"ננצח כי אנחנו בצד של אלוהים".
חמש שנים לאחר שזכה באליפות העולם במשקל כבד, המתאגרף ג'ו לואיס, עתה גם חייל בצבא ארצות הברית, לקח את המיקרופון ואמר את שאמר למען המולדת. זה היה במרץ 1942, כשלואיס התבלבל והפך את הסדר של המשפט. אבל הטעות הפכה לקלאסיקה. בימים ההם אף אחד לא פקפק במה שאמר לואיס. עד כדי כך טוב הוא היה, שאלוהים בהחלט יכול היה להיעזר בשירותיו, ולא להפך.
ג'ו לואיס הוא סיפור הרבה יותר גדול מהמספרים שמרכיבים אותו. אבל את המספרים האלה אליפות שנמשכה כמעט 12 שנים, ו-25 הגנות על התואר אף אחד לא שבר ואף אחד גם לא ישבור. יתרה מכך - ג'ו לואיס היה אלוף עולם באגרוף בתקופה שבה אלוף העולם באגרוף היה האיש הכי טוב בעולם. יתרה מכך ג'ו לואיס היה האיש ששבר את הדלת לספורטאי השחור.
לואיס היה אלוף העולם השחום השני בהיסטוריה, אבל הראשון, ג'ק ג'ונסון, שקטף את התואר ב-1908, עשה הכול כדי לפגוע עוד יותר בתדמית השחורה. הוא היה ראוותן, גנדרן, התחבר עם נשים לבנות וגרם למהומות רבות ברחבי המדינה. לואיס, מלכתחילה, עשה הכול כדי לא להיות ג'ונסון. זה עבד.
כנער בדטרויט, אמא לואיס שלחה את ג'ו לואיס בארו ללמוד לנגן על כינור. אבל חבר ילדות שכנע את הבחור החסון להשקיע את 25 הסנט היומיים שקיבל ולהיכנס איתם לזירה. הוא הוריד את שם המשפחה, בארו, כדי שאימא לא תדע, ורשם 50 ניצחונות כחובבן. כשאמא שמעה על התחביב, היא התרצתה, אבל דרשה: "אם אתה כבר עושה זאת, תעשה זאת הכי טוב שיש". לואיס הפך למקצוען ב-1934. במשך 24 הקרבות הראשונים הוא שבר מתאגרף אחר מתאגרף, עד שהגיע מקס שמלינג הגרמני, נציג הארים, הנאצים. ב-1936 השניים נכנסו לזירה, לואיס זלזל ושמלינג הימם אותו בסיבוב ה-12.
היטלר קיבל את הכוכב שלו בספינת אוויר, ושמלינג ריחף באותם ימים גבוה יותר מאשר ההינדנבורג. לואיס היה גמור, הגזע השחור גם. למזלו של לואיס, אם אפשר לקרוא לזה מזל, המתח בין ארצות הברית לגרמניה הנאצית עלה לשיאים חדשים ב-1937. אלוף העולם ג'ימי בראדוק, "סינדרלה מן" בשבילכם, השתכנע לתת את ההזדמנות לאמריקאי. האמרגנים של לואיס הוסיפו כסף גדול, והשניים נכנסו לקומיסקי פארק בשיקגו ביוני 1937. מאותה זירה רק לואיס יצא על הרגליים. הסינדרלה חוסלה, יש אלוף עולם חדש.
כפי שמרבה לספר בנו של לואיס, אבא לא הרגיש אלוף עולם. לא עד שיכסח את הנציג של הנאצים. שמלינג הגיע שוב, יוני 1938, ו-70 אלף פטריוטים גדשו את היאנקי סטדיום במה שהוגדר כ"אירוע הספורט הטוב בהיסטוריה". כמה שבועות לפני כן, הזמין הנשיא רוזוולט את לואיס לבית הלבן, מישש טוב טוב את הזרוע ואמר: "ג'ו, אנחנו צריכים שרירים כאלה כדי לנצח את גרמניה". הפעם לואיס הגיע מוכן, ועוד איך. מרגע הפעמון חלפו 124 שניות, במהלכן המפציץ החום הפגיש בין הארי לבין הרצפה בשלוש פעמים שונות. שמלינג נהרס, לואיס שמר על התואר ובפעם הראשונה בתולדות אמריקה - לא רק בספורט; בהכול הגיבור היה שחור. "זה היה כאילו ג'ו לואיס נתן נוקאאוט להיטלר", נכתב בעיתונים. "כל ניגרו שלמד ללכת רצה להיות ג'ו לואיס", החמיא מלקולם X.
