ניסים אלמליח גדל בבית דתי, וכתחליף לכיפה חבש לראשו כובע ברט. מספרים שבאחד ממשחקי הליגה הבכירה של ארץ ישראל אלמליח דהר לשער, אבל אז איבד את הברט. בלי להתבלבל הוא עצר, חזר, הרים את האבדה והמשיך מבלי לאבד את הכדור.
עם נעילות שכזו ההישג של אלמליח ב-1955 מובן יותר. בעונה זו כבש אלמליח 30 שערים ב-23 משחקים בבית"ר תל אביב האגדית, הישג שלא נשבר עד היום. טוב, נו, תלוי את מי שואלים. במחנה ההיסטוריונים שמצדד במוטל'ה שפיגלר, טוענים שכוכב מכבי נתניה ו-38 שעריו ב-1966-68 צריכים להיות בטופ. המחנה המתנגד, לעומת זאת, גורס שהמבול של מוטל'ה ירד בעונה כפולה, ב-60 משחקים, ולכן התואר החד משמעי צריך ללכת עם אלמליח. כתבה זו צועדת לצד המחנה השני. בגלל שלא סופרים פה כמו באמריקה, על ידי ממוצע, צריך לשים את הגבול איפשהו, ונשים אותו בעונה חד שנתית.
אם צריך שובר שוויון, קחו את הממוצע של אלמליח באותה עונה (1.3 שערים למשחק). שפיגלר אפילו לא קרוב. ואם מדברים על קרוב, אלירן עטר, לאורך כל העונה הזו, מפלרטט עם השער בקצב הנכון; מאיים על המספר 30 מהמחזור הראשון ועד הפלייאוף העליון. כשעוד תשעה משחקים נשארו בקופה, עטר עומד על 22 גולים. כשהוא עמד על 20 הוא נשאל במספר ראיונות על שבירת ההישג המיתולוגי של אלמליח. "'אני לא חושב על זה", הוא ענה. "מה שמעניין אותי זה לזכות בתואר. אם אהיה מלך השערים או אשבור את השיא זה יהיה משמח, לא יותר". משום מה יש הרגשה שניפוץ שיא כדורגל שהחזיק 58 שנים יהיה קצת יותר ממשמח.
אלמליח נולד ב-1928 בתל אביב, והצטרף, לפי האידיאולוגיה, למחלקת הנוער של בית"ר תל אביב. לקבוצה הבוגרת שהודרכה על ידי לאיוש הס הוא עלה לאחר קום המדינה, בתקופה שבה להתברג בחוד האימתני של בית"ר תל אביב היה מעשה כמעט בלתי אפשרי. בין הכוכבים של אותם ימים היה לוניה דבורין ז"ל, אביו של דני דבורין, שהיה ממקימי הקבוצה ושיחק בה עד 1952, אז פרש והפך למאמן הקבוצה. "ניסים היה ינוקא, כמו שאבא שלי היה אומר", נזכר השדר האגדי השבוע. "אני זוכר אותו, יצא לי לראות אותו כשהייתי ילד. בעיטות פצצה. היה מוריד כדור מהחזה ונותן שוט אדיר לעבר השער. חלוץ אימתני. חשוב לציין: בראשית שנות ה-40 שיחקו בבית"ר שחקנים גדולים. כל אחד מהם היה קליבר לא נורמלי. ההתקפה של בית"ר באותה תקופה היתה התקפה אטומית, וזה שניסים הצליח להשתלב שם זה אומר הכול לגבי יכולתו כמבקיען. שיא אמנם קובעים רק פעם אחת, אבל כשניסים היה על המגרש, בכל משחק, בית"ר תל אביב ידעה שיש מי שייתן עבורה שער".
