"רן, רן
תן לי לבעוט
תן לי לבעוט
אני? אני?"
י. זגורי, אוגוסט 2013
רבות הפעמים שבהן אוהד כדורגל מאבד את השלווה. בדרך כלל זה קורה אחרי החמצה גדולה, חילוף לא מוסבר או טעות שופט לא מחייבת. לפעמים, המצלמה שמתמקמת על השחקן הנכון ברגע הנכון היא שעושה את העבודה. והרגע הנכון אתמול בבלומפילד היה הדקה ה-21, אחרי ההכשלה של אוראל דגני ברחבה. ישראל זגורי התחנן בפני רן בן שמעון שייתן לו לבעוט את הפנדל. את בן שמעון לא ראינו, אולי הוא אמר 'לא', אולי סתם התעלם. לבקשה, בכל מקרה, הוא לא התייחס ברצינות ועוד לפני שזגורי סיים במסע השכנועים, עומר דמארי כבר כבש בקלילות.
עד כאן, הכול בסדר. אפשר להבין את עודף המוטיבציה של זגורי, את הרצון לרוץ לקהל בזרועות פשוטות ולהצהיר "הנני כאן". זגורי, שחקן עם טונות של כישרון אבל ללא מספיק קבלות, מרגיש שיש לו מה להוכיח. מבחינתו, השער הראשון באדום יהיה חותמת סופית על תעודת המעבר. יש הרבה ספורטאים שהחוצפה התוותה להם דרך לקריירה מפוארת.
ככה שלא, הבעיה היא לא זגורי שלפני הפנדל. הבעיה היא זגורי שאחריו. זה שהמצלמה תפסה שוב באותה תנועת ביטול רוגזת לעבר המאמן, כאילו הקבוצה שלו לא עלתה הרגע ליתרון. כאילו שדמארי, חלוץ מנוסה ופנדליסט קבוע, החטיא כטירון וביסס את הטיעון שהציג כשביקש לבעוט. כאילו שמישהו חייב, לעזאזל, משהו לישראל זגורי.
בן שמעון ראה מה קורה, בטח שהוא ראה. ראה, ובחר לא להגיב. לא הוציא את זגורי, לא צעק עליו, לא העביר אותו סדרת חינוך. בינתיים, הוא הבליג. האם ההבלגה הזו מעידה על תעצומות נפש או על דחיית הקץ וחוסר הרצון להתמודד עם בעיה כזו כבר עכשיו, כשיש כל כך הרבה צרות מקצועיות בקבוצה? לא ברור כרגע, אבל מוטב לזגורי שיזכור שרן בן שמעון הוא מאמן שלקח בקרית שמונה חלקים קטנים וצנועים והרכיב מהם שלם ענק. מוטב לו שיזכור גם שהוא עשה את זה אחרי שהעיף את תומר סוויסה, שחקן עם כישרון ופה שמזכירים אותו. מוטב לו שיידע שאחרי הפועל תל אביב לא תהיה עוד הזדמנות לשחק בקבוצה גדולה.
מוטב לו שילמד פשוט להיות בן אדם.
יש לבן שמעון לא מעט חומר למחשבה. הפועל תל אביב נראתה מול פנדורי כמו אדם המשותק ממותניו ומטה. בחלק הקדמי עוד היה קצת מי שיניע כדור, אבל הקישור האחורי ובמיוחד מרכז ההגנה לא היו קיימים. אתה יכול לתת ליריב לנסות לנצח אותך דרך האגפים, אבל אם תרשה לו לחדור ישירות מהאמצע תשלם מחיר כבד. הפועל תל אביב זוכרת את זה היטב מדרבי ה-4:0 של השנה שעברה, שבו ניקבו אותה ערן זהבי ומהראן ראדי פעם אחר פעם באין מפריע. פנדורי הסיקה מהמפגש הקודם שיש לה עסק עם חבורה מבולבלת ושוער חסר ביטחון, ומהדקה הראשונה לא הפסיקה להפגיז. עם קצת מזל מהצד שלה, המשחק היה נגמר הרבה לפני השער של צ'וקול.
