בקרוב אצלכם: דרבי של אליפות למכבי תל אביב

גישות וחניות: כמו מכבי תל אביב לאחרונה, הכול זרם.

קופות: 50 נוער/חייל, 100/110 מבוגר.

כמה המשחק היה צריך לעלות: מקצועית, יכול להיות שזה היה המשחק הכי כוחני של מכבי תל אביב העונה. ביציע זה היה אפילו עוד יותר עוצמתי. עד להודעה חדשה, זה היה משחק האליפות. 180 שקל.

קהל מכבי תל אביב: "we make war for fun", הצהיר השלט הענק בשער 11. היתה מלחמה, והיה שם כיף. האוהדים הצהובים, אל תאמינו לשום דבר אחר לגביהם, היו בטוחים בניצחון עוד לפני השריקה. מהדקה הראשונה החל מופע תמיכה מרשים, קולני, קורע אוזניים. זה היה ה-0:2 הכי חד צדדי בחלק הזה של הכדור, והטריבונות בהתאם. הופעת העידוד הכי מרשימה העונה בליגה. מברוק. ציון: 10+.

קהל הפועל תל אביב: המזוכיזם הרגיל בהפסדים. ככול שרע יותר, הגוש המעודד נראה גדול יותר. בשלט הענק בשער 5 הוצגו מטוסי קמיקאזה. על הדשא זה בהחלט נראה כמו התאבדות, וברוב שלבי המשחק ממש לא נשמעו 1,500 האדומים שישבו מאחורי השער. ציון: 6.

הרגע של המשחק: דקה 43. הפועל תל אביב סוף סוף מרימה ראש אחרי הבליץ הרצחני של הצהובים. אלמוג כהן מוביל התקפה של 5 על 4, אבל ערן זהבי, בלי בעיה, חילץ את הכדור. הרגע הזה המחיש את ההבדלים בין שני השגרירים שחזרו להציל את המולדת. הרגע הזה המחיש את כל הסיפור של הדרבי הזה.

המספר הנוסף: 497. בגלל שנציגות תל אביב רגילות לספור רצפים בדרבים, הנה אחד שמתחיל לצבור תאוצה. שי אבוטבול כבש שער ב-1:3 האדום ב-27 בנובמבר 2011. מאז, 497 ימים, הפועל לא כבשה שער שדה בדרבי. בחמשת המפגשים מאז, הפועל כבשה שער אחד בלבד, וגם הוא מפנדל של עומר דמארי.

"אמרת שאת אוהבת

לחיות כמו בסרט

עם כינורות ושושנים..."

זה היה במחצית המשחק. לוח התוצאות הראה 0:1 זהבי, למכבי, ועומר אדם בדיוק התפרץ מהרמקולים של בלומפילד. ואז קרה משהו שכנראה מעולם לא קרה. אלפי אוהדים צהובים קמו, רקדו וצווחו עם הרמקולים. "אוהב אותך עד השמיים", הוא שר, והם קפצו גבוה יותר מהעננים. זו היתה אקסטזה, וזה היה נראה כמו החתונה עם הכי הרבה מוזמנים בהיסטוריה. באמת שכמעט רבבה רקדה. והתוצאה, 0:1 כאילו שברירית, לא הפריעה להם לרגע. הם ראו העונה את כל מה שהם היו צריכים לראות. לא היתה סיכה באצטדיון שחששה לגורל היתרון הזה. לא אלי טביב שבא לוודא הריגה מקרוב, ולא סלוצקי מהרדיו שלקח חופש מדומינגז כדי לראות את מרטינז. הפועל תל אביב לא היתה כובשת לעולם. לא היא. לא היא תפריע לקרנבל הצהוב הזה.

ערן זהבי, כמו חתן, יצא בסיום עם חולצת וי לבנה – כזו שחתנים לובשים אחרי שהם מזיעים יותר מדי בחליפה – ושיקר. "חגגתי אותו דבר כמו כשכבשתי לדרבים בצד השני", שיקר. ערן זהבי חגג חזק כשכבש את שער הדרבי הראשון שלו, כשעשה תנועת פטיש ומגל. ערן זהבי חגג חזק כשכבש את שער הדרבי האחרון שלו, כשרץ לקרן ועשה "יש" עם היד. אתמול ערן זהבי חגג הרבה יותר. אין מה להשוות בכלל. אחרי שהפגיז את אפולה אדל עם שער יפה וחשוב – כמו שרק ערן זהבי כובש – הוא קפץ על שלטי הפרסומת ונפנף עם חולצתו באוויר. ערן זהבי חגג באותה העוצמה רק פעם אחת בקריירה.