בית"ר תל אביב סיימה באותה עונה במקום החמישי, והפועל פתח תקוה היתה האלופה. לשם המחשה על גדולת בית"ר, דבורין נאלץ לסטות לרגע מהדיון. "בית"ר של שנות ה-40 היתה באמת קבוצה אדירה, שזכתה פעמיים בגביע המדינה ופעמיים נגזלה ממנה אליפות ישראל", אומר השדר, ולמרות שעברו כמעט 70 שנה, הנושא כואב לו. "תבינו שב-1947, שני מחזורים לסוף, כשבית"ר במקום הראשון, הממשל הבריטי פשוט הוציא את המועדון מחוץ לחוק משום שהבית"רים היו אצ"לניקים. האליפות היתה בכיס. זה היה עוול בלתי רגיל".
אלמליח ניפץ את ספר השיאים עם 30 הכיבושים. הפירוט הציג שישייה במשחק אחד, ארבעה פנדלים ושמונה הופעות של שני שערים ויותר. וזה לא היה קל לסיים במקום הראשון בטבלת הכובשים באותה עונה. לפי אתר ההתאחדות, נחום סטלמך כבש 27 שערים באותה עונה ואילו יהושע גלזר ממכבי תל אביב הסתפק ב-25 משלו. "אלמליח היה למנהיג הבלתי מעורער של בית"ר תל אביב", כתב עליו איציק שניאור ב"ספר מלכים". "מעולם לא איחר לאימון או למשחק. על המגרש עצמו הוא היה כמו טנק מעופף. הביצועים שלו, ברגל ובראש, היו מלאכת מחשבת של אמן. אני זוכר במיוחד את שני משחקי הליגה בעונת השיא שלו, נגד הפועל בלפוריה. בית"ר ניצחה בשני המשחקים 1:8 ו-1:6. אלמליח כבש במשחק הראשון שישה שערים ובשני רק שניים. הוא היה בכל מקום במגרש, עשה ככל העולה על רוחו. הכדור נדבק לרגליו כאילו היו זוג מגנטים. הוא עבר את היריב בכדרור כאילו לא היה קיים".
"אבא שלי תמיד היה מספר על איש עדין נפגש, נחמד, מחייך", מספר דבורין. "שחקן שתמיד ידעו שהוא יהיה כוכב. אבי תמיד חילק לו מחמאות אדירות. ב-52', כשאבא סיים את תפקידו כשחקן בבית"ר תל אביב ועבר לאמן, הוא הדריך גם את ניסים. גם אז המחמאות המשיכו לזרום. הוא כינה אותו 'שחקן אדיר, תותחן שלא רואים פה כל יום'".
פיני קינן, קשר העבר של מכבי פתח תקוה ומכבי יפו, וכיום מנהל אגף ההדרכה בהתאחדות, מצטרף למחמיאים: "שחקן יוצא מן הכלל, רמה מיוחדת. אז כמובן שלא חשבו שהמספר הזה יחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, לא היתה תקשורת מפותחת כמו היום, לא חשבו על זה". "המספרים מדברים בעד עצמם", אומר דבורין. "גם אז וגם כיום אף אחד לא מצליח לעשות מספרים כאלה. והיום צריך לקחת בחשבון שיש משחקים רבים יותר בכל עונה. לא רוצה להמעיט בערך האחרים, אבל ניסים באמת היה שחקן נדיר".
כמה עונות לאחר השיא ההצעות החלו להגיע, ואלמליח דחה את רובן, כולל את של מכבי פתח תקוה, שניסתה לשכנע את החלוץ להגיע תמורת מניה באגד. ב-1959 אלמליח עבר עיר, אבל נשאר בבית"ר ירושלים. ב-1962 הסתיימה הקריירה במדי בית"ר רמלה. ב-1989 אלמליח נפטר. 58 שנות כדורגל, והמספר 30 עדיין מתנוסס בגאון בספר דבר הימים של הכדורגל.
אלירן עטר, יש לך משהו להגיד בנושא?
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
orenjos@walla.co.il
עוד בפרוייקט "מכת הרבה":
קבוצת הכדורסל המטורפת מכולן
האישה שלא הפסידה עשור שלם בטניס
האיש שנתן אגרוף לגזענות
הכסחן הכי גדול בהיסטוריה