מאז, ועד הפרישה, לואיס לא הביט לאחור. 25 ניסו, 25 נכשלו. 1949-1937. אלוף העולם הנצחי שלכם. בתקופת זמן מסוימת כבר קראו ליריבים שלו "מועדון בטלן החודש". אחד אחד הם היו באים, ונגמרים לו בידיים. מול בילי קאן פלט לואיס את המשפט המנצח, "you can run but you can't hide". בין לבין הוא גם נתן שנתיים לצבא, והמיתוס צבר עוד יותר כוח. בשני קרבות שונים, בגלל המצב, המתאגרף העשיר תרם סכומי הזכייה למאמץ המלחמתי. לואיס הגיע לבסיסים, עזר במאבק למען השחורים, ערך קרבות ראווה וחילק מזומנים. הוא דיבר לכולם, וכולם הקשיבו. והוא עשה את זה באמריקה גזענית, באמריקה שלא הרשתה לו לאכול במסעדות שלה.
השנים עברו, לואיס המשיך לגרור ניצחונות אבל אט אט התחילו לראות שזה כבר לא אותו ג'ו לואיס. אחרי שני ניצחונות על ג'רזי ג'ו וולקוט הוא הודיע על פרישה מהעסק, ב-1949, ומסר את החגורה. אבל לואיס לא יכול היה ללכת. לא היתה לא ברירה. סגנון החיים הפזרני, שהחל עוד בשנות ה-30' והמשיך בתקופת הצבא, הרס לו את הכיס. המארגנים שתו לו את הדם בעסקאות משוגעות, ומס ההכנסה לא התחשב באיש הכי חשוב באמריקה, ונלחם בלואיס עד חורמה. מיליון דולר חוב, כך אמרו לו, והיתה לו רק דרך אחת להרוויח.
המתאגרף נשבר, הכריז על קאמבק, ונראה נורא. בספטמבר 1950 השיבה נגמרה בהפסד לאזארד צ'ארלס, ההפסד הראשון של לואיס מזה 14 שנים. סופרמן כבר לא סופרמן. הכיס המשיך להתרוקן, ולואיס רצה עוד קרב אחד. הוא ביקש מרוקי מרציאנו, פגז עולה, שייכנס איתו לזירה. מרציאנו לא רצה. הוא ריחם על לואיס. לואיס התחנן.
כל העולם הקשיב לרדיו באוקטובר 1951, כשמרציאנו השמיד את הבראון בומבר. הנוקאאוט בסיבוב השמיני היה קשה מנשוא. עד כדי כך חזק היה מרציאנו, שלואיס עף מבין החבלים. השופט ספר עד שמונה, והפסיק את הספירה. הוא לא רצה להיות זה שסופר עד 10 לקריירה של ג'ו לואיס. הצוות של לואיס בכה, הצופים בכו, העיתונאים בכו. מספרים שלא היתה עין יבשה אחת במדיסון סקוור גארדן.
זה רק נהיה עצוב יותר. לואיס הבטיח לבנו שזהו, נגמר. האישה מזמן עזבה אותו, וכשאמו מתה, מס ההכנסה החרים את הצוואה שלה, 667 דולר שהורישה לבנה המרושש. לואיס אפילו ניסה היאבקות, בשנות ה-50', וחברה טובה אמרה לו שזה כמו "שנשיא ארצות הברית יעבור לעבוד בשטיפת כלים". הוא שקע ושקע, עבר לווגאס, שתה, עישן והתמכר לקוקאין. מס הכנסה המשיך לרדוף, והמוח נהיה רדוף. מחלת הנפש נכנסה חזק לראש, הוא דמיין שעוקבים אחריו, הוא פירק מנורות ומרח מיונז על חלונות.
ב-1970 הוא אושפז במוסד פסיכיאטרי.
ב-1976 הוא עבר לכיסא גלגלים.
ב-1981 הוא חטף התקף לב ומת.
בהלוויה מוחמד עלי הגיע לתת כבוד. המלך סחב את הארון, ואחרי שהמפציץ החום נטמן באדמה החומה, ניגש לבן האבל של לואיס ולחש לו באוזן: "אבא שלך היה הטוב מכולם. הטוב מכולם".
זה סיפור על הספורטאי השחור הלגיטימי הראשון. על האיש שהחזיק בחגורה הכי הרבה זמן, והגן על התואר הכי הרבה פעמים.
על האיש שאלוהים לא היה בצד שלו, אבל הוא היה בצד של אלוהים.
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il
