כולם השתגעו פה מה-4:5 של שאלקה על האנובר, לפני כשבועיים בגרמניה. "ראית את ה-4:5?", "צפו ב-4:5", "כמה גולים יש בגרמניה", "איזו ליגה". יום לאחר מכן מכבי נתניה הגיעה לעכו, ולמעט המעטפת דבר חשוב, אין ספק ה-4:4 בצפון ישראל ניצח את התשיעייה הגרמנית ללא תחרות. בגלזנקירשן, פרפאן כבש את השער הראשון בדקה ה-44. בנפוליאון, בדקה ה-46 נכבשה כבר חמישייה. בבונדסליגה לא היה מהפך אחד בתוצאה; בישראל היו שניים (0:1, 2:1, 3:4). בגרמניה זה היה קרב בין שתי קבוצות מרכז טבלה; בארץ מלחמת תחתית חשובה. בשאלקה זה היה פלסטי אפילו השער המדהים של דיוף נכבש לפרוטוקול; בעכו אחמד סבע העלה ל-3:4 בדקה ה-87 רק כדי שעמאר זידאן ישווה בתוספת הזמן.
אבל גם יומיים לאחר מכן, דיברו פה יותר על האנובר מנתניה.
זה בסדר. אף אחד לא מכריח אף אחד מה לאהוב, ואין ספק שאירופה מקדימה את ליגת העל הישראלית בפער שלעולם לא יודבק. אבל העונה, 2012/13, גם בישראל יש מה לראות ואפשר להפסיק עם ההלקאה העצמית והציניות המוגזמת. זו אולי לא הליגה השישית באירופה, אבל זו בהחלט אחת הדרמטיות שבהן. הרמה לא עלתה, אבל בינתיים, מדובר בעונה הכי טובה שהיתה לכדורגל הישראלי מזה שנים.
למה?
צמצום הפערים. במחזור ה-21 של 2009/10, מכבי תל אביב של אבי נמני היתה עם 44 נקודות. אבל האוהדים היו על הגדרות והצהובים היו בים, כי הפער מהמוליכה מכבי חיפה היה 14 נקודות. העונה, אותן 44 נקודות של אותה מכבי מספיקות למקום ראשון, והפער לאחר המחזור ה-21 עומד על שמונה, מלמעלה (יכול לרדת הערב לחמש). למכבי של נמני היו באותה תקופה שלושה הפסדים, וזה הרגיש נורא. למכבי של אוסקר כבר יש חמישה, וכולם מכתירים אותה כדבר הכי יציב פה.
הליגה העונה, גם אחרי עוד הפסד של הפועל תל אביב ועוד ניצחון דחוק של מכבי, צמודה ומרתקת. נכון לסוף השבוע שעבר, המצב בליגת העל היה הרבה יותר מעניין מבכל הליגות הבכירות. בצרפת, ההפרש בין הראשונה לשמינית היה 14 נקודות. באיטליה 15. בהולנד 18, בגרמניה 20, בספרד ובאנגליה 25. בישראל רק 12.
השיטה. "הפלייאוף העליון זה פשוט דבר מצוין", אומר אבי נמני, "זו תהיה חגיגה". אל תתנו לפער הנפתח בצמרת להטעות אתכם. העובדה שיש פלייאוף עליון כפול (10 משחקים, 30 נקודות בקופה), תדאג לכך שגם פער של 10-12 נקודות בסיום העונה הסדירה לא יגמור את הסיפור. ואז, כשכל הגדולות ייפגשו, זו באמת תהיה חגיגה. קל להקניט את מקבלי ההחלטות פה, אבל לא מעט אנשים יסכימו עם התזה הפלייאוף העליון, למרות שעוד לא התקיים, זו הצלחה מסחררת שמבטיחה עניין. "זה בדיוק מה שאבי לוזון ראה לנגד עיניו", אמרו השבוע בהתאחדות לכדורגל. "אמרו שזה לא בסדר שהוא משנה את השיטה כל הזמן. אבל הוא בסך הכל רצה למצוא את השיטה המתאימה". לפחות לדעת כותב שורות אלו, הוא יכול להפסיק לחפש. הוא מצא. "כשיש פלייאוף כזה, כל הקבוצות רוצות לקחת בו חלק", אומר אלון חזן. "לא צריך לחשוב מי מארחת את מי, כי כולן מארחות את כולן. זו תהיה חגיגה והכנסה כספית גדולה לקבוצות".
