ב-9 באפריל, 2005, קצת לפני השעה 20:00, לאון מקנזי היה בעננים. 25,522 אוהדים הצטופפו באצטדיון קארו רואוד של נוריץ' כדי לראות את קבוצת התחתית מדהימה את מנצ'סטר יונייטד עם אחד הניצחונות הגדולים בתולדות המועדון ומקנזי היה שותף מלא להיסטוריה. בדקה ה-66, כשהקנריות ביתרון 0:1 ואלכס פרגוסון הנואש הרים מהספסל את שלושת כוכביו ויין רוני, כריסטיאנו רונאלדו ורוד ואן ניסטלרוי המארחת יצאה למתפרצת קטלנית, שהסתיימה בהגבהה של דין אשטון אל חברו לחוד, ובבעיטה נפלאה של מקנזי מהאוויר אל הרשת של טים הווארד. החלוץ הנחוש הוריד את החולצה, רץ אל הקהל ולא ידע את נפשו מרוב אושר. הווארד ווב כמובן העניק לו כרטיס צהוב, אך למקנזי זה ממש לא היה אכפת. זה היה הרגע הגדול בקריירה שלי", נזכר לפני כמה שנים.
ווב שרק לסיום, ויושבי קארו רואוד הסתכלו על לוח התוצאות והתקשו להאמין: זה נגמר ב-0:2 לקבוצה שלא שמרה על שער נקי כבר שישה חודשים, על הקבוצה שלא הפסידה 20 משחקי ליגה רצופים. מרוב זעם, פרגוסון סירב להתראיין לערוץ הטלוויזיה הרשמי של המועדון דבר אותו לא עשה שבע שנים רצופות. מרוב שמחה, שחקני נוריץ' נותרו לחגוג על כר הדשא, כשברקע מתנגנת לאיטה הנעימה מהסרט "הבריחה הגדולה". הקנריות אמנם לא הצליחו לברוח מהגורל שהמתין להם בסיום אותה עונה נשירה לליגת המשנה אך למשך 90 דקות קסומות ביום שבת ההוא, הם לא הפסיקו לחלום. לאון מקנזי, אז בן 28, חלם גם הוא: מי שבילה שנים רבות בליגות הנמוכות הוכיח את עצמו כחלוץ פרמיירליג לגיטימי ועוד איך, והעתיד היה נראה ורוד.
אלא שבתוך שנים ספורות, כל הורוד הזה הפך שחור. מקנזי לא הפסיק להיפצע, חייו האישיים סיפקו לו אינספור מהמורות, ובגיל 34 הוא מצא עצמו מחוסר עבודה, אחרי ניסיון התאבדות לא מוצלח ושישה חודשים בבית סוהר. אז לאון מקנזי עשה את מה שכולנו היינו עושים במצב הזה: הוא נכנס לזירת האגרוף.
צפו ברגעיו הגדולים של לאון מקנזי
מקנזי החל את קריירת הכדורגל המקצוענית שלו בקריסטל פאלאס ב-1995. באחת מעונותיו הראשונות במועדון הלונדוני, שוער משנה לבן מדרום אפריקה בשם גארת' אורמשו שלח לעברו צרור קללות גזעניות. מקנזי, שבא ממשפחה מפוארת של אנשים שהרביצו עבור פרנסתם, לא חשב יותר מדי ופירק את חברו לקבוצה במכות. עניין הזהות היה חשוב אז, בגיל 19, כשם שהמשיך להיות חשוב לכל אורך חייו של מקנזי, ושל משפחתו. פחות או יותר באותה תקופה, אחותו הגדולה שמה קץ לחייה בגיל 23. כמה ימים לפני כן היא התקשרה אלי. היא היתה עצובה, היה לה משבר זהות. כמוני, היא אמרה שהיא לא מצליחה להשתלב עם החברים הלבנים שלה, ולא עם החברים השחורים. אמרתי לה שלא תדאג, שאבוא לראות אותה בהקדם, אבל אז אמא שלי התקשרה אלי, ובכתה. בכדורגל לימדו אותי איך להבקיע שערים, אבל לא לימדו אותי איך להתמודד עם מצבים כאלה".
