Like
אי אפשר היה לפספס את ההבעה המרוחה על פניו של ניר קלינגר דקות אחרי שאשדוד שלו ניצחה את מכבי חיפה. אושר צרוף. הנאה. חיוך מאוזן לאוזן. הוא ניגש עם חזה מתוח לראיון עם שדרת הקווים של ספורט1 ובשלב מסוים סיפק אמירה לא אופיינית למחוזותינו: "מכבי חיפה קבוצה מצוינת, אבל היא פגיעה מאוד הגנתית. ניסינו למצוא את הנקודות החלשות שלהם, וניצלנו אותן". אם יש קו דק בין הרצון (הלגיטימי) של מאמן לשמור על כבוד היריבה והקולגה שמולך לבין הצורך (כן, כן, הצורך) להיות מעניין ולא בנאלי בראיון אחרי משחק, הרי שקלינגר מצא את שביל הזהב. המקטרגים יגידו שקלינגר חרג ממקומו ולא היה צריך להתרברב, שיש כאן קוד התנהגות אחר בין מאמנים. המקטרגים צריכים לשחרר ולהתקדם. ההבדל בין הראיון של קלינגר לגמגום הקלוש של אריק בנאדו על "לנתח את המשחק עם השחקנים לפני שאני עונה על שאלות", היה גם ההבדל הטקטי ביניהם על המגרש. בשתי החזיתות, זה נגמר בנוקאאוט.
בנאדו כנראה יודע שהוא טעה. טעה בשיקול הדעת. כי רוטציה, למרות הקונוטציה השלילית, היא ממש לא מילה גסה בעולם הכדורגל. יחד עם זאת, כדי שרוטציה תהיה אפקטיבית, צריכים להתקיים כמה תנאים: עומס משחקים גדול, סגל רחב מאוד עם מחליפים ברמה ראויה והכרח נקודתי לוותר על שחקן ספציפי במשחק ספציפי. קבוצות העלית של היבשת, שמשחקות 70 משחקים רשמיים בעונה, חייבות להשתמש ברוטציה. מכבי חיפה עדיין לא שם. במקרה שלה, שום תנאי לא התקיים. למרות המשחקים באירופה שהובילו לפתיחה מוקדמת של ההכנות, לא היה הכרח ממשי לעשות שינויים דרמטיים בהרכב בטח לא כאשר המשחק הרשמי הבא של הירוקים הוא בעוד שבועיים וחצי באירופה. התוצאה הייתה הפסד. ורוטציה נכונה לא אמורה לגרום למאמן להקריב משחק.
אשדוד בהחלט שיחקה על החולשות של הירוקים ועוררה לא מעט נקודות למחשבה. הרי דווקא בגלל שבנאדו חסר את שני המגנים הפותחים שלו, ההחלטה לוותר גם על אדין צוצאליץ' הנהדר עוד יותר תמוהה. המחליפים אלעד גבאי (לא הסתדר עם המהירות באגף השמאלי של אשדוד) ושמואל שיימן (אנמי) היו רעים מאוד ואנדריי פיליאבסקי היה אחראי לשני השערים הראשונים עם עמידה לקויה. גם הקישור היה פרוץ. מערך של קשר אחורי אחד מצריך לפחות עוד שחקן שעוזר בחיפוי ובסגירת מרכז המגרש ובדרך הכלל במכבי חיפה זה התפקיד של יניב קטן או אייל גולסה. שניהם נותרו אמש על הספסל וגוסטבו בוקולי נותר מופקר. לפיכך, מה שנותר לאשדוד הוא להמתין בסבלנות ולשלוח הרבה שחקנים קדימה למתפרצות מהירות וקטלניות. את שער השוויון היא השיגה מבלבול במרכז דווקא שניות לאחר כניסתו של הקפטן. הירוקים המשיכו לתקוף בלי אחריות, ונענשו שוב.
זה היה הפסד שלא מתאים למכבי חיפה. הפסד בגלל משמעת טקטית לקויה, אולי אפילו מעט זחיחות. הירוקים, כולל המאמן שלהם, הורידו את הרגל מהגז, הופיעו למשחק קצת פחות מרוכזים וחזרו למציאות המקומית. הקמפיין האירופי היה מרשים וההעפלה לשלב הבתים מהווה הישג שלא ניתן לזלזל בו. באירופה, חיפה הוכיחה שהיא יודעת גם לשחק מבוקר, להיות אחראית ומאוזנת ולהציג משחק הגנה טוב לצד האופי ההתקפי הטבעי של שחקניה. אבל בכדורגל, אין תרופה לחוסר ערנות. ההפסד באשדוד חשף נקודות תורפה במכבי חיפה. ובסופו של דבר, יש לא מעט קבוצות בליגת העל שיש להן את הכלים לשחק על מתפרצות. זה בדיוק המסר שקלינגר ניסה להעביר.