"הליגה מאוד תחרותית ומאוד מעניינת השנה", מוסיף חזן. "הרמה בינונית, אבל זה לא מעניין אף אחד כי כולם מרוויחים מזה. אף קבוצה לא יוצרת עליונות ממשית על קבוצה אחרת. מכבי תל אביב מאוד מסודרת ופרצה קדימה, אבל מכבי חיפה שפתחה את העונה בצורה קטסטרופלית יכולה להיות רק חמש נקודות מתחתיה, בית"ר ירושלים חזרה לעניינים וגם הפועל תל אביב עוד לא אמרה את המילה האחרונה".
הכל יכול לקרות. אם משהו בולט העונה, זה שכל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה. בעשרת המחזורים האחרונים, מ.ס. אשדוד ניצחה רק קבוצה אחת את מכבי תל אביב. הפועל תל אביב, שבשנים האחרונות פירקה קבוצות כמו הפועל רמת גן והפועל עכו, לא ניצחה בבית את שתיהן; בית"ר ירושלים לא ניצחה בבית את בני יהודה ואשדוד, אבל ניצחה פעמיים את הפועל תל אביב. העונה, למעט משחקי הבית של מכבי תל אביב, התוצאה אף פעם לא ידועה מראש. "אין פה קבוצה שתיקח אליפות בפער גדול", בטוח נמני. "הקבוצות פחות או יותר שוות. כל קבוצת תחתית יכולה לנצח כל קבוצת צמרת, וכל משחק יוצר עניין". "הכל צפוף", מעיד שחקן מליגת העל. "מלמטה ומלמעלה, יותר מתמיד אנחנו מרגישים שאפשר להפסיד בכל משחק".
אין בטן. חוץ מהעובדה שהפלייאוף העליון עצמו יהיה קרנבל, עובדת קיומו תייצר עניין במחזורים האחרונים בעונה הסדירה. כיום, בין המקום הרביעי לתשיעי מפרידות שתי נקודות. הדבר הזה חיסל למעשה את המושג שכולנו שנאנו הבטן של הליגה ודאג שהעונה תבעט עד סופה. "אין כזה דבר מרכז טבלה", אומר חזן. "ובגלל שכל משחק חשוב, בא יותר קהל. הוכח שהקהל הישראלי אוהב תחרותיות".
התחתית. הפועל באר שבע המניה דיפרסית אולי סוף סוף בחרה צד, ועם הניצחון באשדוד הראתה שפניה יותר לפלייאוף העליון מאשר ללאומית. אבל מתחת לבירת הנגב מלחמת עולם. בין מכבי נתניה העשירית להפועל עכו שבמקום האחרון מפרידות שמונה נקודות. וכזכור, בפלייאוף התחתון יילחמו שמונה האחרונות. נתניה, סכנין, הפועל חיפה אלו קבוצות שכנראה ישלחו אלפים לאצטדיונים בשעות הישרדות, ויבטיחו שהפלייאוף התחתון לא יישאר רחוק מדי מהפלייאוף העליון.
המאמנים. ארבע משש הקבוצות הראשונות בליגה כיום (מכבי חיפה, הפועל תל אביב, עירוני רמת השרון ועירוני קרית שמונה) החליפו מאמנים באמצע העונה. ארבעה מששת המאמנים (אוסקר גרסיה, יוסי אבוקסיס, אריק בנאדו וברק בכר) הבכירים הם מאמנים חסרי ניסיון בקבוצות בוגרים. הדבר הזה מבטיח את חוסר היציבות (שבינתיים פסחה על אריק בנאדו), ומבטיח יותר עניין ורגש ככל שהליגה תתקדם.
