אוף דה רקורד

להיות איתך בכל דקה: ביקורת על תכנית הראיונות של פיני גרשון

הביקור של אבי נמני בתכנית של פיני גרשון חשף מראיין נהדר ופורמט מוצלח, והכל בזכות התכונות הרעות של מאמן מכבי ת"א לשעבר

נמרוד עופרן
20/11/2011

בראש השנה האחרון ערך האתר בו אתם נמצאים כעת פרויקט מיוחד וציין את כל הקונצנזוסים של ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה. בתחום ספורט נבחרו יעקב חודורוב, מיקי ברקוביץ' ואריק זאבי. קשה להבין מדוע שעה שבתחומים אחרים נבחרו אנשים בשיא – או לכל הפחות, בשלהי הקריירה שלהם (מודי בראון, איל קיציס, חיים כהן, גורי אלפי, אבי וייס, גל גדות, משה כחלון, שני כהן וכן הלאה), בספורט ציינו אחד שהלך מהעולם, שני שפחות או יותר הלך מעולם הספורט, ושלישי שנמצא בדמדומיה של קריירה מפוארת בענף שלמרבה הצער, מעניין מעט מאוד אנשים.

זו המציאות החדשה – בעיקר בספורט, אך גם בעולם התרבותי שמשעשע את ההמונים. בסביבה בה כוכבים כאלה ואחרים מעולם לא היו יותר חשופים, נגישים ופגיעים, בלתי אפשרי לשמור על תדמית מושלמת. ואם פעם צריך היה ללכת לתיאטרון או למגרש הכדורסל כדי לצעוק לאושיה כזו או אחרת שהיא לא יודעת לשחק – היום ניתן לעשות זאת באמצעות טוקבק. זוכרים את הימים בהם עודד קטש ויוסי בניון היו שני הנסיכים של הספורט הישראלי, טפלונים מהלכים שלא היו יכולים לעשות רע? היום הראשון על סף פיטורים מהפועל ירושלים, בעוד השני נושא על גבו הצנום שנים של כשלונות בנבחרת שמיתרגמים לאנטגוניזם לא ברור במיוחד.

ובעוד שהקונצנזוסים האמיתיים הולכים ומתפוגגים זה אחר זה, את מקומותיהם תופסים אנטי-תזות מובהקות; כאלה שאפשר לאהוב או לשנוא, אבל אי אפשר באמצע. שני המייצגים המובהקים ביותר של עולם המחלוקת הזה הם ככל הנראה איל ברקוביץ' ופיני גרשון. שניהם משמשים בימים אלה כטאלנטים של ערוץ ONE, ובעוד שבקסמיו המפוקפקים של מאמן הנבחרת העתידי נגענו במדור זה לפני מספר שבועות, כעת הגיע הזמן לדון בתכניתו של מאמן הכדורסל לשעבר.

מדי יום שלישי ב-21:00, מגיש פיני גרשון תכנית ראיונות המתקראת ONE ON ONE ומזכירה – לאו דווקא רק בשם – את תכניתו של דני ענבר בערוץ הספורט. אין טעם להתעכב על הפורמט שעבד בגרסת ערוץ 5 ועובד גם כשמוסיפים את הספרה 0 בשלט. בתקשורת הספורט המקומית בהחלט היתה חסרה תכנית ראיונות איכותית מאז "אחד על אחד" הסתיימה לה, והגעתו של אבי נמני לאולפן של ערוץ ONE בשבוע שעבר היוותה טריגר לא רע לבחון את פיני גרשון המראיין, ולראות האם אכן נמצאה סוף סוף תכנית ראיונות שמסוגלת לעמוד בכוחות עצמה ולספק את הסחורה שבוע אחר שבוע.

עוד בוואלה!

ארוחה שלמה בסיר אחד: תבשיל צ'ילי קון קרנה על מדורה בשטח

וואלה! רכב בשיתוף דאצ'יה

החיסרון של אתמול הוא היתרון של היום

באופן אירוני משהו, כל אותן תכונות רעות, כביכול, של פיני גרשון המאמן והדמות הציבורית – קרי, ישירות שלעתים גובלת בגסות רוח, חוסר טאקט מסוים, שחצנות, נרקיסיסטיות – מתגייסות כעת ולחלוטין נזקפות לזכותו. הדבר הראשון אליו שמים לב בתכניתו של אלוף אירופה לשעבר הוא רדאר בולשיט מתפקד למשעי. פיני גרשון הוא לא עיתונאי ולא ממש מתיימר להיות כזה, אבל השאלות הקשות לא קשות במיוחד עבורו. הוא שואל את מה שעל ליבו ועל קצה לשונו, ואותו פילטר מחורר דרכו עברו כמה כמה וכמה פליטות פה איומות לאורך השנים, הוא אותו פילטר שמאפשר לו כעת לכוון הישר אל הנקודות הרגישות והמעניינות.