Share
בשבועות האחרונים עושה ג'ורדי קרויף כל שביכולתו כדי להחתים במכבי תל אביב חלוץ בכיר לפני סגירת הרישום לשלב הבתים בליגה האירופית הלילה (שני). אז הוא פנה לדודו ביטון, הפעיל מכבש לחצים על בן שהר ואפילו רחרח בגזרת איתי שכטר, בינתיים, ללא הצלחה. ישאל השואל: מדוע קבוצה שיש לה שבעה שחקני התקפה בסגל (יצחקי, בן חיים, מיכה, אלטמן, מרגוליס, דאבור ופריצה) בכלל צריכה חלוץ? התשובה נעוצה בשם האחרון. גם קרויף מבין היטב שהשבדי, האיש שהביא לו אליפות, האיש אותו מכנה 'חלוץ התשע הטוב בישראל', הוא השחקן הכי גרוע של מכבי תל אביב מאז פתיחת ההכנה לעונה. לפיכך, צריך לסדר לו גיבוי.
אז נכון, פריצה הוא סקורר מולד וגם במשחק קטסטרופלי שלו הוא קיבל את הקרדיט מפאולו סוזה וניצל שבריר של טעות כדי לנגוח את בני יהודה חזרה למציאות העגומה של ספיגת שערים בתוספת הזמן. בכך, פריצה שבר בצורת של ארבעה חודשים (שבעה משחקים) ללא שער. אבל השער לא העלים את הבעיה. מכבי תל אביב התרגלה לשחק על פריצה כפיבוט. הוא חזק ופיזי, מושך אליו בלמים ויש לו משחק נהדר עם הגב לשער, מה שעוזר לו לנתב את המשחק ולשתף את החברים שמצטרפים מאחור, במיוחד ערן זהבי שפתח את העונה בסערה וממשיך בהשתלטות על הקבוצה.
הבעיה היא שלמרות שזהבי כל כך טוב (והוא טוב) מכבי תל אביב התרגלה לשחק על פריצה עד שלעיתים נראה שהיא לא יודעת לעשות משהו אחר. בקיץ, קרויף דווקא ניסה לגוון את הסגל עם הוספת שחקני כנף מובהקים והתקפיים וגם כוח בקישור האחורי. גם סוזה מאמן שונה לחלוטין מאוסקר גרסיה המקובע ואפשר לראות ממנו פתרונות יצירתיים תוך כדי משחק, כמו למשל מעבר ל-3-4-3, אבל לצד כל השינויים, התלות נותרה אותה תלות וזה מצב קצת מסוכן. אז עכשיו ההולנדי מנסה לגמול את הצהובים מפריצה על ידי הבאת שחקן בעל תכונות שונות שיכול לשחק כחלוץ מטרה. אם זה לא יצליח, אולי מישהו שם יואיל להסתכל לכיוונו של מונס דאבור?
Comment
1. ב-1979, פיטר גבריאל כתב, הלחין והקליט את הלהיט: Games Without Frontiers" (משחקים ללא גבולות). השיר נושא את שמו של שעשועון טלוויזיה צרפתי מאותה תקופה שכלל תחרות משעשעות בין קבוצות אנשים, בדרך כלל מאותה עיר, על פרסים. גבריאל לקח את הקונספט, הוסיף לו אלמנטים פוליטיים רלוונטיים של מלחמה ויצר טקסט ביקורתי ומשעשע. קצת כמו המצב בהפועל תל אביב. ציפיות גבוהות, פאניקה מוחלטת, כולם נגד כולם. משחקים ללא גבולות, מלחמה ללא דמעות.
עידו חג'ג' משחק עם חיים רמון, חיים רמון מתלבט האם למכור, איתי שכטר חזר לשמח את האוהדים, איתי שכטר יימכר כדי להכניס כסף לקופה, סוכני שחקנים בוחשים, הדירקטוריון חלוק, בעלי המניות דוחפים כל אחד לכיוון שלו וכולם מפחדים מתגובת האוהדים. באנדרלמוסיה הזו, קולו של רן בן שמעון, האיש שהובא להיות הרבה יותר ממאמן בהפועל תל אביב, לא נשמע. הוא מורחק, הוא לא מדבר, הוא לא מגיב, הוא לא מתראיין והוא בעיקר לא שם גוף לעצור את הסחף. הפועל תל אביב מתנהגת כאילו העונה גמורה ואפשר לסגור את הבאסטה. אולי כדאי להזכיר שם לחברים שלמרות ההדחה מאירופה והפתיחה האיומה בסך הכול עברו שני מחזורים. אגב, זוכרים כמה נקודות היו לקבוצה של אלי גוטמן אחרי ארבעה מחזורים בפתיחת עונה הדאבל? ארבע.
2. אוהדי בית"ר ירושלים, במהותם, לא שונים מאוהדי הפועל תל אביב. גם הם דעתניים, מנסים לשלוט במועדון וגם הם הבריחו בעלים ומאמנים לא אהובים במחאות קולניות. ההבדל נעוץ בעיקר בתדמית. על הפעמים בהן עברו את הגבול ונגררו לאלימות, לאומנות וגזענות, התקשורת לא סלחה ובצדק לקהל הצהוב. יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שמדובר בקהל חזק וההשפעה שלו על הקבוצה קוסמית על גבול המהפנטת. כשגאידמק וקורנפיין בחוץ וכן, בסגל אין שחקנים מוסלמים, גם הקהל שכח את המחלוקות הפנימיות ושב לעודד. 5,000 הגיעו למושבה ונתנו הצגה. פשוטו כמשמעו הם סחפו את הסגל הבינוני של אלי כהן לניצחון על הקבוצה החלשה של משה סיני במכבי פתח תקוה. לבית"ר יש המון בעיות מקצועיות וגם תקרת הזכוכית שלה כנראה לא תהיה מעבר למקום בפלייאוף העליון, אבל הקהל יעשה את ההבדל. כי מה היו אליחן, חדד, משה, כחילה והאחים נחמני אילו לא היה משחקים בבית"ר? כנראה נאבקים על מקומם בסגל קבוצה קטנה בליגת העל.
המחזור הבא: ישראל אזרבייג'אן (שבת, 20:45)
טואטחה, משומר, גרשון, ריקן ושפונגין הפצועים יצרו לגוטמן כאב ראש בעמדות בהן נאלץ לאלתר לא אחת בעבר המגנים. אלא שהוא התמודד עם המשבר בגבורה. כמה קל היה לברוח לשמות המוכרים, לזימונים השבלוניים. ליואב זיו. לבן הרוש. לשיימן. אפשר היה לדבר על ניסיון, על טקטיקה, אבל זה היה שקר. אז גוטמן בחר לא לשקר לעצמו ולא לבחור בשמות. הוא בחר להסתכל קדימה. אז הוא זימן את אופיר דוידזאדה, המגן השמאלי הכי טוב בליגת העל לצד טואטחה, ואת עופר ורטה, שכבר שלוש שנים תפס בעלות על העמדה באשדוד. מקורי, מחדש, מרענן והכי חשוב, מוצדק מקצועית.
לא משנה מה יהיו התוצאות מול אזרבייג'אן ורוסיה או איך ייגמר הקמפיין. אלי גוטמן חייב להמשיך כמאמן נבחרת ישראל. כל התהליכים כבר בעיצומם. הקבוצות מתקדמות באירופה, השחקנים הנכונים יוצאים ומצליחים, הליגה תחרותית ומשתלבים בה גם צעירים. סיטואציה כזו צריכה את המנהיג הנכון שיידע לנווט, להאמין בדרך שלו ולעבוד בשקט לטווח ארוך. איש שלא ייכנע ללחצים ויגאל אותנו מהחלטות מקצועיות שנועדו לרצות את דעת הקהל. גוטמן מוכיח שוב ושוב שהוא לא מפחד. לא מלוזון, לא מהתקשורת ולא מיוסי בניון. הוא האיש הנכון להשלים את התהליך. להעביר אותנו סופית מהדור של בניון, בן חיים ואוואט לדור של נאתכו, מליקסון ורפאלוב. הרי שום קבוצה מצליחה שלו הפועל חיפה והפועל תל אביב למשל - לא נבנתה ביום אחד. אז גם הפעם אין מה למהר לשפוט ובינינו, יש משהו יותר טוב?