על פי איך שהפועל תל אביב נראתה בבלומפילד, מתבקש כביכול לרטש את בן שמעון. יכולת כל כך איומה לא גילתה הגנת הקבוצה גם בימים הקשים ביותר של מאבקי תחתית. אף חלק לא תפקד, השחקנים לא מתואמים, איתי שכטר עושה טובה שהוא משחק, דמארי לא פוגע וחרסיסיץ' נראה אבוד בקישור, במיוחד כשמאחור מחכה לו מסננת אנושית שמורכבת מארבעה שחקני הגנה שנראים לא קשורים לענף. מתבקש לרטש את בן שמעון, אבל לא נכון יהיה לעשות זאת. כי יכול להיות שהוא עשה טעויות, ייתכן שהאשמה היא בו ועדיין אתה לא שופט קבוצת כדורגל ארבעה משחקים בתוך העונה. בשום מקרה, בשום מצב.
ובכל זאת יש משהו שבהפועל תל אביב חייבים לתקן. הבעיה המרכזית שלה כרגע היא לא בן שמעון או היכולת מול פנדורי, אלא הלחץ הבלתי שפוי שמופעל על השחקנים שלה. להפועל תל אביב היה תור זהב שהגיע לפסגות כנגד כל הסיכויים ולמרות בלגן ניהולי. הירידה מהאולימפוס הייתה קשה, במיוחד כשבדרך למטה היא נתקלה במטפסים של מכבי תל אביב. המודל הצהוב שיגע את הפועל תל אביב, גמר אותה. פתאום התחילו לבזבז שם כספים, להביא שחקני רכש בסיטונות, לדבר על מיאטוביץ' כחלק מההנהלה, לנסות לשמור על מרחק סביר מרכבת שעוזבת את התחנה. אלמוג כהן, שחקן יקר ללא ערך משמעותי שהגיע כשמאבק האליפות היה כמעט אבוד, הוא הסימבול הגדול לחשיבה קצרת הטווח וחסרת ההיגיון במתחם חודורוב. גילי ורמוט, תושב חוזר בסימן שאלה, מנסה להתאושש מפציעה ארוכה. איתי שכטר קיבל חוזה עתק שהוא בבחינת הימור עצום.
זה הקו של הפועל תל אביב: להישאר צמודים למכבי תל אביב, בעיקר תודעתית, לא להתנהג כמו הקבוצה הקטנה יותר בעיר. יודעים מה? אולי כרגע הדבר הנכון לעשות הוא כן להרכין ראש, להגיד שבטווח הקצר הפסדנו אבל עוד נפציע. כי הפועל תל אביב לא תשיג שום דבר בהטלאות ובהחתמות שמשדרות שופוני אבל ריקות מתוכן. אם בן שמעון קיבל צ'ק פתוח לשנות את המועדון, צריך לתת לו גם זמן. אתמול, לראשונה לאחר זמן רב, נשמעו קריאות בוז של האוהדים לכיוון השחקנים שלהם, אבל עם שריקת הסיום הן דעכו והתחלפו במהירות במחיאות כפיים. אין קהל שיקבל את המושג "שנת בנייה" כמו זה של הפועל תל אביב. עכשיו יצטרכו להשתמש שם בפריבילגיה הזו ולהגדיר מטרות חדשות. אין בושה בהנמכת ציפיות. תשאלו את ג'ורדי קרויף.
השאלה במקרה של הפועל תל אביב היא כיצד תתמודד עם המשבר הזה, שפקד אותה בשלב הרבה יותר מוקדם משציפתה. במכבי תל אביב, לעומת זאת, אף אחד לא מתעסק בשאלות על משבר. קצת פחות משנה לקח לצוות הניהולי שם לעשות משהו שלא חשבנו מעולם שיקרה בישראל: להרגיל אותנו לכך שבכדורגל מותר גם להפסיד. להראות לנו שלפעמים הדרך לא פחות חשובה מהתוצאה. במכבי תל אביב מתעסקים בעיקר בדרך. בסוף השנה שעברה הם כבר ראו תוצאה.