בזכות מי שהוא והודות לאווירה הקלילה אותה הוא משרה לאורך התכניות – שלפרקים מזכירות שיחה בין חברים, ולאו דווקא מראיין-מרואיין – גרשון מסוגל לא רק לשאול את השאלות הקשות, אלא גם לקבל עליהן תשובות. לכן, אפילו המפגש בין אדם המסוגל להוציא כותרת ראשית לעיתון גם מכנס אוספי בולים, עם אבי נמני – דמות שלא אמרה דבר כבר 15 שנה (מלבד בסאב-טקסט) – היה מסקרן, לפחות על הנייר. נמני לא נוהג להתראיין וגם הפעם לא חשף סקופים אדירים, אך בניגוד לעיתונאים אחרים שבוודאי היו מבטלים את עצמם אל מול הסמל לשעבר, גרשון לא ויתר כל כך מהר. כך זכינו לשמוע כמה דברים מעניינים למדי, בעיקר בכל הנוגע ליחסים של מספר 8 הנצחי עם ניר קלינגר.

"אנחנו שנינו כמעט באותו מצב: לא הצלחנו לסיים קריירה במכבי", כך פתח גרשון את תכניתו האחרונה. במודע או שלא, גם מאמן הכדורסל לשעבר כנראה הבין שכדי להיות מראיין טוב ולגעת בנקודות קצת יותר נסתרות ועמוקות, צריך לוותר על חלק מהמסתורין שלך עצמך. אחד האגואים הגדולים בתולדות הספורט הישראלי מוריד עצמו דרגה או שתיים מדי שבוע, וחושף צדדים ופגיעות וצניעות שלא ממש צצו בתקופתו על הקווים. לא פעם, הרגעים המעניינים באמת בתכנית מגיעים דווקא מצד גרשון עצמו, בעיקר בראיונות עם אנשי כדורסל (עד כה שוחח עם ארז אדלשטיין בראיון מצוין, אפי בירנבוים ואריק שיבק), בהם האיש שהביא לאמא שלו גביע מעמיד את עצמו באותו סטנדרט של המרואיין שלו: מוטב לדבר על אמת כואבת מעל שקר נעים.

מיד: שעה עם שינו זוארץ

ספציפית לראיון עם אבי נמני, השיטה הזו לא תמיד תמיד עבדה. "לא, זה לא אני. הזווית של הצילום מטעה", אמר למשל שחקן העבר כשנשאל על אותה רגל מפורסמת ששם לחיים יעקב, והוסיף את החיוך הילדותי ההוא, שאומר דבר אחד ומסתיר אלף אחרים. מתוקף היותו מאמן כדורסל ולא עיתונאי, גרשון דילג לא פעם בין נושאים – קדימה, אחורה, בושינסקי, גולדהאר, דגו, גולדהאר, קהל, בושינסקי וכן הלאה, וזה בסדר. הוא שוחה בחומר ומכיר היטב גם את ביצת הכדורגל הישראלי, וההתפזרות הזו לעתים לוקחת את הראיון למקומות טובים.

הבעיה העיקרית של ONE ON ONE היא האורך שלה. תכנית ראיונות סטנדרטית שכזו לא צריכה להימשך 50 דקות, בטח לא אם היא מרחפת לה לאוויר העולם אחת לשבוע, ובטח ובטח שלא אם האורחים בה נגמרים לאט לאט וכוללים אנשים כגון שינו זוארץ, משה דמאיו, אייל לחמן, יובל נעים ואחרים. תכנית בת חצי שעה בהחלט היתה מספיקה, ובכך מונעת מאיתנו את כל אותם רגעים אפרוריים שמופיעים כמעט בכל ראיון שהוא, מתוקף היותו ראיון בן קרוב לשעה. ובכל זאת, ראוי להחמיא לערוץ ONE על תכנית לא רעה בכלל, שמשכה עד כה את השמות הגדולים ביותר של הספורט הישראלי. לא, היא לא מושלמת, כשם שפיני גרשון הוא ממש לא המראיין או המנחה המושלם, אך חובבי ספורט הממוצעים, שלא קיבלו עד כה סיבות רבות לשלטט לערוץ 50, יפסידו אם יפסלו אותה רק בגלל זהות המגיש. באופן מפתיע משהו, זו ממש לא "ההצגה של פיני גרשון", כי אם בסך הכל תכנית ראיונות פשוטה וטובה. במצב הנוכחי של תקשורת הספורט הנוכחית, זה ממש לא מעט.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully