סיכום מחזור: לא גאידמק, לא פרדי דוד

המהירות שבה התפרק חדר ההלבשה של בית"ר ירושלים היא הוכחה לכך שהבעיות של המועדון גדולות יותר מההצטרפות של סדאייב וקאדייב, חוסר היכולת של הפועל תל אביב לגדל מאמן הוא הצרה האמיתית שלה. ענבל מנור סוגר מחזור ומציע למכבי תל אביב להיזהר עם ראדה פריצה

ענבל מנור
one

Like

אחד הדברים הטובים שייצאו מעונת ה(כנראה) אליפות של מכבי תל אביב הוא מחיקת הסטיגמה שאנשי מקצוע זרים לא יכולים להצליח בכדורגל הישראלי. הסטיגמה לא נולדה משום מקום. בעידן החדש פשוט לא היו פה אנשי מקצוע שהטביעו חותם. ריצ'רד מולר נילסן לא הביא אג'נדה חדשה, לואיס פרננדז דווקא עשה דברים יפים, אבל הגיע בגישה שהוא בא ללמד אותנו כדורגל ולותר מתיאוס פשוט לא עשה כלום. כשהגרמני הגיע לנתניה, פנטזו שם על זרים מהבונדסליגה ותארים. בפועל, האוהדים הצהובים קיבלו את סיאבונגה נ'קוסי וביוואן פרנסמן. נתניה דווקא הייתה במירוץ, אך אז, בין ביקור אצל רופא השיניים בגרמניה לעוד סיבוב דאווין ברחובות תל אביב, מתיאוס החליף שלושה זרים, פירק את חדר ההלבשה ואת הסיכויים לאליפות.

ג'ורדי קרויף הוא האיש שאחראי על המהפכה התדמיתית. בגישה הלא מתנשאת שלו, בלי נאומים, מונולוגים והרצאות, הוא מלמד פה שיעורים בניהול. נכון, הוא עובד בתקציב ענק ועשה לא מעט טעויות. למשל, ויתור מהיר מדי על שחקני בית או עסקאות תמוהות (חסן אבו זייד והניסיון לצרף את מיגל), אבל לזכותו ייאמר שהוא גם יודע להודות בטעות. סטיב גורי לא התחבר למרקם (ומי בכלל צריך אותו כשיש בסגל כלבויניק נפלא כמו שרן ייני בעונה הטובה בקריירה), רוברט ארנשו לא התחבר למערך וקרויף לא התעקש וחתך אותם מוקדם. גם הדרך שבה הוא מטפל בבעיות משמעת ומחזיק את התקשורת קצר פשוט מעוררת הערכה. תוך פחות משנה, קרויף זיהה את כל הבעיות המסורתיות במכבי תל אביב ופתר אותן. העלים את הלחץ ובכלל, מדובר באיש מקצוע ברמה הכי גבוהה שלולא הוא, חלק מהזרים שנחתו בקרית שלום לא היו חושבים אפילו על חופשה בישראל. מי יודע, אולי בזכותו מאמני ובעלי הקבוצות בליגת העל יישרו קו עם אירופה ויפסיקו לפחד מהתפקיד הכל כך טריוויאלי של מנהל ספורטיבי.

ראדה פריצה הוא אולי ההברקה הכי גדולה של קרויף. הוא כל מה שארנשו לא היה. שחקן עם נוכחות, שמושך אליו את הבלמים, נותן חופש פעולה לאלירן עטר, שחקן קבוצתי ומפרגן ובעצמו סקורר בחסד. שש עונות שונות בקריירה סיים השבדי בדאבל פיגרס בכל הקשור לכיבוש. בישראל יש לו כבר שלושה שערים בשישה משחקים. הבעיה איתו עלולה לצוץ מכיוון אחר. פריצה לא הגיע באמצע העונה אלא בסיומה. ממרץ 2012 הוא שיחק כמעט ללא מנוחה 44 משחקים בכל המסגרות במדי רוזנבורג ומכבי תל אביב ואל תשכחו שמדובר בשחקן שיחגוג בקיץ 33. פריצה שינה ושדרג את משחק ההתקפה של הצהובים, אבל בקרוב מאוד, אוסקר גרסיה, חובב רוטציה ידוע, יצטרך לתת לו קצת לנוח.

עוד בוואלה!

