גל מקל מצטרף לדאלאס מאבריקס

ככה מגשימים את החלום האמריקאי: איך מקל הגיע ל-NBA

למה גל מקל ב-NBA וליאור אליהו ויותם הלפרין לא? אולי כי כמו כספי, מקל שייך לזן מיוחד של ישראלים שאינם ישראלים, לא במוסר העבודה, לא ברצון האדיר ולא ביכולת לספוג מכות ולהתרומם. שי האוזמן על הישראלי השני ב-NBA

שי האוזמן

החתימה הצפויה של גל מקל בדאלאס מאבריקס מעוררת באופן מיידי מספר מחשבות. המחשבה הראשונה היא - מה זה באמת אומר. הליגה של דיוויד שטרן (ועכשיו כבר לא) היא ללא ספק הליגה הטובה ביותר בעולם. השחקנים הטובים שבה הם ללא ספק הטובים ביותר בעולם. ובהרבה. מצד שני, ויש צד שני, לא כל שחקן סגל ב-NBA הוא שחקן טוב יותר מהמקביל שלו ביורוליג, למשל. אבל זה, כנראה, נושא לדיון אחר. השאלה המעניינת יותר היא למה דווקא מקל. וכספי. מה יש בשניים האלו שאין במיטב הכישרונות המקומיים האחרים. אוקיי, אז לא מיטב, אבל מה יש בהם שאין, למשל, ביותם הלפרין או בליאור אליהו?

טוב לדעת (מקודם)

הרופאים ממליצים: שש דקות, פעמיים ביום ואין כאבים

לכתבה המלאה
האחד הולך לליגה הטובה בעולם, האחר לא יודע איפה ישחק בעונה הבאה. מקל מול אליהו (צילום: ברני ארדוב)

אף בדיקה מדעית רצינית איננה כולה להסתמך על שתי דגימות בלבד, אבל בהיעדר כל ברירה אחרת, אנחנו מחויבים לנסות ולאבחן נקודות דמיון או השקה בין הישראלי השני ב-NBA לבין עומרי כספי. או אולי, נכון יותר לנסות ולאתר את הרכיבים אותם מחפשת קבוצת ה NBA הרלוונטית בשחקנים תוצרת הארץ. נתחיל, כהרגלנו בקודש, בדרך השלילה. כלומר, מה לא מחפשת אותה קבוצה מהליגה הטובה בעולם? כנראה שקודם כל קליעה.

נכון שעומרי כספי הרים באורח חסר תקדים את רמת הקליעה שלו מבחוץ בשנים האחרונות, אבל למען האמת זה תהליך שהוא עבר בעיקר ביבשת ההיא שמעבר לאוקיינוס. אצל מקל בעיית הקליעה מוכרת. לא רק בכמות השלשות או באחוזים (שאף אחד מהם איננו מרשים), אלא בעיקר בטכניקה ובמהירות (הקליעה). הנכונות של האמריקאים לקלוט לשורותיהם שחקנים בכלל ופוינט גארדים בפרט עם בעיות קליעה לא באמת אמורה להפתיע, כשעוקבים אחרי היסטוריית השחקנים שעשו את דרכם אל עבר הליגה הטובה בעולם מהיבשת הישנה. אז קליעה לא.

מסתבר שהאמריקאים לא מחפשים קליעה ולא שחקנים נחמדים. מקל (צילום: אדריאן הרבשטיין)

לא בטוח שגם ניקוד גבוה במד החביבות מעניין את היאנקיז. למרות שיפור מסוים בתחום, אי אפשר להגיד על גל מקל שהוא אהוב השחקנים בשלולית המקומית. עומרי כספי, בטח בתקופת הטרום NBA שלו, נחשב לטראבל מייקר לא קטן. אז קליעה לא, ונחמדות או התנחמדות גם לא. אז מה כן? נתחיל דווקא בנקודה השלילית האחרונה – בקטגוריית האופי. כספי ומקל ניהלו את הקריירה שלהם, מהיום הראשון, כמי שלא באמת שייכים לכאן. כמי ששייכים - ונועדו להגיע - למקומות אחרים. חובבי סרטי ספורט אמריקאיים מכירים היטב את המנטרות שכל ילד מUSA ANYTOWN מפריח לחלל האוויר ברגע שנפתח מולו מיקרופון. שכל דבר אפשרי, שמי שחולם מגיע, שהוא יהיה כוכב אם הוא רק יעבוד קשה ויאמין. וזה אפילו נשמע הגיוני לרגע כשזה יוצא מהפה שלהם.

