המשחק מול אלבה ברלין היה השלישי מחמשת משחקיה של מכבי תל אביב ביורוליג העונה שהסתיים בהפרש של חמש נקודות ומטה. את מלאגה ניצחה מכבי ב-5; את סיינה ואלבה ב-2. זה לא אומר שהבית של מכבי לא קל באופן יחסי. זה כן אומר שמכבי מצליחה להסתבך גם מול יריבות מדרג הביניים של היורוליג (כפי שהסתבכה בליגה מול הפועל ירושלים ומכבי חיפה) - אבל גם אומר שמכבי מצליחה, בפקחות ועם לא מעט מזל, להיחלץ מהבורות האלה.
מול מלאגה חילצו אותה אליהו ואוחיון; מול סיינה ריקי היקמן; ואתמול דווין סמית'.
הפילוסופיה ה"קיבוצית" של בלאט - כולם משותפים, כולם תורמים - באה לידי ביטוי גם ברגעי הקלאץ'. התרגלנו לכך שקבוצות כדורסל מורכבות ממעמדות פנימיים: יש כוכבים ראשיים, יש כוכבי-משנה, יש צוות מסייע, יש פועלי במה. מכבי של בלאט - אולי מאונס תקציבי, אולי מבחירה - קוראת תיגר על ההנחה הזו. מכבי תל אביב הנוכחית מעניקה משמעות חדשה למושגים כמו קבוצה וקבוצתיות.
יש לכך יתרונות רבים, אבל גם לא מעט חסרונות. אם קבוצה היא פאזל, וכל חלקי הפאזל שווים זה לזה, הרי שדרך הרכבת הפאזל בכל ערב מחדש - עד ליצירת התמונה המושלמת שתביא ניצחון - מסחררת את הראש; בכל משחק נשלפות החתיכות בסדר שונה, מונחות על השולחן ומוסרות ממנו, עד שמתקבלת צורה הגיונית. זה לא לגמרי אסתטי, לא זורם, מייגע אפילו - אבל עובד.
בינתיים.
ריבוי החילופים, פועל יוצא של הפילוסופיה המקצועית החדשה, מביא למעצורים בשטף המשחק, כאמור. לפיכך מכבי של העונה היא קבוצה של ריצות: היא מסוגלת לתפוס 'גל' הגנתי, להמם את היריבה ולברוח בכמה דקות, כפי שעשתה למשל בחמש הדקות הראשונות למשחק אמש (ריצת 0:12) או באמצע הרבע השלישי (ריצת 1:12); מצד שני, לאורך דקות ארוכות - עם ריבוי החילופים, הרוטציות וההתאמות המקצועיות - היא נתקעת (ריצת 1:11 של אלבה בתחילת הרבע השלישי).
***
רמת היריבות בבית הנוכחי מאפשרת למכבי לשרוד את התנודות הקיצוניות בקצב המשחק וביכולת ההוצאה-לפועל, בהתאם להרכב שהתגבש על הפרקט, ולנצח. אבל כך בדיוק נוצר אופי של קבוצה: ממשחק למשחק, מניצחון לניצחון, מגבשת מכבי אופי של ווינרית. כשמדובר בהרכב שחקנים חדש כמעט לחלוטין, האופי הזה יכול לעשות את ההבדל בין עונה מבוזבזת לבין עונה מכובדת.
גם בעונה שעברה, שהייתה חיובית לכל הדעות, הצליחה מכבי לסגל לעצמה מנטאליות של קבוצה מנצחת. לאורך העונה סיימה ביורוליג, בליגת העל ובאדריאטית 16 משחקים בהפרש של חמש נקודות ומטה - וניצחה ב-12 מתוכם (75%).
קבוצה שמנצחת משחקים צמודים באופן עקבי, באחוז כה גבוה, היא קבוצה שעושה משהו טוב. ה"טוב" במכבי הנוכחית הוא משחק ההגנה שלה. בלאט מקפיד העונה במיוחד, במשחקים ובאימונים, על תנועות נכונות בהגנה - סגירת קווי מסירה, עזרה בהגנה, לחץ, דאבל-אפים בפינות - ודורש מכל שחקן בסגל, החל מג'יימס ואוחיון ועד רוט ושרמדיני, רמת ביצוע מקסימאלית. זריקה רעה בהתקפה היא עילה לגערה. סגירה לא נכונה לריבאונד היא עילה לספסול.
בלאט יודע שמכבי לא יכולה להרשות לעצמה אחרת. בהיעדר שחקן פנים מאסיבי, אין למכבי את הלוקסוס לספוג סלים קלים. בתחרויות קליעה הקבוצה הזו לא תגיע רחוק. אכן, עם סיום הסיבוב הראשון של השלב המוקדם ממצבת מכבי את עצמה כאחת מקבוצות ההגנה הטובות במפעל: היא סופגת 69.4 נקודות בלבד, כשהיא מורידה את היריבות ל-42.9% מהשדה (שנייה במפעל בשתי הקטגוריות אחרי ברצלונה), גוזרת עליהן יחס שלילי של 0.71 אסיסטים לאיבוד (רק פרטיזן מערימה על היריבות יחס אסיסטים-איבודים גרוע יותר), נועלת את הצבע (סופגת 16.4 סלים מ-2 בלבד ממוצע, רק מלאגה מאפשרת ליריבות פחות סלים מהטווח הזה) וחוטפת המון (7.8 חטיפות בממוצע, מקום שלישי במפעל).
המהלך האחרון במשחק אמש כמיקרוקוסמוס: מכבי איבדה את הראש בהתקפה, אבל הספיקה להתארגן בהגנה והייתה די מפוקסת כדי לכפות על אלבה זריקת התאבדות, שלא הגיעה לשום מקום.
לאור מחסור בקבוצות איכותיות העונה ביורוליג - אם מכבי תשמור על רמת הביצוע ההגנתית הנוכחית לאורך זמן, ותמצא דרך יצירתית להתגבר על החיסרון האינהרנטי שבהיעדר שחקן-פנים, היא תוכל להגיע לשלבים הסופיים. השאלה היא מה יקרה כאשר היריבות יתחילו להתמודד עם הגימיקים בהצלחה, או ישלפו גימיקים משלהן, כפי שעשתה למשל סיינה בהיכל לפני שלושה שבועות.
***
זוהי אולי העונה האחרונה של דיוויד בלאט על ספסלה של מכבי. לפני עשרה ימים הודיע על עזיבת נבחרת רוסיה, ולא בכדי: לא רק תחושת מיצוי מקצועית הביאה להחלטה, אלא גם סיבות מעשיות כמו פינוי זמן בקיץ שעשוי להפוך לגדול בחייו כמאמן כדורסל: הקיץ בו יהפוך לישראלי השני ב-NBA.
בקיץ האחרון חתם בלאט על חוזה חדש במכבי. הוא דאג לכלול בו, מבעוד מועד, סעיף יציאה ל-NBA, ללא פיצוי כספי למכבי.
מדליית הארד עם נבחרת רוסיה באולימפיאדה האחרונה קשרה את הקצוות האחרונים שעוד נותרו פתוחים, מבחינת שאלת התאמתו של בלאט לליגה הטובה בעולם. האמריקאים עקבו באובססיביות אחרי ביצועי הדרים-טים, והנבחרת השנייה שריתקה אותם לא הייתה ספרד כי אם רוסיה - אותה נבחרת שחתומה על הטראומה הספורטיבית הגדולה בתולדותיה של ארה"ב במשחקים האולימפיים.
"באולימפיאדה התחיל כדור שלג חיובי, שאתה לא יודע לאן הוא יתגלגל", מספר מקורב לבלאט. בלונדון נפגש ושוחח עם בכירים רבים מה-NBA שהגיעו כדי לצפות במשחקים (מה שלא קורה, כמובן, בטורנירים כמו היורובאסקט, שלא מעניינים אף אחד בארה"ב).
גם החברים של בלאט מימי הקולג', שמחזיקים היום בתפקידים בכירים בליגה או בקולג'ים, מתחילים להפעיל לחצים. "עולם הכדורסל הוא עולם קטן", מוסיף המקורב. "דיוויד מאוד מקושר בליגה. הוא מאוד אהוב שם. האמריקאים רואים בו אחד משלהם, ועוד כזה שיש לו יתרון של ניסיון נרחב באימון אירופאים. זה פלוס מאוד משמעותי".
משפחת בלאט מתחילה להיערך לאפשרות שבקיץ יקרה משהו גדול. שתיים מבנות המשפחה משרתות כחיילות בצבא והבן הקטן תמיר משחק בקבוצת נוער, אבל לא זה מה שימנע מבלאט לקבל החלטה.
אפשרות מפתיעה נוספת שעלתה היא חבירה של בלאט למכללה גדולה. כמה מחבריו של בלאט טענו באוזניו באחרונה שזה "לא בשבילו"; בכל זאת, בספורט האמריקאי נאלץ מאמן קולג'ים לתפקד כפוליטיקאי וכ"פותר בעיות" לא פחות משהוא נדרש לשמש כמאמן כדורסל.
אבל מצד שני, "תפקיד המאמן-מורה תפור על דיוויד", אומר המקורב לבלאט. חלום אחד ממשיך לרחף באוויר: בלאט האב מתמנה למאמן קולג', ובהמשך מצרף אליו את הבן תמיר.
"הכל מתחבר לקיץ הבא", מסכם המקורב. "התחושה בסביבה של דיוויד היא שאם זה לא יקרה בקיץ, מתי זה כבר יקרה? הקרקע המקצועית, המשפחתית והפוליטית מוכנה. עכשיו זה רק עניין של הצעה מתאימה".
ohad@walla.net.il