מצד ימין: אוהדי בית"ר ירושלים, שער 11
משער 11 בבלומפילד, לצד אוהדי בית"ר ירושלים, מרגישים בעיקר שנאה. או לפחות, כמו תמיד, השנאה היא זו שנשמעת בקול גדול יותר, לעומת השפויים והמתונים, שהזעקה שלהם לנורמליות תמיד חלושה ופאסיבית. המקור שלה, לפני הכל, הוא כמובן היריבות הספורטיבית מול הפועל תל אביב, אבל ערב הבחירות לכנסת אי אפשר להתעלם מהמתיחות הפוליטית, שמגדירה את המאבק הזה, נמצאת בכל פינה ומסתתרת מתחת לכל שיר עידוד.
כבר לפני המשחק, מחוץ לשער 11, התגודדו כמה עשרות תימהונים משולהבים סביב מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר, הצמד הקיצוני. אלו רגעים בהם אדם לא יכול שלא לתהות למה זכות הבחירה ניתנת לכל אחד בכזו קלות וטבעיות, למה אספסוף מוסת ואלים שקורא "מוות לערבים" לא נעצר אוטומטית על ידי המשטרה (זו שבוהה בהם באדישות, אבל מחרימה בקבוקי בירה), ולמה אנשים שמבקשים להיכנס לרשות המחוקקת של ישראל מרשים לעצמם לאחל למותו של חבר פרלמנט אחר ולקפץ בשירת "אחמד טיבי מת", לעיני המצלמות. בעיקר עצובה הבחירה שלהם דווקא במגרשי הכדורגל, כשהם יוצאים מנקודת הנחה שניתן יהיה למצוא שם המון משולהב ונטול השכלה, ובכך מוסיפים לפגיעה בתדמיתו של הענף הפגוע מלכתחילה. באמת מדכדך.
כמובן שהרוב הגדול של אוהדי בית"ר סולדים מהשניים, ובעיקר נגעלים מהטרמפ השבועי שהפוליטיקאים האינטרסנטים האלו מנסים לתפוס על הקבוצה, אבל אוהדי בית"ר כבר לא סתם שבויים בתדמית שנוצרה להם - אלא אף מכורים לה. כשהם שרים בהתלהבות "הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה", קשה שלא להרגיש את הייאוש, את המחאה, את חיפוש הזהות הייחודית. ההשוואה המתבקשת היא למדיניות של ממשלת ישראל תחת נתניהו, שגם היא מרגישה פגועה מהיחס המתנשא של העולם, וכמנגנון הגנה מתכנסת בעצמה, מתמסרת לקיצוניות, ולא רק שלא מנסה להסתיר את זה אלא אף מחפשת בזה מקור לגאווה ולייחודיות.
לרגעים אפשר להבין את הזעם של אוהדי בית"ר, את השנאה ואת היריבות. כשיציעים שלמים שצבועים באדום קוראים "ירושלים לא באירופה, ירושלים בירדן", העצבים עולים. למה הם אומרים את זה? איזה מין שיר מרושע זה? הם באמת רוצים לתת את בירת ישראל לירדנים? גם אם ברור שזו לא באמת קריאה פוליטית, אלא הקנטה שכל מטרתה היא להתריס ולהעליב (ייתכן שאף במסגרת הנורמות המקובלות בכדורגל, ייתכן), היא עושה את העבודה. היא אכן מלבה את היצרים. ברגע אחד יציע שלם של אוהדי בית"ר קם על רגליו ומתחיל לקרוא "אחמד טיבי מת". רציתם קיצוניות? קיבלתם קיצוניות.
גם האמא הנחמדה שישבה בשורה מתחתיי, עם שיער אסוף בקוקו וג'קט ג'ינס, זו שרק דקה לפני כן הוציאה מהשקית כריך לבנה בן ה-10 ונראתה כל כך אימהית ועדינה, גם היא הצטרפה לשירת "אחמד טיבי מת". ומה לעשות, גם הבן שלה. על פניו לא היה בהם שום רוע, רק היסחפות אינסטינקטיבית אחר ההמון, אבל הנזק נעשה. בשיחה קצרה איתה היא הודתה בפניי שהיא מצביעה לשלי יחימוביץ', אבל שרה "רק כדי לענות לחארות האלה", כמעט בהתנצלות. אחר כך, כשאוהד לידינו קילל את טל בן חיים "לך תצביע שלי יא בנזונה מסריח", היא חייכה אליי בביישנות. שמאלנים בארון.
אין ספק שזו טעות להתייחס לאוהדי בית"ר ירושלים כאל גוש הומוגני, כאילו כולם מצביעי ימין קיצוני. חגי וטל, למשל, צמד הקיבוצניקים שישבו משמאלי, גיחכו ביניהם על הבורות של האוהד שנופף בדגל צהוב גדול, עם כיתוב "בית"ר מאז ולתמיד" ותמונה של זאב ז'בוטינסקי. "ז'בוטינסקי מתהפך בקברו", אמר חגי. גם זיו ואמיר, שני צפונים מתל אביב שישבו בפינה, לא האמינו למראה עיניהם במהלך הפסקת המחצית, כשעשרות אוהדים התגודדו ליד הגדר לתפילת ערבית. "אין לי איתם שום דבר במשותף", אמר לי זיו בפרצוף עקום, "רק השנאה להפועל".
וכשהשנאה הזו מסתיימת בניצחון, כולם חוגגים יחד. לפתע כולם אחים, מחובקים, צוהלים, שרים כאיש אחד. אש ביציעים, כולם מרגישים מלאי כוח, כוח מגבש וממכר. אין ספק שבכל הנוגע לכדורגל, זו שמחה יפה ומרגשת. בתחומים אחרים בחיים, האחדות הפנאטית הזו עלולה להיות מסוכנת.
(פז חסדאי)
מצד שמאל: אוהדי הפועל תל אביב, שער 5
"You're Entering a World of Pain" (שלט ענק בשער 5, אתמול)
***
"שער 10, מי רוצה?", התהלך אוהד אדום עוד לפני השריקה. אוהדי בית"ר שהתעניינו קיבלו את אותה התשובה. "300 שקל", ציווה המוכר. "יקר מדי? לא צריך. אני לא מוכר בשקל פחות. אם לא 300, אני זורק את הכרטיס לפח". כשנשאל למה, הסביר ששנאה יקרה יותר מכסף.
הפועל-בית"ר, ערב בחירות, לא צריך להסביר. רק ב-2009, באותו המצב, זה נגמר ברביעייה אדומה לרשת של אריאל הרוש. "השלטון של הליכוד, לפחות הכדורגל שלנו", התנחמו אז הפועלים. התמונה ב-2013 שונה. אם בירושלים שולט הליכוד, ביציעי הפועל שולט הפילוג. וכמו בעם ישראל, הוא חסר תקדים.
אם היו עושים סקר אתמול בשער 5, אף מפלגה לא עוברת את אחוז החסימה. "מרצ", שני צעירים ניסו לשכנע. "מה מרצ?", ענה אחר, "הם היו שותפים להרס אוסישקין. אני מצביע חד"ש". "אני רק מופז", אומר אוהד נוסף, וזוכה למבטי הלם. ואז הוא מנמק: "אצל יאיר לפיד, מקום 11 זה מיקי לוי, שהיה לנו בלגאן איתו בירושלים. שלי? תמכה בחולדאי, אז גם לעבודה אי אפשר להצביע. רק מופז".
"אני פשוט נכנס מאחורי הפרגוד", אוהד אחר הפגין חשיבה יצירתית, "ואז מסתכל למי יש פחות פתקים. אם נשארו פחות פתקים של מרצ, אני מצביע מרצ. ואם עבודה, אני עבודה. אני פה כדי לאזן". "שימו ז'", שכנע אחר. אוהד בן 30 פלוס שומע את השיחה, ושואל: "תגיד, ראית פעם מסעדה ערבית שנסגרה?". לא. "כי הם יודעים לנהל. תצביע בל"ד, רע"ל, תע"מ, אפילו אל קעידה. הם פשוט יודעים לנהל".
"אין יותר שמאל", אמר עומר בן ה-23. "יש בית"ר, שזה ימין, ויש את כל השאר. ההבדל בין הפועל לבית"ר הוא כבר לא פוליטי הוא דמוגרפי. הפועל מייצגת את תל אביב השמאלנית ויפת הנפש, ובית"ר את הסתומים של ירושלים". ובניגוד לגביע האדום של 1999, שלווה בעליית אהוד ברק לשלטון, הפעם אין תקווה לדאבל. "הם בכל מקרה ינצחו בבחירות", מודה עומר. "השלמנו עם זה. ננסה לנצח במה שאנחנו יכולים". אתם לא יכולים.
שער 5 המחיש אתמול את המצב של הפועל תל אביב, וכל מה שרע בה. ביציע זרמו מגוון דעות שונות, ואפילו נקלטו שתי קטטות אוהדים שפרצו בגלל מקום ישיבה. על המגרש צלעה קבוצה מפולגת, בלי הנהגה, בלי דרך ובלי מוטיבציה. והנורא מכל נראה שאין אלטרנטיבה באופק. שמאל, כבר אמרנו?
יוסי אבוקסיס העמיד אתמול הרכב מפוזר יותר מהקולות הצפים. נאעל חוטבא, אלירן דנין, ניר נחום - ככה מנצחים נמסיס? טוטו תמוז, אחד הבודדים בהפועל שהיה עולה מול בית"ר עם גרזן בין השיניים, פתח על הספסל. סלים טועמה, עוד אחד כזה, ישב לידו. כמאמן הפועל, אבוקסיס סימן אתמול הפסד שלישי בשלושה משחקים מול בית"ר. עכשיו מבינים למה.
בהרכב של הירושלמים שיחקו שבעה שחקני בית. תוסיפו את דריו פרננדס, שנולד בסניף בית"ר בארגנטינה, ותקבלו שמונה שחקנים מתודלקים ברגשות. שניים מהם, ריקן ועזריאל, כבשו וכמעט קרעו את הסמל שעל החולצה מרוב אהבה. ב-11 של אבוקסיס היה שחקן בית אחד בלבד רועי גורדנה. הפועל תל אביב סיפקה אתמול את אחת מהופעות הבית הנוראות בבלומפילד. קבוצה לא מרגשת שלא סיפקה מהלך כדורגל ראוי אחד. אלי כהן בטח לא התאמץ לפני שטיאטא אותה מהשטיח.
אחרי שאריק דג'מבה דג'מבה הורחק הרי בכל תוצאה רעה של הפועל שחקן שלה מורחק מספר אוהדים כבר הקריבו את הקלפי. "רק שישוו", התחנן אחד מהם, "ואני שם בנט". ביציאה המדוכדכת נרשמו שיאים חדשים של שנאה (כל שחקן חטף, ומעל כולם אבוקסיס). ואז נרשמו שיאים חדשים של קנאה. "אין מה לעשות, אנחנו לא בית"ר", הסביר אוהד לחברו. "אין לנו שחקן כמו אבי ריקן".
***
"You're Entering a World of Pain". התפאורות של אוהדי הפועל תל אביב בשער 5 - כמו הסרט ביג לבובסקי תמיד היו יצירות אמנות. משפטים קולעים, משמעות עמוקה, חותכת. אתמול בבלומפילד השלט שוב סיפק את הסחורה. החל מהדקה ה-74, וכנראה שלארבע השנים הקרובות, אוהדי הפועל תל אביב נכנסו לעולם של כאב.
(אורן יוסיפוביץ)