מאסטרו ללא להקה: התכנית של איל ברקוביץ' מבליטה את חולשותיו

מה אתם אומרים על התוכנית של איל ברקוביץ'? דברו איתנו בפייסבוק

כשחקן, הטיקט של איל ברקוביץ' אל עבר קריירה מופלאה היה חכמת משחק עילאית, הישענות כמעט אבסולוטית על האינטלקט והאינסטינקט, היכולת לזהות את שבריר השניה בה ניתן לפרק מלכודת נבדל מתוכננת היטב. ברקוביץ' חשב מהר, מהר יותר כמעט מכל שחקן אחר באירופה, אלא שכדי לאפשר לו להבריק הוא היה צריך גב ראוי מהקישור האחורי ומאמן נאמן שדוגל בשיטת משחק מאוד מסוימת. דברים דומים, אולי אפילו מחודדים עוד יותר, יכולים להיות נכונים גם בנוגע לקריירה של ברקוביץ' כפרשן: אי אפשר סתם לזרוק אותו למרכז המסך ולהתפלל שהתכונות הטובות שלו – כבר לא אינסטינקט ואינטלקט, אגב – יחפו על השאר ושוב יובילו אותו לפסגת התפקיד. קשר העבר האדיר צריך סביבה מאוד מסוימת כדי להביא את יתרונותיו הברורים לידי ביטוי. בתכניתו הכבר לא ממש מאוד חדשה, “ברקוביץ' על הקו" בערוץ ONE, זה לא קורה. למעשה, אחיזת העיניים היחידה שמצליח לבצע "הקוסם" היא ביצוע די מדויק של תכנית רדיו קלאסית בערוץ טלוויזיה של ממש.

מדי ראשון בערב, משוחח איל ברקוביץ' עם מאזינים מתחלפים למשך משהו כמו חמישים דקות. לפעמים הוא מקשיב. לפעמים קצת פחות. הפורמט פשוט ועתיק: אין הבדלים משמעותיים בין "ברקוביץ' על הקו" ו"זהבי עצבני", לצורך העניין, ואין זה מקרה שנתן זהבי ותכניתו נותרו ברדיו. אמת, העטיפה של ערוץ ONE טכנולוגית ואינטראקטיבית, אך התוכן אותו תוכן, והוא ממש לא מגובה ביתרונות שיש למדיום הזה להציע. למשל, מתבקש שכאשר דנים במאור מליקסון, יופיעו קטעי וידאו או תקצירים של קשר המריבה הפולני – כלומר, הישראלי, כלומר, הבוגד, כלומר, הישראלי-פולני. אך לא. במקום קטעי וידאו או טקסטים מתחלפים, נח לו בצד ימין של המסך סדר של נושאי השיחה בתכנית, שנקבעו מבעוד מועד. אחד אחרי השני עולים לשידור אוהדי מכבי חיפה, אוהדי בית"ר ירושלים, אוהדי הפועל באר שבע וכן הלאה, ומנסים להשאיר גרסה קצת פחות מתקדמת של טוקבק, לפני או אחרי כמה מילות חנופה דומות (בשבוע שעבר ארבעה מאזינים שונים אמרו לברקוביץ' שהוא חייב להיות המאמן הבא של הנבחרת, אולי כקדימון זעיר למסע תעמולה עתידי על גבי המסך). לעתים נראה כאילו הם מתקשרים כדי להעניק למנחה לגיטימציה לדבר על מה שהוא רוצה, במעין היפוך-תפקידים שכזה.

אז הפורמט מבוזבז. ניחא. אלא שהבעיה המהותית יותר היא שאיל ברקוביץ' הוא לא מגיש, ולמרות הקונטרסט הברור שזהבי ודומיו מהלכים עליו – אזרחים דעתנים מול מגיש דעתן – האגו של ברקוביץ' פשוט משתלט על הכל. לפעמים זה נעשה בחן – החיוך הילדותי, הפגיעות, הצורך המאוד בסיסי לאהבה – אך פעמים אחרות המיס-מאץ' זועק לשמים, ולמען האמת לא בטוח שברקוביץ' עצמו הוא האשם בכך; לתת לנרקיסיסט תכנית שיחות עם מאזינים זה קצת כמו לתת לפירומן את המפתחות ליער. מדי פעם גם מעט סקסיזם חבוי מוצא מקום במשדר. נניח, באמצע התכנית בשבוע שעבר עלתה בחורה צעירה בת 25 מבאר שבע לשידור ומיד סחטה מברקוביץ' שלל סופרלטיבים, כגון "אני אוהב את הסבלנות שלך", "את מבינה המון בכדורגל" וכן הלאה, זאת על בסיס שיחה בת שבעים שניות. לאחר מכן ברקוביץ' אפילו בישר לתמר ריפל - אחת ממפיקות השידור שצצה על המסך מדי מספר דקות כדי לבשר על המאזין הבא – את החדשות הבאות: “יש לך מתחרה, תמר. את בסכנת הדחה" - כאילו שיש רק שתי נשים בעולם שמתעניינות בכדורגל, והתקן כבר מאויש.

