ף ואן גנדי, רג'י מילר, מייק פראטלו, יובי בראון ואחרים - נסו ולא תצליחו. כולם נותנים את הכבוד הבסיסי לשחקנים, למאמנים, ובעיקר - למשחק ולמקצוע שלהם.
***
למרבה הצער, יכול להיות שהבעיה היא בנו: אנחנו נותנים לפרשנים שלנו יותר מדי כוח, מעלים אותם לדרגת העניין-עצמו, במקום האנשים שאמורים לדבר על העניין-עצמו. את הטור הזה, למשל, יקראו יותר אנשים משקראו את ידיעת הניצחון הענק של צרפת, בלי קשר אמיתי לטיבו; ידיעה שטותית להחריד על עמידה שולית של אייל ברקוביץ' לדין תביא פי שניים רייטינג ממרבית האייטמים שיעסקו בספורט, בספורט אמיתי באותו יום, או בכתבות עליהם עמלו שעות רבות; אם ייכתב טור ביקורת על דני נוימן ביום שלישי, הוא יכניס יותר אנשים לאתר נתון משכל טור מקצועי על משחק העונה בין מכבי תל אביב ומכבי חיפה יוכל להכניס. כולנו יכולים לדבר על אנטגוניזם, אולם נדמה שבזמן האחרון המשפט "אין דבר כזה פרסום רע" צריך לפנות את מקומו ל-"אין דבר כזה פרסום טוב". במובנים רבים, בעולם הזה שהמצאנו לנו, עדיף להיות רע מטוב.
הבעיה היא לא פרסונלית. האשם הבלעדי הוא לא פיני גרשון, גם לא קופמן או כל דמות אחרת בתקשורת הישראלית. הבעיה היא שמסיבות כאלה ואחרות, הפרשנים שלנו הפכו גדולים יותר מהשחקנים עצמם, גדולים יותר מהמאמנים והשופטים, גדולים יותר מהשדרים שלצידם (ועל כן ניב רסקין, למשל, יכול לצחוק מדבריו של גרשון, במקום להסיט אותו בחזרה לנושא). הפרשנים הם הסיפור. בנינו לעצמנו כמה סופרסטארים תקשורתיים וכעת מותר להם להגיד הכל, מתי שהם רוצים, וזה לא ישנה: יש להם לגיטימציה לבצע דה-לגיטימציה, ושחיטה של פרות קדושות, לא קדושות, זה לא משנה היא מבורכת; לעתים, נדמה כאילו האנשים בערוץ הספורט, לצורך העניין, יהיו הראשונים לקנות לפרשניהם השונים את הסכין.
בין גרשון, קופמן, אייל ברקוביץ' ושלמה שרף עובר חוט מאוד ברור של זלזול מבחיל. כולם, איכשהו, טובים יותר, חכמים יותר, היו עושים את הדברים אחרת, ואלה אנשי התקשורת המובילים שלנו כיום. הם תקשורת הספורט, והמחשבה על עיתונאי צעיר ששואף להיות כמוהם ויודע שהדרך למעלה רצופת צעקות, חוסר כבוד, שגעון גדלות ומחסור קולוסאלי בסבלנות, היא מרתיעה. בקצב הזה, בעוד שנתיים, חמש או עשר המצב רק יהפוך גרוע יותר.
למרות שבדבר אחד פיני גרשון צודק: אנטואן דיו הזה באמת אפס מאופס.