אופיו הלוחמני של מקנזי העניק לו את הכוח להמשיך לדבוק במטרה. הפריצה הגיעה בפיטרבורו הקטנה, אליה עבר בקיץ 2000 תמורת 25 אלף ליש"ט. עבור "פוש", מצא החלוץ הפורה 46 פעמים את הרשת בשלוש עונותיו ובדצמבר 2003 נרכש על ידי נוריץ' עבור 325 אלף ליש"ט. בהופעת הבכורה שלו במדי הכנריות כבש צמד מול איפסוויץ', בהמשך העונה הוסיף שבעה שערים נוספים, וסייע לקבוצה של נייג'ל וורת'ינגטון לסיים במקום הראשון בליגת המשנה ולשוב לפרמיירליג לראשונה מאז 1995. במהלך השנתיים וחצי שבילה במועדון הפך מקנזי לאחד מיקירי האוהדים. מעבר לשער ההוא מול מנצ'סטר יונייטד, או 19 השערים האחרים שהבקיע, היה זה האופי שלו שהתאים ל-DNA של הקבוצה. "לאון ייצג את כל המהות של נוריץ'", אמר וורת'ינגטון.
אלא שבנקודה הזו, הכול פחות או יותר החל להתפרק. מקנזי התאושש והשתקם מפציעה אחת רק כדי לחוות אחת אחרת, בילה יותר זמן על שולחנות טיפולים מאשר ברחבת החמש, וראה גם את נישואיו מתרסקים בבת אחת. ב-29 בינואר, 2006, פורסמה ב"סאנדיי מירור" כתבה על הגירושים המכוערים של הכדורגלן הדועך. על פי אשתו לשעבר, מקנזי בגד בה שלוש פעמים במשך שש השנים שהיו נשואים וכעת הוא עזב לגמרי את הבית ואת שלושת הילדים לטובת בחורה צעירה ממנה בתשע שנים. "נמאס לי כבר שכולם חושבים שהוא איזה גיבור, כשהוא לא", אמרה ונסה מקנזי. "הוא פשוט חתיכת חרא. הייתי על הקרשים כשנפרדנו ושקלתי להתאבד, למרות שהוא התייחס אלי כמו חרא. כשנוריץ' עלתה ליגה הוא הרוויח 6,500 ליש"ט בשבוע, והכסף שינה אותו. הוא אמור היה להיות בחופשה עם החברים בלאס וגאס, אבל בדיעבד גיליתי שהוא בכלל היה עם החברה החדשה שלו במיאמי". במהלך אותה חופשה, טענה ונסה מקנזי, הוציא שחקן נוריץ' כ-25 אלף ליש"ט על הרומן החדש שלו.
השניים התגרשו באוקטובר, ולטענת ונסה מקנזי, בעלה לשעבר סירב לשלם את החשבונות. "הוא ניתק לנו את הטלוויזיה ואת הטלפון. המדיח שבור ואין לי כסף לתקן אותו. בינתיים, הוא נוהג בריינג'-רובר חדשה, לובש שעון שעולה 7,000 ליש"ט וחליפות ב-3,500 ליש"ט. נשבר לי הלב ומאוד, מאוד כעסתי. כל כך כעסתי, ששברתי את המרצדס שלו עם מקל הוקי".
החודשים הקשים פגעו, כמובן, גם במעמדו המקצועי של החלוץ. בקיץ 2006, כשרוברט ארנשו שנרכש ב-3 מיליון ליש"ט סוף סוף סוף החל לקיים חלק מההבטחות, הבין מקנזי שעתידו נמצא במקום אחר, וביקש לעזוב את נוריץ'. "זו אחת ההחלטות הכי קשות שנאלצתי לקבל בחיי", הודה בפני התקשורת המקומית, "אבל אני צריך לשחק. אני צריך לקבל חוזה חדש עבור העתיד הכלכלי שלי ושל המשפחה שלי. אני לא יכול להרשות לעצמי לבזבז כאן עונה על הספסל". קובנטרי קפצה ראשונה על המציאה ורכשה את החלוץ תמורת 600 אלף ליש"ט, אך החושך המשיך לרדת על עולמו של לאון מקנזי והפעם, בגדול.