אלה פחות ההגזמות הפרועות ("בליגה האנגלית, האיטלקית והספרדית באים בממוצע 50 אלף איש למשחק" – בפועל הממוצע בשלוש הליגות הנ"ל עומד על בערך 29 אלף; "בליגה הסקוטית יש רק שתי קבוצות גדולות, סלטיק וריינג'רס – שיש להם שמונים אלף צופים כל משחק" – בפועל לסלטיק ממוצע אוהדים של 49 אלף, לריינג'רס 47), ויותר ברקוביץ' עצמו, שמשום מה מופיע כגרסה מעט מעודנת יותר של האיש שלמדנו לאהוב ולשנוא, ובכך מקנה לתכנית תחושת בזבוז מסוימת. העוקץ, הנחרצות, הבוטות והכנות הכל כך ייחודית נעדרים משלבים רבים של המשדר, ואפילו אם מדי פעם הטון המפורסם מטפס מעלה ("מי זה נבחרת פולין? מי מכיר את נבחרת פולין? מה הם עשו בכלל? זה לא כאילו קראו למליקסון לנבחרת ספרד או ברזיל"), למשך מרבית המשדר מצטיירת תמונה מעט יותר שקולה של אחד מאנשי התקשורת הכי מעוררי מחלוקת בארץ. כרגע, לא נותר אלא לקוות שכמאמן הנבחרת הוא יעשה עבודה טובה יותר.

כדורעף נשים: גמר אליפות אירופה

כדורגל ספרדי: אתלטיקו מדריד - סביליה

בין אם זה בגלל המפלה הכמעט-טראגית של מכבי חיפה מול גנק או ההגרלה הקלה של הפועל תל אביב, העובדה כי שלוש קבוצות ישראליות העפילו לשלב הבתים של הליגה האירופית עברה בשקט כמעט מופתי מצד תקשורת הספורט המקומית. תגידו מה שתגידו על המפעל הנ"ל – וכן, יש בערך 48 דברים לא-משהו להגיד עליו – מדובר בהישג נהדר, מהסוג שהיינו צריכים להתגאות בו יותר, מהסוג שלא ניתן היה לצפות לפני כמה שנים, כשאהבנו כל כך להגיד שהכדורגל הישראלי נמצא בשפל בו לא היה מעולם. ובכל זאת, מכבי חיפה, מכבי תל אביב והפועל תל אביב פוגשות אחת לכמה שבועות קבוצה אירופית כזאת או אחרת, ואפילו משחקות לא רע, ובארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה קצת קשה להשתתף בחגיגה.

במקום למנף את ההישג הזה או לכל הפחות לתת לו את הכבוד הראוי, מוצאים עצמם חובבי הספורט פעם נוספת קורבנות למלחמות של זכויות שידור וזכייניות ותקנים ומועצות וניצן חן וכו', ומגיעים למצב בלתי אפשרי ואבסורדי. בשבוע שעבר, למשל, הפועל תל אביב שודרה בערוץ בתשלום, בעוד מכבי חיפה ומכבי תל אביב שודרו בערוץ 9, ועשרות אלפי אנשים מתוסכלים בבית – רובם מנויי "יס" – לא ידעו כיצד להחליף את שפת השידור מרוסית לעברית. המצב כה סבוך שאין ממש על מי להפיל את האשמה (ערוץ 1, 2 ו-10? צ'רלטון? ניצן חן? פלאטיני?), רק להודות בעצב שמרבית חובבי הכדורגל הישראלי לא יכולים להיות שותפים מלאים לאחד ההישגים הגדולים של הענף בשנים האחרונות. יחס גורר יחס, ואת זה כבר ידענו מזמן, אלא שעם לשידורים בתשלום מליגת העל עוד איכשהו הצלחנו להתרגל, העובדה כי משחקי הישראליות באירופה משודרות בתשלום או מוצאות בתים בכל מיני ערוצים שונים ומשונים – זה כבר תקדים מסוכן. בקצב הזה, קמפיין מוקדמות מונדיאל 2014 ישודר בערוץ האוכל.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן