משחקה של מכבי תל אביב בסיינה הוכרע במאץ' אפ בין השחקנים המובילים של שתי הקבוצות. דווין סמית', השחקן היחידי במכבי תל אביב שנראה באופן עקבי כמו אחד ששייך לחלק העליון של היורוליג, הפגין את משחקו החלש ביותר העונה. סיינה הצליחה להגביל את כמות הזריקות הטובות של סמית' גם בזכות שמירת יחיד איכותית של דיוויד מוס (לטעמי המצטיין במגרש) וגם באמצעות נטרול מצבי הזריקה ביציאה מחסימות שונות, לרבות בפיק אנד רולים באמצעות חילופים יעילים. אבל זה לא כל הסיפור. עם כל הכבוד להכנה האיטלקית ולרמת הביצוע ההגנתי, נדמה שסמית' גם נקלע ליום רע ולמשחק לא מרוכז, שבא לידי ביטוי במדד יעילות שלילי (!!) של מינוס 3.
כפי שגילתה גם מלאגה בביקורה ביד אליהו לפני כחודש וחצי, עצירתו של סמית' מעקרת לחלוטין את משחק ההתקפה של הצהובים והופכת אותה לקבוצה, איך נגיד בזהירות, מוגבלת ולא מרשימה. בטח ביום שבו ליאור אליהו מזיק גם בהתקפה וגם בהגנה. אליהו זכה להרבה מחמאות (מוצדקות) לאחרונה על רמת הריכוז והמחויבות ההגנתית, אבל אתמול חזר לפוזיציית השוטטות המוכרת והמאכזבת, כשהוא מסרב להפריע לקריסטיאן קנגור ולתומאס רס גם בקליעה (שנובעת לא מעט מחוסר משמעת בסגירת הצד החזק) וגם כשהם החליטו לקחת את הכדור לסל. באין מפריע.
בצד השני זו הייתה עוד תצוגת תכלית של בובי בראון, לבטח השחקן המשתפר והמפתיע ביותר השנה ביורוליג. אם להודות על האמת, סיינה הייתה צריכה לסגור את הסיפור כבר בחצי הראשון, בהובלתו של בראון שעשה במגרש כל מה שעולה על רוחו. מדד היעילות של בראון בחצי הראשון היה 18, והוא שיקף את שליטתו המוחלטת במשחק ההתקפה של האיטלקים. היכולת של בראון לקחת את השומרים שלו אל הטבעת, כולל ובמיוחד את יוגב אוחיון, הכריחה את בלאט ללכת לפתרונות טקטיים שונים, אשר כולם קרסו. מכבי החליפה על הפיק אנד רול פתרונות שונים, כשנדמה שדווקא הפתרון הטוב ביותר (זה שאיתו פתחה את המשחק) היה הפשוט ביותר והכי פחות טקטי. ככל שהתקדם המשחק זרק בלאט לכיוונו של בראון חילופים שונים, אלמנטים של הגנות מעורבות ושאר ירקות, אבל הנזק כבר נגרם.
הקו הקדמי של מכבי תל אביב עמד השבוע, מטבע הדברים, במרכז ההתעניינות הציבורית. רמת משחקו הנוכחית והמצוינת של שון ג'יימס מחד (שניהול משחק טוב יותר של הגארדים בצהוב אמור היה להביא אותו ליותר זריקות בצבע) ורמת הפיזיות והטכניקה הנמוכה של סיינה מאידך לא הציבו למכבי בעיות מיוחדות בפרמטר הספציפי הזה. האמת? בכל פעם שסיינה הלכה דווקא לאופציה הפיזית שלה בקו הקדמי, עם אזה, אלה היו הדקות החלשות ביותר שלה. אל מול ההצטיינות של בובי בראון, כדאי לשים לב דווקא לתרומה המוגבלת של הקו האחורי הצהוב.
שלושת מובילי הכדור אוחיון-היקמן-לוגאן אחראים לחמישה אסיסטים אתמול. ביחד. בובי בראון לשבעה. לבד. והמספרים לא מספרים את כל הסיפור. אפשר לצפות מקו אחורי של קבוצת יורוליג טובה לשני הפרמטרים הבאים: יכולת יצירה מהכדרור ויכולת לנהל את המשחק ולנתב את הכדורים (ואת ההחלטות) למקומות הנכונים. יותר מדי פעמים נראה שאוחיון מתחייב למהלכי כדרור וחדירה ללא מחשבה מוקדמת, עניין שמוביל אותו יותר מדי פעמים לעלות עם הכדור לאוויר, לקוות לטוב ולחשוש מרע. יותר מדי פעמים אנחנו מוצאים את דיוויד לוגאן כשהוא מוריד את הכדור לרצפה אך ורק כדי לעשות כדרור לאחור שיסייע לו להרים זריקה מבחוץ. ויותר מדי פעמים נראה שריקי היקמן הוא אחלה מציאה של מחלקת הסקאוטינג, אבל פשוט לא מספיק טוב כדי לסחוב את הקו האחורי על גבו.
ואם כבר מחלקת הסקאוטינג. דובר בימים האחרונים על הרצון של מכבי תל אביב לקדם פרויקטים שונים, דוגמת דארקו פלניניץ', וזאת תוך הסתכלות גם על ההווה ובמיוחד על העתיד. מלקולם תומאס הוא שחקן טוב יותר מהגרסא הדהויה והרכה שמופיעה בשבועות האחרונים בצהוב. מצד שני, אם כבר פרויקטים ואם כבר מחשבה קדימה, קשה להבין מה הביא את מכבי לוותר על אלכס טיוס. לא יהיה זה מופרך להניח שתרומתו של טיוס למכבי השנה לא הייתה פחותה מזו של תומאס. בפחות כסף. ולמי ששכח הוא ישראלי. בשנים הבאות זה כבר יעלה הרבה יותר.
מכבי תל אביב כבר הוכיחה בעבר שהיא יכולה לפתוח את שלב הטופ 16 בגמגום, ומשם להמריא. במסגרת אווירת הקיטורים הכללית מסביב בכל הקשור לרמת הקושי של הסיבוב השני, רצוי לזכור שבבית של 14 משחקים, עם 50% עולות יש הרבה מקום לתקן. ובמיוחד בבית מאוזן ושקול על פניו. למרות זאת, נדמה שהמשחק הביתי בשבוע הבא מול קאחה לבוראל הופך קריטי. פתיחה של שני הפסדים רצופים נגד קבוצות שמסווגות בחלק התחתון של הבית, עלולה להפיל את מכבי לקרשים. מכבי תל אביב המוכרת לנו מהעבר, בגרסאות שונות, הייתה מנצלת את פוזיציית הגב אל הקיר כדי להתפוצץ על קאחה לבוראל. על מכבי תל אביב הנוכחית מוטלת עדיין חובת ההוכחה.