הגנרל הקולוביאני הארולד בדויה, בן 74, הוא לא האיש הכי עדין שתכירו. בחור קשוח, חסר פשרות, שהואשם לא אחת בהפרה של זכויות אדם. הכדורגלן הקולומביאני חרארדו בדויה, בן 37 שמכונה "הגנרל" על שמו של המצביא, עדין אפילו פחות. כי עם כל הכבוד לפשעי המלחמה של הארולד, הוא מעולם לא צולם מרסק למישהו את המצח עם סטופקס.
בדרבי של בוגוטה, בספטמבר האחרון, הקשר האגרסיבי של אינדפנדיינטה סנטה פה שלח מרפק עוצמתי לפנים של ג'וני רמירס ממיז'ונריוס. הכרטיס האדום כבר חמק לשופט מהכיס, באותו זמן שהדיבוק עשה דרכו לראש של בדויה, והרגל עשתה דרכה לעבר הראש של רמירס. בשניות שלאחר מכן בדויה ניסה עוד להתחנן על חפותו כאילו לא עשה וידוא הריגה לשחקן שהשכיב על הדשא. לאחר המשחק הוא אולי סוף סוף קלט את שעשה. "זה רגע נורא בחיים שלי", כתב בטוויטר. "אכזבתי את המשפחה, הקבוצה והאוהדים. טעיתי ואני רוצה לכפר על המעשים שלי. תודה לכולם על התמיכה. אני מבין את המבקרים ואלמד מהמצב הזה. לא אשכח את הרגע הזה לעולם".
לכפר על המעשים, ללמוד הוא רוצה. מצחיק, בהתחשב שזה היה האדום ה-41 בקריירה של בדויה. לפי רישומי העולם החופשי, לא נמצא שחקן כדורגל עם יותר הרחקות. לא פעם, לא כיום. הקולומביאני הושעה ל-15 משחקים, וסיים את העונה. "אני צריך לספוג את כל החרא שזורקים עליי", אמר כששמע על העונש. בכל העולם הקרינו את הקליפ על פרא האדם, ובקולומביה לא ריחמו. "הוא מתנהג כמו חיה", אמר העיתונאי איבן מחייה. "בזמן האחרון הוא בכלל לא עסוק במשחק אלא רק באלימות. הוא מסכן את הקריירה שלו בדרך בה הוא מתנהג".
כנראה שכמו שיש קלארק קנט ויש סופרמן, כך יש חרארדו בדויה האדם וחרארדו בדויה הכדורגלן. לאחר ההרחקה ה-41 (31 בליגה ו-10 במסגרות בינלאומית), אנשים רבים ניסו להרכיב את הפרופיל המסובך של מפלצת הפקקים. העיתונאי מרטין פרנקו ולס הגיע ללופט המרשים של בדויה בצפון בוגוטה, ומצא בחור עם חיוך גדול ושיניים לבנות, שגר בדירה מרשימה ומטופחת עם ציורי ענק של מנהטן, ברוקלין, פסל החירות. בדירה תמונות של האישה לשעבר ("אחד הרגעים הקשים בקריירה") והבת אווריל בת השבע ("הדבר היחיד שאני אוהב יותר מכדורגל"). על המדף ספרים של אושו ושל פאולו קואלו, ועוד חומרי קריאה שלא היית מאמין שכסחן כזה מתעסק בהם.
הוא נולד באבייקו, ואבא, אוהד פנאט, נתן לו חולצת כדורגל לכל כריסמס. "רציתי שיהיה כדורגלן", אמר האב בכתבה ל"אל טמפו" ופירט את הדרישות: "שיהיה מחונך מחוץ למגרש וקשוח על המגרש". הדרישות נענו במלואן. כשהיה בן 13, בדויה שיחק בטורניר מקומי נגד נבחרת המחוז של אנטיוקיה. הוא הרשים כל כך, שבמחצית עבר לשחק במדי הנבחרת. הוחלט: הילד עובר לעיר הגדולה, מדיין. "היה לי קשה לעזוב את ההורים", נזכר, "אבל אבא אמר שבחיים יש רק הזדמנות אחת. בכיתי, לא רציתי ללכת. הם בכו יותר ממני, אבל לא נתנו לי לחזור".
בהתחלה הוא עוד נוסה כחלוץ. כשהמוכשרים שיחקו יותר ממנו, המאמן שאל אם יהיה מוכן להיות מגן שמאלי. ברור. כדי לשחק הוא היה מוכן להיות גם שוער. ועם כל הכישרון, התשוקה למשחק בלטה יותר מהכול. התשוקה הביאה עמה תשואות ומחיאות כפיים. התשוקה הביאה עמה כרטיסים אדומים. התשוקה הביאה גם תארים. ב-1998 הוא זכה באליפות המקומית עם דפורטיבו קאלי. שם נוצר הקשר ההדוק עם חברו לקבוצה אלכס ויוורוס.
שלוש שנים מאוחר יותר, כשויוורוס שיחק בראסינג קלוב הארגנטינאית, החברות שיחקה תפקיד. כשהמאמן ביקש המלצות על מישהו שמשחק כמו רוברטו קרלוס, ויוורוס המליץ על בדויה. "שיקרתי", הודה כמה שנים מאוחר יותר, "בדויה בכלל לא מזכיר את רוברטו קרלוס. אבל הוא החבר שלי ורציתי אותו איתי". השקר השתלם, כי ב-2001, 35 שנים לאחר האליפות האחרונה, הצמד הביא לראסינג את כתר האפרטורה. ואף אוהד אמיתי של "האקדמיה" לא ישכח את השער הכי חשוב באותה עונה. את הרגע שבו בדויה העמיד פנים שהכדור הוא ברך של יריב, ופשוט הפגיז את ריבר פלייט.
"כשאני משחק אני נותן הכל", הוא אומר, ספק מסביר את היצר לחתוך רגליים. "הדופק עולה, לפעמים יותר מדי. אבל אני אדם שונה מחוץ למגרש". אוגוסטין חוליו, ששיחק איתו בסנטה פה, מתעקש: "הוא בחור חברתי, ג'נטלמן, איש שאוהב לשמוע מוסיקה ולרקוד". ויוורוס מעיד: "הוא טיפוס אצילי, אבל במאבק על כדור הוא ישבור גם אותי". אפשר להבין, כי באופן מדהים, גם רמירס, ההוא מהמצח, הוא בכלל חבר. חרארדו והוא שיחקו ביחד בעבר, והשניים יצאו לא אחת לחופשות משפחתיות. "מה שקרה, קרה על המגרש ושם זה נשאר", אמר רמירס. "אין לי שום דבר נגדו".
ובכל זאת, למרות האליפויות המרגשות (סנטה פה שלו לקחה אחת גם בעונה שעברה), למרות הקופה אמריקה ההיסטורי שהביא לקולומביה ב-2001 ולמרות שכל החברים מחמיאים, את חרארדו בדויה יזכרו בזכות 41 כרטיסים אדומים, והמונה דופק. "אני מחשיב את עצמי כאיש טוב", הוא אמר. "האדום האחרון פגע בחיים שלי, אבל זה לא הזמן להתאכזב. להפך, אני גאה. אני מקווה שאוולד שוב בדיוק אותו הדבר". בחיים האלה הוא רוצה להמשיך בכדורגל. "הלוואי שהייתי יכול להמשיך לשחק עד גיל 70".
עד גיל 70. ואוו, כמה אדומים.
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il