משחקים גדולים. אל ה-4:4 הענק שהיה בעכו מצטרפים ה-3:4 הדרמטי של מכבי תל אביב ברמת השרון (אם הצהובים יזכו באליפות, הם ייזכרו בערב הגשום בגרונדמן), ה-0:3 של הפועל תל אביב על מכבי חיפה וה-0:3 של מכבי חיפה על הפועל תל אביב, ה-2:3 של בית"ר ירושלים (היו חמישה כאלו), ה-2:3 של סכנין על הפועל באר שבע, ה-3:4 של קרית שמונה בנתניה, ועוד.
שוערים גדולים. וינסנט אניימה, בויאן שראנוב, אפולה אדל, בוריס קליימן, אריאל הרוש, אופיר מרציאנו, דלה איינוגבה, דני עמוס. קליימן עוד טרי ומרציאנו גם עדיין לא שם, אבל שישה שוערי עילית כבר מרכיבים את ליגת העל העונה. אפילו ברק לוי מתדפק על דלתות המועדון, עם שער חובה אחד בשישה משחקים וגם הוא בנבדל מול אשדוד.
קהל. הנתונים שהוציאה ההתאחדות לכדורגל נכונים לתום הסיבוב הראשון, אבל המגמה ברורה. 482 אלף צופים הגיעו ל-13 המחזורים הראשונים בליגת העל, עלייה של יותר מ-50 אלף צופים בהשוואה לאותה כמות באותה תקופה בעונה שעברה, שבה היו יותר קבוצות ועל כן יותר משחקים. ממוצע הצופים עומד על 5,354 למשחק, הגבוה בשנים האחרונות וגבוה יותר ב-27 אחוז מזה של העונה שעברה. וכל זה עוד עם עמוד ענן באמצע. "כשבאים הרבה צופים למגרש זה אומר הכל", אומר חזן. "כל אחת מהגדולות ממלאת אצטדיונים, וככל שנתקרב לסיום העונה זה רק יגדל, גם בצמרת וגם בתחתית".
רייטינג. לא רק בטריבונה, כי אם גם מול המסך נרשמו עליות שערים. עד תום הסיבוב הראשון נרשם רייטינג ממוצע של 10 אחוז למשחק המרכזי, עלייה של 1.5 אחוז. מדי שבוע צופים כ-15 אלף צופים יותר מאשר בעונה שעברה. זה לא המון, ויש עוד מקום לשיפור בנתון זה, אבל כל עלייה היא מבורכת.
אצטדיונים. האיצטדיון הלאומי נורא, וסרמיל איום, גרונדמן שכונתי מדי וקרית אליעזר כבר מרגיש את איצטדיון עופר. אבל למעט אלו, כל מתקן הוא חוויה. וכשכיף יותר לשבת לראות כדורגל, באים לראות כדורגל. "זה קודם כל האצטדיונים", נמני יודע מה הכי חשוב. "נתניה, עכו, המושבה מארח משחקים, בלומפילד משודרג וטדי משופץ. כשנוסיף גם את באר שבע, מצבנו יהיה טוב".
לגיונרים. גילי ורמוט, ערן זהבי, דקל קינן, אולי אלמוג כהן, ויש עוד. לא יעזור לאף אחד, ליגה נשענת קודם כל על גיבורים, וכשאלו הולכים לחפש עתיד טוב יותר בבלגיה או איטליה, הליגה שלנו חוטפת מכה. השנה, בגלל סיבות רבות, הם חוזרים, ויוצרים עוד עניין. "כל לגיונר שלא משחק או שאין לו אופק באירופה, אני ממליץ לו לחזור", אומר נמני. "זה יעשה לו רק טוב. זה גם שירות לליגה אבל גם לקריירה שלו, זה יכול לדחוף אותו בחזרה לאירופה". חזן מוצא נקודה מעניינת: "הלגיונרים חוזרים כי הם לא מצליחים, אבל בעיקר כי כשהליגה תחרותית קבוצות לא מהססות להשקיע, כי הן יודעות שההשקעה הזו תוכל להכניס להם הרבה כסף. כמו במקרה ערן זהבי, וכמובן אם גם אלמוג כהן יחזור. דברים כאלה גם יעלו את הרמה. כשהלגיונרים יצאו לחו"ל הם פינו את הרמה לבינוניים, ועכשיו הם יקחו את המקום הזה בחזרה".
סיפורים. לא זכורה שנה עם כל כך הרבה מה לספר, ואנחנו רק בפברואר. וינסנט אניימה וזהבי חצו את הכביש למכבי תל אביב, צוות האימון הזר בקרית שלום, הפריחה של אלירן עטר, הנפילה של ראובן עטר והקאמבק של אריק בנאדו, המעבר של אביחי ידין לחיפה, דו הפרצופיות של הפועל תל אביב, מאבק האפודות באדום, החזרה של גילי ורמוט והפציעה של גילי ורמוט, התחייה של בית"ר ירושלים, התחייה של ערן לוי, סדאייב וקאדייב, שני הפרצופים של מ.ס. אשדוד, הסערה סביב דוד רביבו, פרשת מנחם קורצקי וסיפור הסינדרלה של רמת השרון, חוסר היציבות של בני יהודה, הרומן בין האוהדים הכתומים לדרור קשטן, הפציעה הנוראית של סארי פלאח, הכמעט ליגת אלופות של קרית שמונה, פרק ההדלפות בין לנדאו לשרצקי, המינוי של ברק בכר, השקט שאלישע לוי הביא לבירת הנגב למרות שהתוצאות עדיין לא שם, השיבה של אבירם ברוכיאן לארץ, הבית החדש של מכבי נתניה, הדרמה סביב טל בנין, פרשת התשלומים בסכנין, פרדי דוד הביתה מהפועל רמת גן, דויד מנגה ראיתם אותו? כדאי לכם, הצניחה החופשית של ניר קלינגר והניסיון לקום מהקרשים, ההתרסקות של שמעון הדרי. ויש עוד, אבל נגמר האוויר.
ארבע הגדולות. "אחרי העונה שעברה, שבה כל המועדונים הגדולים היו חלשים, השנה נראה שכולם לקחו את עצמם בידיים והבינו שחייבים להילחם על האליפות", אומר שחקן באחת הגדולות. "בגלל שכל הקבוצות הללו חזק בצמרת, יש יותר עניין בליגה. כשקבוצות קטנות כמו קרית שמונה מצליחות זה נחמד, אבל זה לא מביא עניין לקהל הרחב". "ליגה מעניינת חייבת את בית"ר", מוסיף חזן. "כשארבע הגדולות למעלה, הכל עובד. קרית שמונה זכתה לסימפטיה בהרבה מקומות בארץ, אבל לא יצרה קרנבל בכל מגרש. אם במשחק רדיוס גשום של בית"ר מגיעים יותר מ-30 אלף איש, זה אומר הכל". "הקאמבק של מכבי חיפה והחזרה לעניינים של בית"ר עשו שירות טוב לליגה", מסכם נמני. "אנחנו חייבים את ארבע הגדולות למעלה, ונראה שהכדורגל הישראלי הולך לכיוון הנכון".
הערב. שתיים מארבע הגדולות משחקות. בית"ר הרביעית פוגשת את רמת השרון החמישית, ומכבי חיפה השנייה תתארח אצל בני יהודה השמינית. הירוקים יכולים להידבק לצמרת, הבית"רים יכולים להיצמד להפועל תל אביב, רמת השרון יכולה לעקוף את בית"ר ובני יהודה יכולה לעקוף את שתיהן. הכל יכול לקרות, כבר הבנתם. ומה יקרה עם סדאייב וקאדייב? מעניין. באמת שמעניין.
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il