התהיות עלו עוד לפני הגומלין מול באזל. האם קרויף והצוות שלו באמת מאמינים שהדחה מוקדמת היא לא כישלון? האומנם הם חושבים שההפסד הצורב הזה, שעולה מיליוני שקלים, לא יזיק לקבוצה? יכול להיות שהם באמת שומרים על פאסון מול הלחץ התקשורתי שתובע מהם להתאכזב, שדורש מהם להוריד גרזנים?
התשובות הן כן, כן וכן. מכבי תל אביב נראית כמו קבוצה ששום דבר לא יזיז אותה מהמטרות שהגדירה לעצמה. אולי בהמשך המבצר הזה עוד יתברר כמגדל קלפים, נצטרך לחכות להדחה מהליגה האירופית או פתיחה רעה של העונה כנקודות המבחן הבאות, אבל כרגע אין סיבה להשתכנע שגולדהאר וקרויף מרמים אותנו.
שלושת השערים של מכבי חיפה מול ונטספילס הושגו אחרי מהלכים שעליהם עובדים באימונים. לטעמי, השער השני היה המרשים ביותר, משום שהוא הושג כתוצאה משיתוף פעולה מושלם בין שני שחקנים, שמעון אבוחצירא וראיוס, שהכירו רק בקיץ הנוכחי.
כשחושבים על אבוחצירא נזכרים שוב במקרה זגורי והפנדל. לאבוחצירא יש יותר קבלות בליגת העל מזגורי הוא כישרון מוכח שהביא אליפות וסייע למצב את קרית שמונה כחברת קבע בצמרת. והוא היה פעם בשלב שזגורי נמצא בו עכשיו, של הילד החצוף שחושב שהכול מגיע לו. אבל הוא כבר לא שם וזו הסיבה שהנחיתה שלו במכבי חיפה נראית, לפחות על פניו, רכה. בכתבה שעשה על אבוחצירא עם הצטרפותו לקבוצה, כינה אותו אורן יוסיפוביץ זכר אלפא. "וכשאלפא מגיע לקבוצה כמו מכבי חיפה", כתב, "זה יכול להיגמר בנשיכה".
הדימוי נאה וגם נכון, רק שאת הלהקה של מכבי חיפה מנהיג על הקווים מאלף עם טאץ' שיודע לחבר בין זכרי אלפא. כך יוצא שממש כמו אצל סיזר מילאן, אבוחצירא התקבל בכשכושי זנב. אם משהו בכל זאת יקרה, הלוחש שלו יהיה מוכן לבוא ולהפריד.
מלבד מכבי חיפה והפועל תל אביב, אין קבוצה שאחראית בשנים האחרונות לכל כך הרבה רגעי קסם כמו הפועל רמת גן. מהגביע הראשון, דרך שתי הימלטויות מפירוק מוחלט ועד לגביע השני, רמת גן מחיה מדי כמה שנים את הרומנטיקה בכדורגל הישראלי. התיקו בפורטוגל חיזק את תחושת הלבביות כלפי הקבוצה הזו. ואז בא הגומלין וכיבה את הנר, עוד נר זמני שדעך כלעומת שדלק.
כי זו הפועל רמת גן, מועדון שנקודות הציון המרשימות והמרגשות שלו לא מתיישבות עם מי שהוא באמת קבוצת מעלית ממוצעת שמסתובבת בין ליגות, מתקשה לשרוד וכבר חמישים שנה לא מצליחה לתקוע יתד בליגה הבכירה. אולי ההפסד לאשטוריל יחזיר את המערכת הזו למציאות ויגרום למישהו בה להפנים שחמש עונות רצופות בליגת העל שוות יותר מגביע מקרי או משחק הרואי בפורטוגל. אולי.