אתה כבר לא תהיה קפטן אנגליה: סיפורו של מייקל ג'ונסון

כבר בעונתו הראשונה, עוד לפני שהספיק להשלים 20 משחקים בקבוצה הבוגרת, הצית מייקל ג'ונסון את הדמיון של כלל אוהדי ואנשי מנצ'סטר סיטי. אפילו קולין בל האגדי, אולי השחקן הגדול בתולדות המועדון, נכנע לתקשורת והודה שכן, מלבד הדמיון הפיזי בין השניים, הילד בן ה-19 הזה באמת מזכיר אותו גם על כר הדשא. אוהדי הסיטיזנס זיהו גם הם את כוח הפריצה, יכולת הבקעת השערים הגבוהה, חכמת המשחק, החוצפה החיובית והניצוץ הזה, שאי אפשר ממש לשים עליו את האצבע, וכינו את הדבר הבא שעלה ממחלקת הנוער – FEC.

Future England Captain, בשבילכם.

גם הפסימיים שבאנשים לא היו מסוגלים לדמיין כי פחות מחמש שנים לאחר מכן, מנצ'סטר סיטי תשחרר את מייקל ג'ונסון מספר חודשים לפני תום חוזהו. לא עוד שחקן עתיד, ובקושי שחקן הווה. בעוד כחודש, כשג'ונסון יחגוג את יום הולדתו ה-25, פחות או יותר הגיל בו שחקני כדורגל מגיעים לשיאם, הוא יהיה הרבה יותר קרוב להיות שחקן עבר. תהילת העולם חלפה לה, חלפה והותירה אחריה קילוגרמים עודפים, גוף מנותח ונפש דכאונית שכבר לא רוצה שום קשר עם העולם החיצון.

ג'ונסון הגיע למחלקת הנוער של מנצ'סטר סיטי ב-2004, אחרי מספר שנים במחלקת הילדים של אברטון וניסוי של שלושה חודשים מסויטים בזו של פיינורד ההולנדית. תוך זמן קצר הפך לאחד השחקנים הבולטים בדור כשרוני במיוחד של המועדון, שכלל גם את מיכה ריצ'ארדס ודניאל סטארידג'. אחרי שהוליך את קבוצת הנוער עד גמר הגביע האנגלי בעונת 2005/06, הוקפץ לקבוצה הבוגרת ורשם את הופעת הבכורה שלו בפרמיירליג ב-21 לאוקטובר, 2006, כשפתח בהרכב של סטיוארט פירס וסייע לסיטיזנס להביס את וויגאן 0:4. הופעתו השניה בהרכב הגיעה בתחילת חודש מרץ, והביאה איתה שבעה משחקים רצופים בהם פתח, כולל אחד בו הצטיין מול ארסנל. “מייקל היה יוצא מהכלל", אמר פירס. "היכולת שלו קצת הפתיעה אותי, למרות שידעתי כמה הוא חזק מנטלית. הוא מקצוען במלוא מובן המילה". דימטאר המאן, ששיתף עם ג'ונסון פעולה בקישור דאז, נזכר לפני מספר שבועות בכישרון הגדול: “הוא היה מוסר מצוין עם חוש להבקעת שערים, אבל מה שבאמת היה מרשים בו זה הבנת המשחק העילאית. מעולם לא ראיתי את זה בשחקן צעיר. הוא הזכיר לי את מיכאל באלאק".

בקיץ 2007 פוטר פירס ועבר לאמן את הנבחרת הצעירה של אנגליה, אליה מיהר לזמן את ג'ונסון, ומי שנכנס לנעליו בסיטי היה סוון גוראן אריקסון, שטיפח את הקשר העולה והפך אותו לשחקן הרכב לכל דבר. ב-15 באוגוסט, 2007, כבש ג'ונסון את שער הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת – ואיזה שער נפלא זה היה – בניצחון 0:1 על דרבי קאונטי במשחק הבית הראשון של הסיטיזנס באותה עונה. “הוא היה אחד המפתחות של הקבוצה", נזכר לפני כשבועיים אריקסון. “לכולם היה ברור שהוא הולך להיות הכוכב הבא של נבחרת אנגליה". ואכן, בטור שדן בעתיד הכדורגל האנגלי חרף אי-ההעפלה ליורו 2008, הציג לקראת סוף 2007 פרשן BBC פיל מקנולטי את ההרכב איתו סטיב מקלארן צריך ללכת לקראת מונדיאל 2010, וכלל בו את היהלום של מנצ'סטר סיטי.

מתוך 11 השחקנים שציין מקנולטי, ג'ונסון הוא היחיד שלא זכה לשחק ולו פעם אחת עבור הנבחרת הבוגרת.

עוד לפני יום הולדתו ה-20, נאלץ מייקל ג'ונסון להתמודד עם שלל פציעות שדאגו לעצור אותו בכל פעם מחדש, רגע לפני הפריצה הגדולה באמת. לקראת סיום עונת 2007/08 נאלץ לעבור ניתוח בקע כפול, אולם באותם ימים, כשכל עתידו עוד היה פרוס לפניו, ההתאוששות היתה נראית אפשרית. בקיץ 2008 חוזר על ידי כמה מקבוצות העילית של הפרמיירליג, וביניהן ארסנל וליברפול, שהיו מוכנות לשלם עבור ילד הפלא כ-10 מיליון ליש"ט. אריקסון, שכבר הועזב לטובת מארק יוז, התבטא כאומר שלא יהיה מוכן למכור את ג'ונסון אפילו תמורת סטיבן ג'רארד, ויוז, שהציע לקשר חוזה חדש לחמש שנים תמורת כ-40 אלף ליש"ט לשבוע, הוסיף: "הוא שחקן פנטסטי עם כישרון ענק ועתיד גדול לפניו, ואנחנו רוצים לדאוג שהעתיד שלו יהיה כאן. כולנו התרשמנו ממה שהוא הראה כאן עד כה, ואני בטוח שהוא יהיה שחקן הרכב בנבחרת". ג'ונסון התרצה, וחתם על מה שעלול היה להיות חוזה הכדורגל האחרון בחייו.

את 2008/09 שוב פתח היטב, ושיתוף הפעולה בינו ובין סטיבן איירלנד ואלאנו בקישור של סיטי היה פורה ונאה לעין. אלא שבספטמבר 2008 שוב נפצע בבטנו, וראה עונה נוספת במהלכה אמור היה לפרוץ קדימה וככל הנראה גם לקבל את זימון הבכורה לנבחרת הולכת לאיבוד. וכעת, נסו לשים את עצמכם בנעלי הזהב של ג'ונסון – עדיין, בתקופה ההיא, סוג של הדבר-הבא. כל חייכם סובבים סביב הכדור העגלגל. אתם הולכים ברחוב וחותמים לילדים נלהבים. אבותיהם שואלים מתי תשובו למגרש. אתם בקושי מגיעים למתחם האימונים, מחלקים במקום זאת את זמנכם בין בתי חולים, מרפאות וחדרי פיזיותרפיה. ברגעים הללו, בוודאי, נבדלים ספורטאים גדולים מספורטאים שיכולים להיות גדולים. אלה שעוד ייכנסו לדפי ההיסטוריה לא יזיזו עיניהם מהמטרה. הם יעשו כל מה שצריך כדי לחזור כמה שיותר מהר, טובים יותר, אולי אפילו יתחזקו מהסיטואציה. אבל כשם שהגוף של מייקל ג'ונסון לא היה כמו זה של מיכה ריצ'ארדס, נניח, שהגשים את כל החלומות שנטוו לו, גם ראשו של הקשר היה אחר.

קשה לכלוא דיכאון בתוך כרונולוגיה. משום שג'ונסון לא ממש דיבר עד כה על התקופה החשוכה בה איבד את עצמו לדעת, קשה לנחש מתי הכל התחיל. כבר דנו כאן בעבר – במקרה של רוברט אנקה, אך לא רק – בסטיגמה כלפי דיכאון בספורט המקצועני והמצ'ואיסטי, הפחד של חולים לצאת מארון התרופות ולבקש עזרה, החשש ממה יגידו וכן הלאה. הסטטיסטיקה היבשה בבריטניה גורסת כי אחד מתוך ארבעה גברים סובל ממחלת נפש מסוימת – כלומר, בכל משחק כדורגל נתון, בהחלט ייתכן שיתרוצצו על כר הדשא חמישה שחקנים הסובלים מחרדות, דיכאון, מאניה דיפרסיה או מחלה אחרת. אבל אנחנו – וסביר להניח שגם החברים שלהם לקבוצה, ואולי גם המאמנים והצוות הרפואי – לא יודעים זאת. אי אפשר לבצע קליק אחד באינטרנט מבלי להיתקל בעדכון על מצב הקרסול הנפוח של X או מצב הזרת השבורה של Y, אולם המקרים היחידים בהם ניתן לקרוא על קשיים נפשיים של ספורטאים כמעט תמיד יהיו מלווים בטרגדיה כזו או אחרת – מפרישה ועד התאבדות (או לכל הפחות באוטוביוגרפיה חדשה שנועדה לאוורר חלק מהשדים ולקדם מכירות). במהלך הקריירה עצמה כמעט בלתי אפשרי לבקש עזרה. הרבה יותר קל להפנות את הכעס, האכזבה, רגשות האשם והתסכול לשני אפיקים עיקריים – פנימה, אל עצמך, או החוצה, אל תוך התמכרות חומרית. זה פחות או יותר מה שקרה למייקל ג'ונסון בחודשים שניסה להשתקם.

במשחק הביצה והתרנגולת של המציאות, לעתים קשה לדעת מה קודם למה: האם הדיכאון הוא זה שמפורר את החיים, או שהחיים הם אלה שגורמים לדיכאון. בדרך כלל מדובר בכדור שלג, וכך היה גם אצל ג'ונסון. בתקשורת המקומית החלו לצוץ הרבה יותר דיווחים על בילויים במועדוני לילה, שתיה והימורים, מאשר על נסיונות השיקום שלו. בסך הכל, הצליח לרשום שלוש הופעות ליגה בלבד בעונת 2008/09. בדצמבר 2009 ניתן היה לקבל שבוע טיפוסי בקריירה העצובה שלו. זה התחיל כאשר אוהד של מנצ'סטר יונייטד טען כי ג'ונסון נגח בו, הפיל אותו על הרצפה ובעט בו בפאב מקומי (המשטרה סגרה את התיק בשל מחסור בראיות), ונמשך שישה ימים לאחר מכן, כאשר הקשר נפצע באחת מחוליות ברכו וגמר את העונה. ג'ונסון החל לעלות במשקל. היו שהטילו ספק ברצונו האמיתי לשוב לכר הדשא. בכתבה פורסמה בגרדיאן ביולי 2012, נכתב כי אחד מעובדי סיטי טען כי באותה תקופה הקשר היה נראה יותר כמו "פועל במה של אואזיס" משחקן כדורגל מקצועני.

אריקסון שמר לג'ונסון אמונים, וניסה להשיב לו את הקריירה כשצירף אותו בהשאלה ללסטר סיטי בתחילת עונת 2011/12. “כל כך החזקתי ממנו, חשבתי שהוא בדרך הנכונה", אמר לפני מספר שבועות לדיילי טלגרף. אולם, הקשר הספיק לשחק תשע פעמים לפני ששוב נפצע ושב הביתה למנצ'סטר. בין החודשים פברואר ומאי של 2012 נתפס שלוש פעמים על נהיגה בשכרות. בפעם השלישית, נשלל רשיונו לשלוש שנים.

בחישוב מהיר, מאז שחתם על החוזה ההוא בקיץ 2008, שיחק מייקל ג'ונסון עשרה משחקים בלבד עבור מנצ'סטר סיטי. במהלך התקופה ההיא (ולמעשה, עד הקיץ הקרוב), ירוויח כעשרה מיליון ליש"ט על מאמציו. כשהסיטיזנס הוציאו לפני כשבועיים הודעה לקונית לעיתונות ובה נכתב כי בחרו להתיר את חוזהו של השחקן מספר חודשים לפני שאמור היה להסתיים, ג'ונסון סירב להגיב. לאחר מכן התעשת, וחשף לראשונה בפני 'מנצ'סטר איבנינג ניוז' כי הוא מטופל מזה מספר שנים בקליניקת פריורי המפורסמת – אותו מוסד רפואי הנועד לטפל באנשים עם מחלות נפש והתמכרויות, ושאירח בעבר שמות גדולים כגון ג'ורג' בסט, פול גאסקוין, רוני אוסליבן, אריק קלפטון, סוזן בויל, רובי וויליאמס, איימי וויינהאוס, פיט דוהרטי, קייט מוס, ג'וני דפ ואחרים לאורך השנים. יותר מזה, ג'ונסון לא פירט. הוא לא סיפר כמה שנים הוא מטופל במוסד הנ"ל, או מאילו סיבות, או מה תכניותיו לעתיד.

חלוץ העבר סטן קולימור, שבעצמו התמודד עם דיכאון ואושפז בקליניקה המדוברת, סיפר בטור לפני כשבועיים על היום בו מאמנו באסטון וילה, ג'ון גרגורי מיודענו, פנה אליו ותהה: “איך אפשר להיות בדיכאון עם משכורת של 29 אלף ליש"ט בשבוע?” ובכן, אפשר. כסף לא קונה הערכה עצמית. כסף לא קונה בריאות. כסף אפילו לא קונה מסיכות. לפני כשבועיים, נשאל מנג'ר הסיטיזנס הנוכחי, רוברטו מאנצ'יני, על שחרורו מהסגל של ילד הפלא בדימוס, ואמר: “הוא היה שחקן עם המון כישרון, וזה עצוב. אני מקווה מאוד שהוא יפתור את כל הבעיות שלו, כי עם הכישרון הזה, הוא יכול היה לעשות הכל".

אז מה עכשיו? לא ברור. על הנייר, מייקל ג'ונסון בהחלט מסוגל לבצע קאמבק בסדר גודל כזה או אחר – הכישרון המולד שלו הרי לא הלך לשום מקום, והוא עוד לא בן 25. בפועל, אם לשפוט על פי כיוון הרוח, ספק גדול אם הוא בכלל רוצה בכך. כשניסו בתקשורת המקומית להבין ממנו האם ינסה לשוב פעם נוספת למגרשים, שוב לא הרבה במילים.

"כרגע", הוא אמר, “הדבר שאני הכי רוצה הוא שכולם יעזבו אותי בשקט למשך שארית חיי, ופשוט יתנו לי לחיות".

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il