צפו בתקציר הניצחון של מכבי תל אביב 62:66 בויטוריה
התגובה האינסטינקטיבית המקובלת לאחר המשחק אמש היא להחמיא למכבי תל אביב על ניצחון החוץ החשוב ולהשמיץ את רמת המשחק. ואת היורוליג. אפשר אמנם להבין מהיכן מגיעה הדעה הזאת, לאור הסקור הנמוך, ריבוי איבודי הכדור (של הבאסקים) ואחוזי הקליעה הנמוכים מבחוץ (של שתי הקבוצות). אבל רצוי להסתכל על כל העניין הזה אחרת. אין סיבה שמשחקה של מכבי אתמול בויטוריה לא יהפוך לקלאסיקה מודרנית. משחקים גדולים לא נמדדים ברמת האסתטיקה. הם נמדדים על פי המכפיל של דרגת החשיבות ורמת הדרמה בסיום, עם בונוס מיוחד על אלמנטים של דם, יזע ודמעות. אז נכון שראינו כבר משחקים שוטפים יותר ולבטח איכותיים יותר, אבל הקרב של הצהובים אמש צריך להימדד על פי פרמטרים של קרב. אז נכון, אולי זה לא היה הקרב הפיזי ביותר ואולי הצבאות הלוחמים אינם האיכותיים או העמוקים ביותר. אבל עדיין קרב. שבסיומו ניצחון גדול.
וכמו בקרבות מודרניים, הרי שתמונת הסיום מלמדת עליהם יותר מכל. בפיגור 2 ולאחר פסק זמן, הרים הורטל זריקה מהירה (מדי) לשלוש ונדמה שהמשחק כולו יוכרע בהתמודדות בין הריבאונדר הטוב ביותר על המגרש לאמפה לבין שון ג'יימס המותש. אז זהו, שההכרעה לא נפלה בין שני אלה. חמשת הצהובים על המגרש עטו על הכדור. פניני והיקמן מצד אחד, לוגן מהשני ודווין סמית' שהגיע מאזור קו השלוש כדי לסייע לג'יימס להכריע את הפולני ולהשאיר את הכדור במקום הנכון. משחקים גדולים מוכרעים דווקא במהלכים כאלה ומועדונים גדולים מתהדרים בניצחונות כאלה. ומכבי תל אביב, like it or not, זה ה-מועדון ה-גדול. בעברית קוראים לזה אימפריה.
אבל אם בכל זאת נרצה לנתח את המשחק בפרמטרים מקצועיים, כדאי לנסות ולהבין מה הכריע את הכף לטובתה של מכבי. הטחנו לא אחת ביקורת כבדה על יוגב אוחיון נוכח קבלת ההחלטות שלו בסיומי משחקים קודמים. ליתר דיוק, הביקורת התמקדה בכך שאוחיון התעקש לקחת את ההחלטות האחרונות בעצמו. אתמול החליט בלאט להשאיר את הרכז הראשון שלו על הספסל בסיום. סביר להניח שהסיבה המרכזית לכך היא פציעתו של אוחיון, שהובילה למשחק חלש ובלתי אפקטיבי שלו. את המחצית הראשונה, לדוגמא, סיים אוחיון עם פלוס מינוס שלילי של 13. בהיעדרו, נטל את המושכות ריקי היקמן, והתוצאות לא היו טובות בהרבה. היקמן הצליח לקחת שלוש החלטות רעות ועוקבות בסיום, האחת אחרי השניה. החל מנסיון מיותר לדאנק בהתקפה עומדת, עובר בשלשה שהקומבו גארד לחץ ללא סיבה וכלה בחדירה מבולבלת, על גבול הצעדים, שאיכשהו הובילה להחטאה של דווין סמית', שהובילה ריבאונד התקפה, שהוביל לשלשת ניצחון של לוגן. בדיוק לפי התכנון.