תסמכו עליו: חומוס סלק משוגע (ומטמטם) של עומר מילר

לכתבה המלאה
ההברקה הכי גדולה של המהפכן הכי גדול. פריצה וקרויף (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

Share

כשיעקב שחר מינה את אריק בנאדו למאמן מכבי חיפה, להזכירכם, רק אחרי שהתייאש מהניסיונות לשחרר את רן בן שמעון מחוזהו בקפריסין, ספק אם הוא האמין שהקבוצה שלו תתאושש ותשוב למאבקי הצמרת. לא מן הנמנע שמה שעמד לנגד עיניו הוא להגיע לאיזון, לסיים עונה בשקט ובלי דרמות. הוא הרוויח הצלחה מקצועית ומאמן לעתיד. הפועל תל אביב היא סיפור אחר וההתנהלות שלה משקפת במדויק את ההבדלים בין שחר לחיים רמון. גם האדומים כבר חושבים על העונה הבאה, גם הם רוצים לראות אז מאמן בכיר ובינתיים? פרדי דוד. למה? כי אין שום דבר אחר. בתוך המערכת.

לא רק שמחלקת הנוער האדומה לא מייצרת בשנים האחרונות מספיק שחקנים לבוגרים, היא גם לא מכשירה מאמנים. במכבי חיפה כמעט כל מאמני המחלקה הם שחקני עבר, גם מחלקת הנוער של מכבי תל אביב הצמיחה מאמנים כמו ניצן שירזי, רן בן שמעון ובעתיד את עמיר תורג'מן. בהפועל תל אביב מחלקת הנוער הוזנחה גם בגזרת המאמנים, וכך נוצר מצב שבפעם השלישית העונה, צריך לשלם לאיש מקצוע מבחוץ, גם אם הוא בא בחוזה לטווח קצר. כשמסתכלים על האופציות מבית: מאמן הנוער, מוריס ז'אנו, שאימן רק בליגות הנמוכות, או אסי דומב, שהרזומה שלו העונה כולל את הפירוק (גם המקצועי) של הפועל כפר סבא, אפשר להבין את ההחלטה של רמון.

הבעיה שהיא שברגע שהבעלים השתלט על מסיבת העיתונאים ההזויה למינוי דוד והפך אותה למונולוג פוליטי על העשייה שלו ומתקפה על המבקרים, הוא הבהיר במידה מסוימת מה הוא באמת חושב על המאמן החדש שלו. רמון לא כיבד את דוד, אבל דווקא לאחרון יש רק מה להרוויח. באופן מוצהר, המטרה של האדומים היא המקום השלישי וקמפיין מוצלח בגביע. דוד מאמן יסודי ואיש מקצוע מוערך, אבל ספק אם היה מקבל אי פעם קבוצה גדולה לולא הנסיבות בוולפסון. אם הוא ישיג את המטרות הצנועות, הקריירה והמוניטין שלו יזכו לקפיצת מדרגה גם אם בעונה הבאה יישב על הקווים באדום מאמן עם שם בכיר יותר.

הבעיה שהיא שברגע שהבעלים השתלט על מסיבת העיתונאים ההזויה למינוי דוד והפך אותה למונולוג פוליטי על העשייה שלו ומתקפה על המבקרים, הוא הבהיר במידה מסוימת מה הוא באמת חושב על המאמן החדש שלו (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

Comment

1. מחזורי הסיום של עונת 2007/8 היו דרמטיים ומותחים. חצי ליגה נאבקה נגד הירידה, בני יהודה עשתה קאמבק מדהים, מכבי פתח תקוה שרדה והאחים לוזון יצאו בנאום "הרשעים והמלעיזים" והפועל כפר סבא, שהייתה רוב העונה קבוצת מרכז טבלה, ירדה ללאומית. נלך יותר אחורה. מאז עונת 2004/5 לא הייתה בליגת העל שנה ללא "יורדת ודאית", קבוצה שהייתה חלשה בצורה ניכרת מהאחרות והרימה ידיים בשלב יחסית מוקדם. העונה הנוכחית מאיימת לשבור את כל השיאים. התחתית בליגת העל רותחת. הקבוצות בה מסוכנות וצוברות נקודות (מה שיכול להסביר את אחוזי ההצלחה הנמוכים יחסית של הגדולות) והפלייאוף התחתון מבטיח רבות.

לתחתית חוקים משלה וכשמגיעים לישורת האחרונה, לקבוצות שמגיעות מלמטה, ששהו מתחת לקו האדום ברוב שלבי העונה, יש יתרון מסוים כי מנטאלית כבר בראש של מאבק. מסע ההתאוששות של הפועל חיפה והשיפור בהפועל עכו תחת יובל נעים אינו מקרי. גם בני סכנין רגילה למאבקי הישרדות. לעומתן, יש קבוצות שצריכות להיות מודאגות ובראשן מכבי נתניה. טל בנין בנה קבוצה למקום שלישי ולמרות שהחלומות נגוזו במהרה, ניכר על שם שהקבוצה פשוט לא מפנימה את מצבה. נתניה קבוצה רכה, סופגת שערים בקלות, משחקת כדורגל הרפתקני וזה פשוט לא מתאים לתחתית. בפלייאוף התחתון משחקים יוכרעו על מלחמה ואגרסיביות ונתניה פשוט צריכה לשנות פאזה. ובאותו עניין, הדברים נכונים גם לגבי מ.ס אשדוד והפועל באר שבע.

נתניה קבוצה רכה. צ'ראן (צילום: קובי אליהו)

2. בית"ר ירושלים נראית מרוסקת. שבורה. המומה. ה-3:0 בקרית אליעזר היה מביך ולא דמה לכלום. לא הייתה שם לחימה או הקרבה, לא עמידה נכונה ולא שיטת משחק. קל מדי להאשים במצב את ארקדי גאידמק או את השלכות פרשת הצ'צ'נים, כשבפועל, הקריסה היא טוטאלית. סדאייב וקאדייב לא אשמים, למשל, בעימות בין אלי כהן לקובי מויאל, בוויכוחים הבלתי פוסקים בין השחקנים שעל הדשא לשופט שמעידים על היסטריה והם לא אחראים על עך שלקבוצה אין מנהיג שיידע לקום ולעשות את הסוויץ' בין מה שקורה ביציע למה שקורה על הדשא. למעשה, אפילו המאמן נראה אובד עצות. העצבים שלו הופנו דווקא לאיש הלא נכון. דווקא מויאל הוא אחד שיש לו פוטנציאל להטריף ולקחת על עצמו את הקבוצה. כהן בחר להרחיק את אחד המנהיגים הבודדים שיש לו בסגל.

אשתקד, הפועל תל אביב הצליחה להחזיק את חדר ההלבשה מאוחד נוכח מחאת האוהדים נגד אלי טביב והעליהום התקשורתי סביב הקבוצה. זה קרה בזכות מנהיגים חיוביים בחדר ההלבשה ועבודה קשה וטובה של ניצן שירזי. כדי שבית"ר תתאושש, גם לצד את המשבר מול הקהל והמלחמה האידיאולוגית שמנהלים גאידמק וקורנפיין, כהן צריך חדר הלבשה מאוחד. הוא צריך להתרכך, לחבק ולא להיות רס"ר, לא לריב עם שדרי הקווים, ללשדר עוצמה ולא ייאוש. זה לא הזמן להשעות את אופיר קריאף, לתסכל את מויאל או לנזוף בערן לוי באימון. עזבו פלייאוף עליון ומחשבות על 'מה היה אם' כי המציאות היא שאם בית"ר לא תתעורר, היא עוד יכולה למצוא עצמה נקלעת לדרמה של הרגע האחרון. בדיוק כמו אלי אוחנה וכפר סבא.

דווקא מויאל הוא אחד שיש לו פוטנציאל להטריף ולקחת על עצמו את הקבוצה. כהן בחר להרחיק את אחד המנהיגים הבודדים שיש לו בסגל (צילום: אדריאן הרבשטיין)

המחזור הבא: הפועל באר שבע - הפועל תל אביב

אחד הכישלונות הגדולים של אבוקסיס העונה נעוץ הוא חוסר היכולת שלו להטמיע את סגנון המשחק האוהב עליו - סגנון המשחק הגוטמני. אבוקסיס אמנם לא בנה את הקבוצה, אבל בשום שלב הוא גם לא הצליח להשפיע עליה מקצועית. הוא ניסה להפיק את המקסימום ממה שיש לה, בעיקר השלישייה הקדמית דמארי-תמוז-בן חיים, למרות ששיטת 4-3-3 לא תואמת את פילוסופית הכדורגל שלו. זה עבד במשחקים ספורים, אבל בגדול, הפועל לא הצליחה העונה למקסם את היכולת ולדעת להשתמש נכונה בשילוב של שלושה משחקני ההתקפה הטובים בישראל.

פרדי דוד מכיר היטב את את דמארי ובן חיים. הוא עבד איתם במכבי פתח תקוה והפיק מהם לא מעט, גם לצד תשע קלאסי בדמות עומר גולן. אחד המבחנים הגדולים של המאמן הטרי יהיה להצליח איפה שקודמיו נכשלו. זה מתחיל במשחק בבאר שבע, אצטדיון בו האדומים לא הפסידו מאז נובמבר 2004.

באר שבע היא קבוצה פרווה. התקפה בעייתית, קישור מוכשר, אבל לא מספיק יצירתי והגנה שהיא קצת פחות מיציבה. עונה שקטה מדי עוברת על הקבוצה מבירת הנגב. הקהל התבגר, לא מוחה, לא שורף את המועדון ולא רודף אחרי אלישע לוי, אבל זה לא מסתיר את האכזבה. אלונה ברקת שמה תקציב ענק, היא הביאה מאמן בכיר ואולי היא הייתה צריכה להיות קצת יותר חדה וברורה שהמטרה היא פלייאוף עליון. אם באר שבע לא תהיה שם, אפשר יהיה בהחלט להגדיר את העונה ככישלון.

זה לא זה. אלישע לוי (צילום: מגד גוזני)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully