הביטוי השגור ביותר בשיח הציבורי כיום הוא "הפוליטיקה הישנה" והבלתי רלוונטית, אותה טבע ככל הנראה אחד מהקופירייטרים המוכשרים בשירותו של יאיר לפיד. בסיומו של משחק הדרבי אמש (ראשון) התייצב אחד מגיבורי הניצחון הגדול של הפועל תל אביב מול המיקרופונים, ועשה שימוש בקלישאות ישנות ובלתי רלוונטיות. וגם בפוליטיקה ישנה (אבל בזה ניגע בנקודה האחרונה). מתן נאור, הקפטן של האדומים, דיבר בהתרגשות עצומה על הניצחון האדיר של קבוצת האוהדים. זה בסדר ומובן. בין שאר הציטוטים, הוא עשה שימוש בקלישאת ה"אני לא יכול להסביר" את הניצחון של הקבוצה המארחת. אי אפשר לתת הסבר הגיוני לניצחון ההיסטורי הזה כך ניתן היה להבין מהמונולוג של האידיאולוג האדום. האמת? I BEG TO DIFFER. יש לא מעט הסברים הגיוניים.
נתחיל מהמפסידים. בהמשך לניצחון הגדול ביום חמישי בויטוריה, דיברו לא מעט פרשנים (לרבות בטור הזה) על רוחו של המועדון הצהוב כגורם מכריע בהישג. לא בכדי מחפשים הסברים לניצחונות של מכבי תל אביב בעניינים שברוח. כי בפרמטרים מקצועיים טהורים, אין יותר מדי על מה לדבר. מכבי תל אביב של היום נשענת באופן כמעט חסר תקדים על שני שחקנים - דווין סמית' ושון ג'יימס. הראשון שותק באופן טוטאלי אמש, בעיקר על ידי מתן נאור. השני? הדומיננטיות של אקס מכללת דוקיין במכבי תל אביב ובליגה בכלל כמעט בלתי נתפסת.
למי שיצא אי פעם להסתובב קצת במגרשי הכדורסל בליגות הנוער השונות, נראה ג'יימס כמו חריג גיל בשנתון. גבוה יותר, מהיר יותר, אתלטי יותר. טוב יותר. בלתי עביר בצד אחד וכמעט שבלתי ניתן לעצירה בצד השני. מדהים מה שנהיה ממנו. וכל עוד בילה ג'יימס על המגרש היום, מכבי חרקה וחרקה אבל הייתה בדרך לגרד בקושי עוד ניצחון, איכשהו. בדיוק כפי שקרה במשחקים האחרונים בליגה ובגביע. מרגע שהוא ירד לספסל, וביום שבו הספסל הצהוב לא מצליח לצאת מהשבלונה המקצועית, מכבי נשארה בלי כלום. יותר נכון, נשארה עם כלום. אה, וצריך לומר את האמת. הירידה של ג'יימס לספסל, בשתי המחציות, נבעה לא מעט משריקות לעבירות כנגדו שלא היו.
אז נעבור למנצחים. קודם כל, בהחלט שלא ניתן לגרוע מנושא הרוח. הפועל תל אביב היא סיפור ענקי בספורט הישראלי, ולרוח הגבית לה זוכה הקבוצה שמשחקת בבית מכבי כמעט ואין אח ורע. האדומים שיחקו כפי שמשחק מי ששייך למועדון גדול. אבל זה לא רק זה. החלק היפה ביותר בניצחון האדום נובע מכך שקשה מאוד להפנות אצבע כלפי אלמנטים טקטיים ייחודיים אשר ניצחו עבורה את המשחק. הפועל תל אביב עשתה בדיוק מה שהיא יודעת לעשות, ללא התחכמויות. אישית קשוחה, פתרונות הגנתיים בסיסיים ואיכותיים. הרגלים שמושרשים בשחקנים של אדלשטיין מזה זמן רב פלוס בריאן רנדל אחד שמתחבר לקונספט ההגנתי בקלות.
קבוצות אחרות צריכות להריץ פיק אנד רול גבוה כדי לאלץ חילוף שיחשוף את שון ג'יימס למצב של בידוד הגנתי? הפועל תל אביב מריצה בידוד על קו העונשין מתוך הסט ההתקפי של 2-3 גבוה. רוב קבוצות הליגה עוברות להגנת בונקר בימים בהם מכבי לא מסוגלת לקלוע מבחוץ? האדומים נשארו באישית קשוחה שהקשתה על מכבי בכל כדרור ומסירה. משחק ההתקפה של הפועל תל אביב עדיין רחוק מלהיות שירה בתנועה. הבעיות המוכרות, במיוחד רמת היצירה מכדרור והקליעה מבחוץ, חזרו על עצמן גם היום. עם זאת, אלמנט סטטיסטי אחד בהחלט בלט היום. הפועל, אחת מקבוצות העונשין הרעות בליגה, פגעה ב-16 מ-20 מהקו. אז אולי בכל זאת מגיע קרדיט גדול לעניינים שברוח.