***
זה קרה בגלל הפציעות. מקנזי לא הצליח לחבר סדרה של משחקים בריאים, אחד אחרי השני, ואף שהיו כמה רגעי שיא נניח, שער הפתיחה של עונת 2008/09 מול האקסית, נוריץ', שער שהיה ה-100 בקריירה שלו גם בקובנטרי המשיך החלוץ לטפח את הדיכאון שנבט בו. בקיץ 2009 עבר לצ'רלטון, אז בליגה השלישית, ומכאן מוטב שנעניק את זכות הדיבור לאדם עצמו. הטקסט הבא לקוח מהאוטוביוגרפיה שפרסם לאון מקנזי בשנה שעברה - הקרב שלי עם החיים":
"אחרי שחתמתי בצ'רלטון, הם שיכנו אותי במלון מריוט. הייתי שם ארבעה חודשים, שבתי לחדר ריק אחרי אימון אחר הצהריים, לקחתי את מפתח החדר, דאגתי לוודא שהדלת נעולה, סגרתי את הווילונות, שכבתי על המיטה, בהיתי בחלל ופרצתי בבכי. לא הייתה לי אנרגיה. לא היה כוח אפילו להדליק את הטלוויזיה, לשתות או ללכת לשירותים. קרע בשריר אחרי אחד האימונים דחף אותי אל עבר הקצה. זה היה רגע די טריוויאלי, אבל רדיתי בעצמי כל כך הרבה חודשים, שזה האגרוף שחיסל אותי. בתוך תוכי ידעתי שאני הולך לעשות משהו אנוכי, אבל זה מה שדיכאון עושה לך. אתה לא חושב רגיל. התקווה נזנחת. הגיע הזמן ללכת, ואף אחד לא היה יכול לעצור אותי.
"נמאס לי מהחיים. החלטתי שהעולם היה נורא, והחיים הללו הספיקו לי. רציתי להצטרף לאחותי, טרייסי, שהתאבדה לפני שמונה שנים. היתה לי אישה יפהפייה ואוהבת, שלושה ילדים שהיו החיים שלי, ובכל זאת רציתי להשאיר אותם מאחורי ולנסות למצוא לי מקום טוב יותר. ממילא היה להם יותר טוב בלעדי. לא תרמתי הרבה, ולא רציתי שהעצב שלי ימוטט אותם. הפסקתי לראות את הדברים החיוביים בחיים שלי, ראיתי רק ייסורים וחוסר ודאות בעתיד. האנשים מסביבי לא חשדו בדבר, נראיתי להם נורמאלי.
"ככה זה בכדורגל המקצועני: אתה חייב להעמיד פנים, כי העולם המצ'ואיסטי הזה רואה במחלה נפשית חולשה, ולא בעיה שחייבים לטפל בה. אז צעקתי, צחקתי ודיברתי בקול רם בחדר ההלבשה, אבל מבפנים מתתי ושכנעתי את עצמי שהתאבדות תהיה הדרך הכי טובה להימלט מהעינוי הזה. השגתי הכול, ועכשיו הגוף שלי לקח את זה ממני, וקרס תחת הדרישות שלי. בעקבותיו, גם הנפש שלי קרסה. הייתי נחוש. הייתי מסור למוות. לא הייתי יכול לעצור את עצמי, ולא רציתי לעצור את עצמי. אני לא זוכר הרבה, אבל לא הרגשתי שלווה פנימית, הקלה, שום אור לא ריצד לפני, פשוט רצון גדול להירדם פעם אחת אחרונה".
מקנזי גייס את כל הכוחות הנפשיים שברשותו כדי לפתוח בקבוק של ג'ק דניאלס, וללגום ממנו עם כל אחד מ-40 הכדורים שצרך באותו ערב. באמצע הדרך אל עבר התמוטטות, החל החלוץ לחשוב על אביו. הייתי צריך להגיד לו תודה על כל מה שהוא עשה עבורי ורציתי להיפרד ממנו. אפילו במצב של חצי-מודעות, אמרתי לעצמי שאני חייב לדבר איתו עוד פעם אחת. התקשרתי אליו ואמרתי לו שעשיתי משהו טפשי. הוא השתגע, ואז נפלתי על המיטה והתעלפתי".
לאון מקנזי פקח את עיניו בבית החולים וראה את אשתו והוריו. אז אני מניח שזה לא עבד", אמר, ושלח את אמו המזועזעת לבכות במקום קצת פרטי יותר. לא צחקתי", כתב בספרו. האחות אמרה שהייתי בר מזל להיות בחיים, אבל זה הדבר האחרון שהרגשתי".
***
מבית החולים, מקנזי נסע ישר לאימון של צ'רלטון. ניסיון ההתאבדות נותר בסתר, ובאותו סתר בדיוק החל החלוץ לקבל עזרה נפשית. אלא שכשם שהדיכאון לא הגיע בבת אחת, כך גם לא הוסר מעל חייו של הכדורגלן בין רגע. הקריירה המקצוענית כבר היתה בשלבי הסיום שלה, כשעבר מקבוצות פחות חובבניות (נורת'המפטון) ליותר חובבניות (קטרינג טאון, קורבי טאון), והצרות בהחלט נמשכו. ב-21 לפברואר, 2011, נעצר מקנזי על ידי המשטרה, הואשם שניסה להתחמק מאינספור דוחות בעזרת זיוף מסמכים, ונזרק לבית הכלא לחצי שנה. "לא חשבתי כמו שצריך בתקופה ההיא", הודה לאחר ששוחרר. "הסתובבתי עם האנשים הלא נכונים, וההתנהגות שלי בנוגע לכמה דברים, כמו הדוחות שקיבלתי למשל, היתה פשוט לא מקובלת. זה לא אני האמיתי, ורק עכשיו אני מבין כמה טיפש הייתי. אני מבקש מכל מי שסובל מדיכאון לקום ולדבר, לפני שיתחיל לעשות טעויות כמוני".
בכלא, הבין מקנזי מה הוא רוצה לעשות כשייצא לחופשי: להמשיך בקריירת המוסיקה הצנועה שפיתח, לסייע לספורטאים בכלל וכדורגלנים בפרט שסובלים מדיכאון, ובעיקר - להתאגרף. אביו של כדורגלן העבר הוא קלינטון מקנזי, אחד המתאגרפים הטובים בבריטניה בשנות השבעים, שהגיע עד קרב על מדליית הזהב מול שוגר ריי לאונרד באולימפיאדה של 1976. דודו של החלוץ הדועך החזיק ברזומה לא פחות עשיר: דיוק מקנזי זכה באליפות העולם בארבע קטגוריות משקל שונות בסוף השמונים ותחילת שנות התשעים. ובגלל זה, כנראה, הוא ייעץ ללאון להתרחק מהזירה. "הוא אמר לי - זה לא בדיוק המקום הטוב ביותר למישהו שסבל מדיכאון וניסה להתאבד", נזכר לאון לפני כשבועיים, "אבל אמרתי לו שאני מוכן. רציתי להילחם. אני בא ממשפחה של אלופים, וזה בדם שלי. זה משהו שתמיד רציתי לעשות. בחמש השנים האחרונות נבחנתי הרבה, ולעשות את זה, אחרי הדרך הארוכה שעברתי, זה הישג בפני עצמו".
הקרב הראשון והיחיד, עד כה היווה חתיכת סגירת מעגל עבור משפחת מקנזי: בשבוע שעבר, עלה לאון לזירה בבת'נל גרין, לונדון - אותה זירה בה אביו החל את קריירת האגרוף שלו בשעתו. "אם אתה עושה טעות בכדורגל, אתה יכול לברוח", אמר החלוץ לשעבר על ההבדלים בין שני הענפים, "יש לך 89 דקות ועשרה שחקנים נוספים שיכולים לעזור לך. טעות בזירה, ולך תדע אם זה בוקר או ערב. אני מודע לכך שאגרוף אחד והכל יכול להשתנות".
כך נראה קרב הבכורה של לאון מקנזי המתאגרף:
ליריבו של מקנזי באותו ערב קסום, ג'ון מייסון, לא היה סיכוי. כדורגלן העבר נישא על גבי התמיכה המרגשת מהקהל, על גבי גלים גדולים של אדרנלין, על גבי סיפור חייו, וניצח כבר בסיבוב השני. כשעליתי לזירה הרגשתי רגוע, הרגשתי בבית", אמר אחרי הקרב. היו לי כמה רגעים גדולים בכדורגל, אבל הלילה היה השיא עבורי. מעולם לא הרגשתי טוב יותר. זה יותר טוב מכל שער שאי פעם הבקעתי. הרגשתי כל כך חזק, לא האמנתי באילו עוצמות אני מסוגל להכות.
"הכדורגל לימד אותי שהכל יכול לקרות הצלחה, פציעות, פשיטת רגל. צריך לתקוף את החיים כל עוד אתה יכול", אמר לאון מקנזי לפני כשבועיים והחל לתקוף, ולתקוף, ולתקוף. הקרב הבא שלו ככל הנראה יהיה בנוריץ' בחודש ספטמבר, ובעוד שהציפיות של כולם צנועות בכל זאת, מעטים הם המתאגרפים המוצלחים שנכנסו לתחום בגיל 35 נראה שסופסוף, אחרי עשר שנים מסויטות, לאון מקנזי מצא קצת שקט.
וכך נשמע לאון מקנזי הזמר: