הגיבור האמיתי במסיבת העיתונאים של הפועל תל אביב הוא דווקא האיש שלא היה שם מוטי איוניר. מינוי של איוניר להפועל תל אביב היה מייצר לא מעט פיקנטריה ועניין. הוא יכול היה להיות ערן זהבי בגרסת האימון: הסמל של מכבי תל אביב, שחלום חייו לאמן את הקבוצה החזיק מעמד פחות משנה, מגיע דווקא ליריבה השנואה ובפלייאוף העליון מונע ממיטש גולדהאר אליפות. זו יכלה להיות סגירת מעגל מושלמת עבור איוניר, עדיין פגוע מהפרידה מהצהובים. הסיכוי שווה, לכאורה, את הסיכון. מה כבר יש לו להפסיד בשלושה חודשים?
ובכן, לא מעט. איוניר בכדורגל לא מהיום. הוא מבין שמינוי לטווח קצר לא יכול להועיל לו, יודע שסיכוייו להמשיך עונה נוספת בתנאי שהוצע לו, כמו לפרדי דוד תביא אותנו לאירופה - לא גבוהים גם אם הכרטיס יובטח. הפועל תל אביב תפנה לרן בן שמעון או למאמן בכיר אחר כשהעונה הזו תסתיים. אחרי הכל, חיים רמון הבטיח ליוסי אבוקסיס חוזה לעונה הבאה לפני פחות מחודשיים. אפשר להתווכח על האיכויות של איוניר כמאמן, אך חייבים להעריך את היושרה המקצועית שלו: הוא ימשיך לשבת בבית, אבל לא יבוא לקבוצה לשלושה חודשים. והוא לא יהיה קישוט של רמון כבר בהצגתו כמאמן הפועל תל אביב.
עד לרגע שבו החלה מסיבת העיתונאים שבה הוצג, אפשר היה למצוא היגיון גם בהחלטה של פרדי דוד להגיד כן. דוד ראה לנגד עיניו את ניצן שירזי, שהגיע בסיטואציה דומה ושרד חילופי שלטון במועדון כדי להמשיך. אם איוניר כבר אימן קבוצה בכירה, ספק אם לו תהיה עוד הזדמנות כזו. אלא שהאירוע הזה המחיש בדיוק את האישיות של דוד, אדם שמדבר יפה כדי לא להרגיז את הבוסים ובעיקר מתחבא מאחוריהם. נוח לו ליהנות משני העולמות, להיות במרכז הבמה אבל לנגן בה כינור שני.
דוד נהדף בקלילות על ידי רמון, שראה בהופעה המאורגנת הראשונה שלו מאז הקיץ הזדמנות טובה להדוף באלימות את כל הביקורת. הוא עשה זאת בצורה המוכרת והחביבה עליו: התנשאות וצביעות. כמו בעולם הפוליטיקה, אצל רמון זה תמיד "אני ואפסי עוד". רק הוא יודע, רק הוא מבין, רק הוא מכיר את ההיסטוריה של הפועל תל אביב. הפנייה המזלזלת בעלת הארומה השוביניסטית לכתבות ONE וספורט5 שירי אלג'ם וטליה סלנט ("את עוד צעירה, אני 50 שנה בהפועל") באה בעיקר להביע לגמד את האופוזיציה ולהראות שהדרך שלו היא שצודקת. בפוליטיקה זה לא ממש עבד לו, גם בהפועל תל אביב זה לא הולך מי יודע מה עד עכשיו.
אבל עוד יותר מהיהירות, הזחיחות וה"אתם אל תתווכחו אתי", רמון סובל ממנת יתר של צביעות. אמירה כמו "נכתבו על יוסי דברים מגעילים" או "שנינו כמעט בכינו" באה כדי להפנות את האצבע המאשימה בחוסר השקט של המועדון שבראשו הוא עומד לכיוונים אחרים. כולם אשמים, חוץ ממנו. במועדון הרי לא היו לאיש טענות וגם אבוקסיס עצמו התנהל בקור רוח מופתי, את כל הסערה יצרו אנשי הקולמוס האכזריים; אמירה כמו "גם אם מוריניו היה בא לא הייתי מחתים אותו לשלושה חודשים" היא עלבון לאינטליגנציה; ולהגיד "צריך לזכור שאנחנו לא במקום 15-16 אלא במקום שלישי" זו כבר עדות לחוסר היכרות, אפעס, עם מספר המשתתפות בליגת העל.
או שגם במקרה הזה מדובר בזלזול. כשמדובר בחיים רמון, כנראה שרק האפשרות הזו קיימת.