אצלנו, ילד בן 12 שחושב, לא אומר – חושב, בקול רם שהוא יגיע ל-NBA נחשב כטעון טיפוח ו/או מקרה ראש. גל מקל היה הילד הכי קטן בקט-סל, והילד הכי קטן כשננו גינזבורג קלט אותו למחלקת הנוער של רמת השרון. ובלי קליעה כבר אמרנו. וכדררת בלתי נגמרת גם. הסיפור הקלאסי על הכוכב הגדול בגילאים הנמוכים שמוצא מקומו כבוגר, בסופו של יום, אי שם במחוז העמקים בליגה א'. אבל הילד הזה קורץ מחומרים אחרים.

עומרי כספי וגל מקל הם בערך השחקנים הכי לא ישראלים שאנחנו מכירים. לא במוסר העבודה שלהם, לא בדרייב הבלתי נגמר שלהם, לא ביכולת שלהם לספוג מכות ולהתרומם. ואולי הפרמטר האחרון הזה הוא הפרמטר הכי משמעותי. השחקן הישראלי, עזבו שחקן – הישראלי, הוא הכי טוב שיש כשהכול טוב. השאלה מה קורה שהדברים מתחילים להתחרבן. גל מקל הונחת מוויצ'יטה סטייט למכבי תל אביב של צביקה שרף – ולא קיבל דקה. הוא חימם את הספסל של פיני גרשון מאחורי שחקן כמו אנדרו ויז'נייבסקי – ולא קיבל דקה. במקום לשקוע בתהיות קיומיות ולהיכנס להלך המחשבה המקובל של זה מה יש, הוא התמודד ונלחם. קודם כל כדי לקבל דקות, אחר כך כדי לקבל שחרור. אחרי זה כדי לתת למכבי בראש בגמר הפיינל פור.

מכאן, אבל לא ממש מכאן. מקל וכספי (צילום: קובי אליהו)

ועכשיו מה, מה עכשיו? אחרי שני שחקני NBA, מפתה לנסות ולנחש מי עוד מסוגל לעשות את זה. לפחות לפי ההנחות שהנחנו כאן, ליאור אליהו לא. ולא רק בגלל ההנחות הללו, למרות שאין ולא יכול להיות ספק כי ברמת הכישרון הטהור – הוא עולה על הצמד כספי-מקל. גם יותם הלפרין. קשה לחשוב על נגטיב יותר מושלם לגל מקל מאשר הלפרין. הראשון, כך נראה, פורח ומתעלה כשזה באמת חשוב. כשזה נהיה קשה. השני, ללא צל של ספק הגארד הכי מוכשר (והכי אהוב על המאמנים המקומיים) בעשור האחרון, נמלט, בורח ונעלם כשהקבוצה שלו צריכה אותו. ומה לגבי יוגב אוחיון? אפשר הרי למצוא לא מעט נקודות השקה בין היכולות והמבנה הגופני שלו לבין אלה של גל מקל. אסור גם לשכוח שמקל היה המחליף שלו בנבחרת רק בקיץ האחרון. כאן נראה שאפשר להצביע על הפערים, למשל, באינטליגנציית המשחק של מקל. האמת, כנראה, שההבדל לא נעוץ רק שם, אלא איפשהו במחוזות האופי מהפסקאות הקודמות.

ועוד דבר קטן לסיום. גל מקל ב-NBA זו בשורה מצוינת למאמן הנוער המקומי ולשחקן הנוער המקומי. לזה שאומר ולזה שאמור להקשיב לקלישאות האמריקאיות. שחייבים לחלום ושאפשר להגיע לכל מטרה שמדמיינים, אם רק תעבוד קשה ותאמין. גל מקל עשה את זה, ילד, וגם אתה יכול. ואיזה כיף לכתוב את זה בעברית.

אינטליגנציית המשחק? זה כנראה יותר מזה. מקל מול אוחיון (צילום: ברני ארדוב)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully