1. אומרים שמכבי תל אביב מאכזבת במשחקיה האחרונים. שהיא איבדה את הסגנון שלה, שהיא כבר לא מלהיבה. אומנם היא השיגה 28 נקודות מתוך ה-30 האחרונות, אבל זה לא מונע מהפרשנים, אולי גם מחלק מהאוהדים, להתלונן ולהתאכזב. כי באמת, זה לא אופייני למכבי. הרי בעונות האחרונות, מכבי הייתה בשיאה במחזורים האחרונים. דווקא ברגעי ההכרעה של העונה, הקבוצה הייתה במיטבה, שיחקה בצורה משוחררת ומהנה, וכל כוכביה כבשו בצרורות והעלו את הציפיות לקראת הקיץ. מה ששוכחים לציין, שבכל אותן עונות בהן מכבי פרחה במחזורי הסיום, היא הייתה רחוקה עשרות נקודות מהפסגה. שאלו אכן היו רגעי ההכרעה, אבל לא שלה.
ומה לעשות, כשמתמודדים על האליפות, יש לחץ. כשהצלחת על הפרק, הרגליים רועדות. אלו הם טיבם של משחקי פלייאוף, של משחקים על התואר. הכל קשה, העצבים רופפים. קל מאוד לשחק כדורגל יפה כשהאווירה פסטורלית, כשאין מה להפסיד, כשאין לחץ. כמה קל לפרוח בגארבג' טיים, כמה זה פשוט כשאתה רחוק מרחק עצום מהפסגה. הנה, תראו את מכבי חיפה.
2. מי שקרא את התגובות של אנשי חיפה אחרי משחק העונה בשבת, עלול היה להסיק שהירוקים השיגו ניצחון גדול ומוחץ. מי שראה את המשחק עצמו, ראה משחק די מאוזן, עם עדיפות לחיפנים הנלהבים במחצית הראשונה. מי שראה רק את התקציר, גילה שחיפה כמעט שלא הגיעה למצבים, בעוד ההזדמנויות האמיתיות היו של עטר ופריצה. ככל שהמשחק התקדם, מי שהיו עדיפים היו דווקא שחקני המוליכה. שביעות הרצון של אנשי חיפה על ה"עליונות" שלה הזכירו לי את הימים הראשונים של הכדורגל הישראלי במסגרות האירופאיות. איך בתחילת דרכנו התגאינו בכך ש"לא מעט דקות עמדנו בקצב, ואף שלטנו במשחק", אבל בדיעבד, כמה היינו רחוקים. כמה היינו מתוסכלים. שיחקנו טוב, אבל בסוף הם השיגו את התוצאה. באמת שהיינו לא רעים, היינו קרובים, אבל הם עלו לשלב הבא.
3. ביום ראשון, יממה אחרי משחק העונה, במקרה נתקלתי ביעקב שחר. זה היה בערב החג. נפגשנו בלובי של הבניין, חיכינו יחד למעלית, הוא היה עם בת זוגו, שניהם לבושים בהידור, בדרך לארוחת החג. אני הייתי עם אחי הגדול, עדיין תחת ההשפעה של המשחק בבלומפילד, אחרי הצעד החשוב לקראת התואר. כמובן שכשישראלים מצויים לא עמדנו בפיתוי. "היה משחק מצוין אתמול", אמרנו לו בניסיון מביך לפתח שיחה, והוא, בנימוס מרשים, באדיבות ובכבוד, בקלאסה אמיתית, ענה לצמד הזרים שמולו ש"היינו קרובים, הייתה חסרה רגל מסיימת". לא היה לנו לב להביע בפניו, בפני האדם המרשים והמכובד הזה, את השמחה שלנו, אבל עמוק בלב התמלאנו הערכה לאיש העסקים השפוי והשקול, הרגוע והמנומס, שענה לצמד המטרידנים. באותו רגע ידענו. אם ניקח אליפות העונה, הצלחנו לגבור בדרך על יריב ראוי וקשה. זה היה עוד רגע של גאווה.