בטדי, ב-15 במאי 2010.

אז הוא לקח אליפות בדקה ה-92, וערך בדיוק את אותו הטקס. אתמול הוא לא התרגש פחות. ואם הוא אומר אחרת, הוא לא אומר אמת. השקרים האלה של ערן זהבי לא צריכים להסיט את האש מהאמת: הבחור ג'וקר אדיר, שכיר חרב נפלא ואמין, רוצח בהזמנה. הוא לא מבזבז אבק כוכבים במשחקים נגד רמת השרון, ובקרית שמונה הוא יתרום פנדל, אם רק ממש תרצו. הוא מופיע כשהכסף על השולחן. הוא בא בדרבים, הוא יבוא במשחקי העלייה לצ'מפיונס. הוא לא כריסטיאנו רונאלדו והוא לא רובין ואן פרסי. הוא לא יעמיד פני נבוך ויבקש סליחה. אין בו את זה. ובגלל זה הוא כזה מרגש. הוא שנוא כמו שאי אפשר לתאר והוא אהוב כמו שאף אחד לא יכול להיות לאחר שלושה חודשים בלבד. ולא ממש אכפת לו מאלה ולא ממש אכפת לו מאלה. שכולם יעמדו בצד, שיראו ולא יפריעו. זו החתונה שלו.

וכמו שהוא נצץ אתמול, כך שי אבוטבול מעולם לא נראה אפור יותר. לבוש כהה, לא מגולח, מקריח, הגיע לעמדת הראיונות השחקן האדום היחיד שממש אכפת לו מדרבים. כמה דקות לפני כן הוא ניסה לגלח את הרגל של זהבי. סלים טועמה ניסה גם, אבל זהבי ברח לו. אבוטבול הצליח לשפשף. אוסקר גרסיה ראה מספיק והוציא את מספר 7 מהמגרש. "לא נשברה למישהו רגל", אבוטבול ניסה לטאטא את ההאשמות החוצה, ואז אמר את מה שהוא חושב על האקס. הוא דיבר על חוסר כבוד למקצוע, ואמר שזהבי יכול היה להיות מתון יותר עם החגיגות. זהבי לא נשאר חייב, ואמר שדווקא זה שהוא חוגג עבור המועדון שלו מראה על הכבוד שלו למקצוע. נראה ששניהם יכולים ללמוד משהו על קלאס, אבל מה שאבוטבול עשה חמור הרבה יותר. בלילה הוא בטח חשב שוב על הפאול שחיסל לו את הקריירה.

אוסקר הגדיר את זה יפה, כשבמקום לקטר על משחק נוקשה מדי של הפועל אמר "זה דרבי". הוא צודק. בשש העונות האחרונות נשלפו מספר דו ספרתי של אדומים בדרבים. מוסא, ביטון, יברויאן, מרעי, טועמה, ידין. כל אלו ספגו אדומים בתוספת הזמן של משחקי דרבי. זה חוק: כשהקהל בשלב ה"אולה", הרגליים עפות באוויר. אוראל גרינפלד העדיף לא לאבד את המשחק שניות לסיום, והעלים עין. אבל אם האחראים רוצים להימנע משפיכות דמים ברגעי סיום, אפשר להעניש גם על סמך מצלמות הטלוויזיה. בסוף מישהו ייפגע.

למזלו של זהבי אתמול, הוא היה מול שחקנים שלא פוגעים בכלום. אפילו לא בברך.

הכרוז שי "אלייייררררררןןןןן" סידי, הסלב החדש ביציעי מכבי תל אביב, חצה את הדשא לכיוון המשרדים ופלט "יש" חרישי. "החלטתי שהעונה אני חייב לקרוע את המיתרים ולתת הכול בשביל האוהדים", מסביר סידי את החלק שלו באליפות שבדרך. "זה תפס. ילדים קטנים רואים אותי ברחוב, ובאים אליי עם הקלטות שלי, קליפים שאני צורח לאלירן". סידי נתפס במיוחד לחלוץ. למה דווקא לאלירן? "מי לא אוהב את אלירן?", הוא שואל. "הוא עושה את מכבי שונה. זה משהו גדול. וראיתי שהוא כובש בצרורות, זיהיתי לאן נושבת הרוח ועליתי על הסירה שלו. אני מרים את מכבי, יחד עם אלירן וכל השחקנים מפרגנים לו".

אבל אתמול, השם שסידי צרח הכי חזק לא היה של עטר. "זהבי זה סיפור מדהים", הוא אומר. "זה מוזר לי. הייתי אומר את השם שלו ברגעים עצובים למכבי, ומאז שהוא בצד שלי אני בא הרבה יותר רגוע לדרבים. לפני המשחק אוהדים ביקשו ממני שאם זהבי יכבוש היום, שאצרח את השם שלו באותה עוצמה כמו שאני צורח את של אלירן. אז צרחתי. זו תקופה נהדרת", הוא ממשיך. "כולם מכירים אותי פתאום, כולם צועקים את השם שלי ונותנים לי אהבה. בימים האחרונים המון אוהדים ביקשו שאהיה על במת האליפות, אנחה את הטקס. אני מודה להם, זה מדהים".

מה שבאמת מדהים, זה שהאוטובוס של הפועל תל אביב כבר לא היה במתחם כשחואן טוריחו הגיע לשרן ייני וביקש ממנו להתפקד. הפלסטר ספר עד 10, והשיב: "חסר רק גל אלברמן, הוא הלך להודות לאוהדים". הקשר חזר לדבוקה, וה-11 שפתחו במשחק, פלוס טוריחו, החלו באימון השחרור שלהם. סיבוב, ועוד סיבוב. זה ההבדל, גבירותיי ורבותיי, בין מועדון גדול לבין ואקום. כמו שארבע שנות השליטה האדומות היו מאבקים בין קבוצה ללא קבוצה, כך זה גם עכשיו. ואפילו יותר קיצוני.

שניות לפני השער של זהבי, טל בן חיים איבד כדור. כשזהבי חגג, טב"ח עדיין היה על הדשא. לקראת הסיום, טיאגו קוסטה בעט אבל אלירן עטר נתן רייס ובגליץ' העיף לקרן. זה ההבדל; רמזי ספורי, ילד שלא יודע עדיין את מקומו, מול דור מיכה, ילד שחושב שמגיע לו יותר, אבל עדיין עולה ודופק הופעה עם בישול וגול. זה ההבדל.

זה לא היה כוחות מההתחלה, וזה היה משחק יותר חד צדדי מאשר ה-0:4. מספיק היה להסתכל על הרביעייה האחורית של הפועל. קוסטה, רוצ'לה, פאביצ'ביץ', הרוש. אף אחד מהם לא היה פה בקיץ, והתיאום בהתאם. גם לא אלמוג כהן, ולא ספורי, ולא המאמן פרדי דוד.

זה עולם מקצועני, וסוף סוף נראה שגם בישראל המקצוענות מתחילה לנצח.

בר נחמד ברחוב פלורנטין מספר 8, לפני הדרבי הראשון. כמה אדומים עושים לחיים, ואין יותר מדי צהובים בסביבה.

בר נחמד ברחוב פלורנטין מספר 8, לפני הדרבי השלישי. אין אדום בסביבה, והמקום מפוצץ בעשרות צהובים. כולם שותים ושרים, אפילו ברמקולים מתנגן שיר האליפות ההוא מ-1996. ואז הרמקולים משתתקים, ועשרות הצהובים לא.

ההיסטוריה עדיין עומדת על 45 דרבים אדומים מול 44 צהובים, אבל את ההגמוניה העירונית סופרים במקומות כמו זה שברחוב פלורנטין מספר 8.

***

"נצבע צהוב ת'רחובות, נרים את יפו לשמיים

נשבור את כל החנויות שבשדרות ירושלים

וכל המשפחה תודה, איזה יופי שחיכית

כי כשהיה טיפה קשה אתה תזכור שגם היית

לא התייאשת וזכית".

זכיתם. זכיתם.

בקרוב אצלכם.

לטוויטר של אורן יוסיפוביץ

מייל: orenjos@walla.co.il

מכבי תל אביב ריסקה את הפועל

"תל אביב צהובה"

"לא זכור לי שמישהו שבר רגל"

שלום תקווה מבקר את הקשיחות המוגזמות של הפועל תל אביב

הפועל תל אביב. קהל גדול, מועדון קטן

יומן האליפות של פז חסדאי