אם תשאלו אנשים איזה יום הוא הגרוע ביותר בשבוע, סביר להניח שלפחות 80 אחוז יענו לכם "ראשון". הלא רק המחשבה על הרכבת המלאה באנשים קשי יום עם מבע עצוב ובחיילים לאים ועגומים מעוררת את הצורך לטיפול מהיר בדיכאון. אלא שכשחושבים על זה לעומק, ביום ראשון לפחות אתה יודע מה אתה מקבל. ברור לך שיהיה קשה, לא צפוי, שכל עוולות העולם יישפכו עליך, שתעבור את השעות הללו על הגחון ובלי אוויר. כשזה קורה והיום הארור הזה מסתיים, סופסוף, אתה מוצא את עצמך באופוריה.
ואז בא יום שני. כן, כן, האפטר פארטי של הגיהנום. עדיין קצהו הלא מחמיא של השבוע, רק בלי ההילה הראויה. זהו הדין גם לגבי המחזור השני בליגת העל. הוא פחות ססגוני אבל יותר אכזרי. במחזור הראשון מותר להפסיד, כל תירוץ מתקבל בהיגיון, מ"הקבוצה לא מחוברת" ועד "התפלאנו שהקהל לא הגיע". בשבוע העוקב כבר אפשר לזהות מגמה, וכשאוזלת יד מצטברת לאוזלת יד, כל השבוע שלך נראה פקעקט.
עם אפס שערי זכות ונקודה אחת משני משחקים, השבוע של הפועל תל אביב בהחלט לא יאיר לה פנים, ולא רק ביום ראשון או שני.
לפני שמספידים את הפועל תל אביב, כדאי להזכיר כמה מהפתיחות הפחות טובות שלה. ב-1985/6 רשמה שתי תוצאות תיקו, 1:1 ו-2:2, ב-1987/8 היא השיגה פעמיים 0:0, את 2008/9 פתחה עם 2:2 ו-0:0, ב-2009/10 עשתה 0:0 ו-1:1. המשותף לשלוש מארבע העונות הללו: זכייה באליפות. בעונה הנוספת היא סיימה במקום השני.
אלא שמדובר בעניין קצת שונה, מעבר לכך שהמאפיינים את המקרים הקודמים היו תוצאות תיקו ולא הפסדים. להפועל תל אביב של שנות ה-80 היו את משה סיני הכול-יכול ואלי כהן, אחד נסיך בלתי מנוצח והשני רמבו שסוחב קבוצה עם סכין בין השיניים. לזו של השנים האחרות היה את אלי גוטמן, שהגיע באמצע עונה קשה ותוך כדי שיקום והישרדות למד את החומר, את המנטאליות ואת רוח הקבוצה, ובנה מוצר יציב שנאבק על התואר שלוש שנים ברציפות. לרן בן שמעון אין את סיני או קוקוס, ובניגוד לגוטמן גם לא היה לו כל כך זמן להכין תשתית. בן שמעון בעצמו זיהה את הבעיה לפני פתיחת העונה וביקש בראיון שהעניק לעמית גולדשטיין למתן את הציפיות מהקבוצה. הוא רוצה זמן והוא צריך זמן. כשהיה לו זמן הוא הפך את קרית שמונה לאימפריה. כשלא היה לו, הוא פוטר ממכבי תל אביב.
השאלה היא איך הפועל תל אביב יכולה לשווק לקהל שלה עונה פיננסית. אל לבן שמעון להיתמם, הוא יודע היטב שמכל הרכש שעשו האדומים העונה, הוא השם הכי נוצץ ושהביאו אותו עבור מטרה אחת בלבד. מצד שני, היושר המקצועי שלו לא מרשה לו לחמוק מהאמת, וכשאסי דומב אומר ש"כרגע הפועל תל אביב היא לא קבוצה טובה", סביר שהוא מדבר גם מגרונו של המאמן. בסיטואציה שנוצרה כעת, להפועל תל אביב יש שתי אפשרויות: לשכנע אלפי אוהדים שכבר רכשו מנוי באמונה שהם הולכים לראות השנה קבוצה לוחמת שאת פירות ההשקעה הם יראו בשנים הבאות, או להעביר הילוך ולהתחיל לשחק כדורגל.
כרגע, שני הפתרונות הללו נראים רחוקים מאוד מיישום.
קשה לקרוא לזה מזל משום שהכול הרי היה מתוכנן, אבל לפעמים צריך להשתמש במילה הזו כדי לבטא בצורה הטובה ביותר סיטואציה מסוימת. ובכן, מזל שאליניב ברדה ומאור בוזגלו הצטרפו להפועל באר שבע. בעצם, אם לחדד, מזל שאליניב ברדה הגיע לפני מאור בוזגלו. כי אילו זה היה הפוך, ייתכן שהסיפור הזה היה שונה לחלוטין.
בוזגלו חתם בגלל בואו של ברדה, זה משהו שסביר להניח שגם הוא לא יכחיש. לא רק שברדה הוא שחקן ענק בקנה מידה ישראלי (הטכניקה בשער שכבש מסווג כגול ברמה אירופית לכל דבר), הוא גם שימש ככבש המטוס של חברו מהליגה הבלגית. אילו היה בוזגלו חוזר מבלגיה לבדו, הוא היה מסווג ככישלון וכאכזבה. ההגעה אחרי ברדה הופכת את המהלך שלו למחושב. זהו הבדל שמעיד גם על שינוי מהותי בגישה של שחקן, שעד כה לא ראה אף אחד מלבד עצמו.
בוזגלו מבין שהפועל באר שבע שייכת לאליניב ברדה. הוא מוכן להיות מספר 2 שלו, יודע שלא בא על תקן הכוכב. לפחות בשני מחזורי הפתיחה ניתן היה להבחין שאין לו בעיה עם זה. הוא נייד, דינמי, מפרגן ובעיקר תכליתי. זה עוזר במיוחד כשאתה משחק מול הפועל תל אביב, קבוצה שאספה בשנים האחרונות נקודות בסיטונות בווסרמיל. השינוי לא מתחיל בברדה או בבוזגלו, הוא מתחיל בחשיבה של אלונה ברקת (ולראיה ההחתמה הקרובה של מריוס ניקולאה), אבל כשיש לך שני שחקנים שעברו לא מעט, שאחד מהם בא עם טונות של כריזמה ומנהיגות והשני מראה שהוא נכון להשתנות, אתה כבר מתחיל לחשוב קדימה. הפועל באר שבע צריכה את ברדה והיא צריכה את בוזגלו הטוב. כי בוזגלו הטוב מביא לה רוע.
עוד שתי קטנות
1. בשנה שעברה עשתה הפועל ניר רמת השרון הרבה דברים רעים. כשרים, אבל מסריחים. זה החל בבלגאן הניהולי, נמשך במשחקים מכוערים והתחזויות מול קבוצות צמרת והסתיים בפלייאוף עליון כושל במיוחד ובהעברת משחק האליפות של מכבי תל אביב לאצטדיון רמת גן.
עם 0 נקודות, שני הפסדים מביכים ושער אחד חסר משמעות משני משחקים, רמת השרון כאילו ממשיכה את אפריל-מאי. היא בעיקר סובלת מהיעדרו של מנחם קורצקי על הקווים. קורצקי, למרות כמה תכונות בעייתיות, היה חלק מהזהות של הקבוצה. בני טבק עזר לשמר את הזהות הזו, וכשגם הוא עזב ובהנהלה החלה שוב מערבולת ניהולית, גם הבלוף הזה, כך נראה, הגיע לקצו. אלה רק שני מחזורים ורק שני הפסדים, אבל נראה שברמת השרון יצטרכו לחשוב על שטיק חדש כדי להיחלץ בסיום העונה מירידה, שכרגע, יש להודות, אין ראויה להם ממנה.
2. בית"ר ירושלים ספגה שער בדקת הפתיחה במושבה והגיבה בשלושה. זה הישג נאה לכל הדעות, אבל הוא רק תוצר של תהליך מורכב יותר. הסיבה לניצחון היא שלראשונה אחרי יותר משבעה חודשים, בית"ר חזרה להיות מה שהייתה תחת אלי כהן "הקודם" בתחילת העונה שעברה: שלם שגדול מסכום חלקיו. זו לא קבוצה כשרונית יותר מזו של אשתקד, אבל זו קבוצה שרוצה לנצח כמו בית"ר של 2012 ולא מדוכדכת כמו זו של 2013. אלי כהן "הנוכחי" תמיד היה מאמן טוב, אבל החשש לגביו היה שלא יוכל לאושש מועדון שהראש שלו תקוע עמוק באדמה. עדיין מוקדם להגיד שהוא עשה זאת, בסך הכול ניצחון אחד, אבל אל תאמינו לקלישאה הישנה. במקרה הזה, סנונית אחת בהחלט יכולה לבשר את בוא האביב.
בין השורות
מאמן הפועל ניר רמת השרון רפי כהן: "ברור שלא נעים להיות עם שני הפסדים אחרי שני המחזורים הראשונים, אבל זה המצב".
רוצה לומר: וזה מצב שאני מתחיל כבר להתרגל אליו.
מאמן בית"ר ירושלים אלי כהן: "תמיד אמרתי שיש לנו שלד טוב מאוד".
רוצה לומר: שלד אחד? מאז שבאתי ועד הערב הכול נראה פה כמו בית קברות.
מאמן מכבי פתח תקוה משה סיני: "בליגה הזו אתה משלם על טעויות".
רוצה לומר: אלוהים אדירים, מה היה רע לי בלאומית?
קשר הפועל תל אביב רועי גורדנה: "בארץ מצפים שאחרי משחק אחד או שניים הפועל תיתן רביעיות או חמישיות".
רוצה לומר: רביעיות? חמישיות? תביא גול אחד ונאמר אמן.
מאמן הפועל עכו יובל נעים: "אם אחרי 20 פעם שראיתי בווידאו לא הצלחנו לראות אם היה פנדל והוא כן, יעשה טוב איגוד השופטים אם ישלח שופטים בכירים יותר".
רוצים לומר: קואץ' נעים, אם אחרי פעם אחת בלי הילוך חוזר ראינו שהיה פנדל ברור ואדום, תעשה אתה טוב אם תדבר פחות.
לא להאמין ש...
דני עמוס פשוט לא מסוגל לקחת בשתי ידיים כדור גובה.
בשקט ובלי כותרות, לירוי צעירי סוגר כבר בגיל 24 מעגל וחוזר לבני יהודה.
משה סיני לא עושה משהו עם השקיות האלה מסביב לעיניים.