4. ביום רביעי הגיע המשחק נגד קרית שמונה, ולא נכחיש, היה לחץ. היה לילה לא פשוט. היו חלומות בעתה. הראש כבר התחיל להריץ תסריטים איומים. הנה הפער מצטמק לשבע, ואחרי זה בדרבי לארבע, ומשם הקריסה. את המשחק עצמו ראיתי בגוף רועד. עומד בצד החדר, מעשן סיגריה של פאניקה, מודאג, לחוץ, קורס. ואני אומר לעצמי, אם הרגליים שלי משקשקות עכשיו, איך השחקנים לא יפחדו? אם אני בקושי נושם, לא מתפקד, איך הם יצליחו לעמוד בלחץ? אבל הם הצליחו. וכבשו שלושה שערים, בחוץ, מול האלופה, והביאו את הניצחון. וכל מה שיכולתי להגיד, כל מה שהצלחתי למלמל מבין ההריסות, זה רק שאני גאה. אתם הגיבורים שלי.
5. ביום חמישי עלינו להצלבה ביורוליג. לפתע התברר שהקבוצה הנלעגת והמושמצת הזו, היא בין שמונה הטובות באירופה. לפתע התברר שבזמן שבישראל קוטלים אותה ונלחמים בה, ברחבי היבשת מצדיעים לה. ומה לעשות, דווקא ברגעי השמחה, לפתע התמלאתי כעס. איפה הם עכשיו כל אותם מספידים, ששלחו בחוצפתם את דייויד בלאט הביתה? איפה אתם? איפה האחריות? למה לכם מותר להתלהם ולקשקש, ולו אסור לטעות? למה אתם דורשים ממנו שייקח אחריות, אם אתם לא מסוגלים? כן כן, פרשנים חסרי מושג, למה שאתם לא תתפטרו? למה שלא תתנצלו, תודו שאין לכם מושג, שאתם לא מבינים? למה שלא תצהירו בהכנעה, שבניגוד לבלאט, זה אתם שלא מקצועיים?
הייתי שמח להמשיך להיכנס בפרשנים האומללים, אבל עם כל השמחה והכבוד להצלחת קבוצת הכדורסל, היא תיאלץ לסלוח לנו, כי בימים אלה מיטב האנרגיות שלנו מושקעות לכדורגל. אומנם כמו אימא מרובת ילדים, יש לנו מספיק אהבה לכולם (הלא במקביל אנו גם עוקבים בדאגה אחר הנעשה בגמר הכדורעף), אבל תסלח לנו כרגע קבוצת הכדורסל.
6. כי בשבת יש דרבי. כאילו שלא עובר עלינו מספיק. כאילו שהשבוע הזה לא היה מספיק טעון, סוחט עצבים, מעייף ומפחיד. זה באמת לא הגיוני, להעמיס על אנשים תמימים כאלו משאות נפשיים כבדים. בשבועות האחרונים הייתה תחושה כאילו במכבי רק רוצים להעביר את הזמן, שהעונה הזאת כבר תיגמר, שהכל יעבור בשלום, אבל הפעם זה לא יספיק. לא ברור מאיפה, אבל שחקנינו יצטרכו שוב לגייס כוחות על. ניצבת מולם יריבה מושבעת, חדורת מוטיבציה ומלאה תחושת נקם. על הפרק לא רק התואר של השנה, אלא מאבק על זמני, בעל נפח ומסורת. לא רק אליפות על הפרק, אלא מונחים עמוקים יותר, כמו כבוד עירוני והשבת הסדר על כנו. אין מקום לשאננות. אחרי שני קרבות קשים, בסופו של שבוע שעשוי להיות היסטורי, ניצב בפנינו הדבר האמיתי, הפסגה של ההר. האוויר מדלל בריאותינו, אבל עלינו להמשיך לטפס. עד עכשיו עמדנו בזה בגבורה. וזו בקשתי היחידה. לא צריך רביעייה, רק תמשיכו להיות גיבורים.