אז אם לא באמצעות הגו-טו-גאי שאין לה, מה ניצח עבור מכבי את המשחק? סביר להניח שפתיחת הרבע הרביעי. ארבע עבירות מהירות שסחטו שון ג'יימס (2), לוגן והיקמן שהובילו את מכבי לשלב הבונוס מוקדם, נראו חסרי חשיבות בזמן אמת, אבל הוכחו כמכריעות בסיומו של דבר. משחק ההתקפה התקוע של מכבי בסיומו של המשחק זכה לסיוע מבורך של מספר עבירות שלא במצב קליעה (כמו במאבק על כדור חוזר בהתקפה), אבל שזיכו אותה בזריקות עונשין קלות וחשובות. שעשו את ההבדל. קחו מספר: בסופו של יום, סיימו הקבוצות את המשחק עם אחוזים דומים ומספר זריקות דומות גם ל-2 וגם ל-3. רק שמכבי הלכה 10 פעמים יותר לקו. ככל הנראה גם בזכות ארבעה ריבאונד התקפה יותר וחמישה איבודים פחות.
וכמה מילים על טקטיקה. ההישג הטקטי הבולט ביותר של מכבי הגיע בדמות היכולת לעצור את משחק המעבר של המקומיים. קאחה, במיוחד בהרכב של לאמפה ובייליצה (נמיינה, לא מילקו), היא קבוצה שמסוגלת לגמור משחקים באמצעות נקודות במשחק המעבר. במיוחד בבית. אתמול זה לא קרה. גם באמצעות שליטה לא רעה בריבאונד הגנה, גם באמצעות הפחתת כמות איבודי הכדור וגם באמצעות לחץ יעיל שהופעל לפרקים על כל המגרש. ובמצב הסגל הנוכחי והמוגבל של הספרדים מחד, בתוספת הבטחון הירוד של השחקנים מאידך, הצליח בלאט לגרום למשחק להיות צמוד עד הסוף, כלומר עד לריבאונד ההגנה האחרון. היכולת המוגבלת של שתי הקבוצות לייצר נקודות בהתקפה העומדת הובילה את שני המאמנים לשימוש מוגבר (ומוגזם) במיסמאץ' המובנה שיצר הציוות של פניני בעמדה 4. מצד אחד התחילה הקבוצה של טבק לדחוף כדורים פנימה ובכוח לשני הבייליצות, ומצד שני הריץ בלאט מצבי בידוד של פניני ואפילו פיק אנד רול גבוה לגבוה (כשפניני גבוה, כן?), הכל כדי לנסות ולגרד כמה נקודות בהתקפה העומדת. בחינת מאקרו של התאמות אלו, כמו גם ההתאמות הטקטיות ההגנתיות של בלאט ככל שהמשחק התקדם אל מול ההתעקשות של טבק לשמור על התבנית ההגנתית המוכרת, מלמד על יתרון טקטי מסוים למכבי, שהוביל למשחק צמוד ולניצחון צהוב.
בשבוע שעבר מול סיינה נראה היה שהאורחת נמצאת קצת מעבר לשיא שלה. אמש, בויטוריה, אין ספק שמכבי פגשה יריבה במצוקה. וזה לא באמת צריך לעניין אותה. מכבי תל אביב הצליחה להחזיר את עצמה לעונה. על הדרך, ככל הנראה, מנעה את תסריט האימים של גארבג' טיים שיימשך חודשיים. הבעיות הקרדינליות של הצהובים לא נפתרו היום ולא יפתרו גם בהמשך, וזה אמור להיות מובן לכולם. הסגל הקצר, הרוטציה המכווצת, רמת הכישרון הבינונית, היעדר הגו-טו-גאי ויאדה יאדה יאדה. בשעה שמרבית כתבי הכדורסל המקומיים יעסיקו את עצמם בספקולציות ותחשיבים כדי להבין מה צריך לקרות כדי שמכבי תגיע לשלב ההצלבה, מכבי צריכה להמשיך ולמצוא דרך לנצח משחקים. למרות הניצחון היפה על סיינה ואף בהנחה שתצוגה כזאת אפשרית גם מול בשיקטאש בבית, סביר להניח שהעתיד של מכבי בשלב הטופ 16 טמון ביכולת שלה לעשות בדיוק את זה. למצוא את הדרך לנצח. ולמרות כל הבעיות המוכרות לעייפה של הצהובים, הרי שאם יש מועדון שמסוגל להרים קאמבק שכזה ולמצוא את הדרך להשתחל לשלב ההצלבה, אז מכבי תל אביב הוא ה-מועדון למשימה.