אפשר לדבר ולכתוב, מכאן ועד הודעה חדשה, על גיבורי הניצחון. הגיבור האמיתי הוא ארז אדלשטיין. בניצחון אחד הוא השיג את שתי המטרות שלו העונה. גם נשאר בליגה וגם ניצח בדרבי.
ועוד לא כתבנו מילה על בר טימור. החל מתחילת העונה אנחנו מריצים כאן מעין מיני קמפיין שקורא לצירופו של טימור (ואור סולומון) לנבחרת ישראל הבוגרת. ולא בגלל שהבחור הזה הפך כבר להיות שחקן שלם ומוכן. ההיפך הוא הנכון. בר טימור עודנו בוסר ויש עדיין יותר פרמטרים במשחקו שדורשים שיפור מאשר כאלה בהם הוא כבר עשה את קפיצת המדרגה המיוחלת. אבל יש משהו בבחור הזה.
כשמקרינים קטעים מהקריירה של מאיר טפירו הגדול, בדרך כלל מתעכבים על אותו דרבי מפורסם בו הוא מצא עצמו דוחק פנימה סל ניצחון מחצי מרחק כשהוא חופשי לגמרי. עונת הבתולין של טימור בליגת העל ידעה לא מעט עליות וירידות עד כה. אבל אלא אם יקרה משהו יוצא דופן, אפשר להכריז בביטחון שמשחק הדרבי אמש יהיה המשחק שנזכור. ודווקא בגלל אחד האלמנטים הבעייתיים יותר במשחק שלו. הקליעה מבחוץ. עד כה זרק טימור העונה כשתי שלשות למשחק. דווקא בדרבי נגד מכבי הוא הרים חמש כאלה. וקלע ארבע. הכדורסל הישראלי רווי בשחקנים בני 25 פלוס שזוכים לקריאות "יופי ילד" בכל פעם שהם מצליחים לתפוס כדור או להצליח לעשות פאול "חכם". בר טימור הוא באמת ילד בגיל. והוא באמת שחקן. והוא יגיע רחוק.
הבטחנו פוליטיקה ישנה ונקיים. בנאומו של מתן נאור בסיומו של המשחק לא היסס הוא לרתום את משחקו המצוין של בר טימור כדי להמשיך ולקדם את מאבקו של ארגון השחקנים להחלת חוק "הרוב הישראלי" בכל רגע נתון על הפרקט. זאת, כך לפי נאור, מאחר שכל מה שקורה בשלולית המקומית מונע מאינטרסים צרים ולא ממחשבה ארוכת טווח. מתן נאור הוא אחד מהשחקנים האוהבים ביותר בכלל גם אצלנו, עוד מימיו כגארד המושלם מקבוצת הנוער של מכבי רחובות. אבל המאבק שלו ושל חבריו ולרבות הדמגוגיה הזולה בראיון סוף המשחק, אין מאחוריו דבר זולת אינטרסים צרים. של השחקנים. שפועלים כקבוצת לחץ טיפוסית שמנסה לסחוט לעצמה עוד כספים.
בר טימור הוא בדיוק הדוגמה ההפוכה לתאוריית האפליה המתקנת המעוותת אותה מציעה החבורה של ניר אלון ועסקני ההסתדרות לטובתו של הג'וקר הישראלי העצל. בר טימור הרים את עצמו עד כה בעשר אצבעות ובעבודה קשה, בלי טובות של אף אחד. חוץ משל ארז אדלשטיין. רוצים את קידומו של השחקן הישראלי? מוטב לארגון השחקנים להפעיל לובי שיחזק את מעמדו ואת רמתו של המאמן המקומי. כי אפשר ליילל על תוכנית הלימודים, אבל בסופו של יום מי שקובע את איכות התלמיד הוא המורה שלו והתנאים אותו הוא מקבל כדי לעבוד בשקט. אם היו לנו עוד כמה ארז אדלשטיין, היו עוד כמה שחקנים שהיה שווה להיאבק עבורם.
ומילה אחרונה לקורא שמואל פרנקל, יו"ר מינהלת ליגת העל. האיום על ארגון השחקנים בביטולו של משחק האולסטאר הוא איום מגוחך. לא נעים לבשר לך, אבל המשחק הזה לא באמת מעניין מישהו. ההצלחה שלך כיו"ר תימדד לא מעט ביכולת שלך להתמודד מול הדרישות החצופות של ארגון השחקנים המקומי. ואין לך שום מנדט לוותר אפילו באינץ', גם אם צריך יהיה לוותר על הרבה יותר ממשחק האולסטאר.