קבוצה במלוא מובן המילה

לא פשוט לכתוב פרשנות על ההופעה של הפועל תל אביב אמש (שני). חובה לשמור על משנה זהירות, שכן אחרת מתעורר חשש שהטור יהפך משתפך ובלתי פרופורציונאלי. ובכלל, יכול להיות שמדובר באירוע חד פעמי ובלתי מוסבר. אז במקום מילים, נתחיל במספרים. ולא של המשחק כולו, אלא של המחצית הראשונה. הפועל, כזכור, ניצחה 15:41, ובקרב על הריבאונד גברה על יריבתה 14:26. כל זאת, כשהיא לא קולעת ולו שלשה אחת. הפועל הגבילה את ראשון לציון ל-7 מ-29 מהשדה (24%) וגרמה לה לעשרה איבודים, תוך שביצעה שש עבירות קבוצתיות בלבד. 2:14 בהתקפות מתפרצות. 2:14 נקודות הזדמנות שניה. את הכי טוב שמרנו לסוף. מדד במחצית? 55 להפועל תל אביב, 2- למכבי ראשון. מינוס שתיים. מחצית שלמה במדד שלילי.

כפי שכתבנו לאחר המשחק במלחה, הקרדיט המרכזי מגיע לקבוצה של ארז אדלשטיין דווקא בגלל שהיא מסרבת להתרגש מהיריבה שלה וממאנת להתאים עצמה אליה. הפועל תל אביב מגיעה למגרש ועושה מה שהיא יודעת. ונכון לרגע זה, היא יודעת לא מעט. ראשון לציון, שמשחק ההתקפה שלה מבוסס לא מעט על מצבי אחד על אחד של השחקנים המרכזיים, באמצעות פתרונות פשוטים וברורים שמגיעים מהספסל, פשוט לא יכלה להגיע אליהם. כשהקו האחורי שלה עסוק רוב הזמן בהישרדות ושמירה על הכדור, קשה להגיע לפאנצ'ים של התרגילים ולא פשוט לבצע. אז נכון, קו אחורי נטול ווילי וורן וחצי לאזאריק ג'ונס בהחלט הקלו על הפועל את העבודה. ועדיין – מאוד מאוד מרשים. מאחר שמרבית העיניים נתונות להגנה של הפועל תל אביב, חשוב להתייחס ולהאיר דווקא את משחק ההתקפה. הכימיה הקבוצתית בולטת והיא נובעת בעיקר משמירת התלכיד זו עונה שניה. זאת כבר אמרו לפנינו. הכימיה הקבוצתית יוצרת בטחון של השחקנים האחד בשני ומאפשרת הנעה וחלוקה סבלנית של הכדור, תוך ויתור על זריקות נוחות לטובת זריקות נוחות יותר. במקביל, ולא פחות חשוב, מעניק הביטחון הזה חירות לשחקנים ללכת על מהלכים מהירים שכוללים זריקות פחות טובות. וזה בסדר, מאחר שהסיסטם סובל גם זריקות כאלה. ובכלל, כשהתקפת מעבר שיטתית ומתואמת היא ברירת המחדל, אז הכל נראה קל יותר, גם כשרמת הכשרון לא מרשימה במיוחד.

בהמשך להחלטת מנהלת ליגת העל לאפשר לקבוצות לבחור בין מסלול ארבעה זרים לבין מסלול חוק רוסי, בחרו שתי קבוצות בלבד באופציה השניה: מכבי תל אביב והפועל גלבוע/גליל עליון. למען הדיוק, נכון יהיה להגיד כי שתי קבוצות בלבד בחרו במסלול החוק הרוסי דה יורה. דה פקטו, בין אם התכוונה לכך מכבי אשדוד ובין אם לאו, הרי שבחירת הזרים שלה הובילה למצב בו רק שלושה מהם משחקים ביחד בעת ובעונה אחת. סביר להניח שזה ישתנה בעתיד הלא רחוק.

החלטתה של מכבי תל אביב לעשות שימוש בחוק הרוסי מובנת מאליה ונעוצה בשיקולים מקצועיים. קשה לומר את אותם הדברים על החלטתה של גלבוע/גליל. אין כל הגיון מקצועי בבסיס ההחלטה המערכתית להתמודד מול יריבותיה כשהיא בנחיתות בכמות הזרים על המגרש. אין גם שום הגיון מקצועי בעיוות המובנה אשר החוק מייצר עבור המאמן, אשר מחד נאלץ לבצע חילופים כפולים בניגוד למהלך המשחק ומאידך צריך להתמודד עם זרים שמתקשים להבין מדוע הם נאלצים לנוח גם כשהם טובים. ולא שזה קרה הרבה עד כה. מאזנה הנוכחי של הגלבוע מושפע רבות מהחלטה זו. אין בכך כמובן כדי להפחית ממידת האשם של מאמן הקבוצה, ההנהלה, המנהל המקצועי וכן הלאה, אשר אחראים על בנייה בעייתית ובלתי מאוזנת של הסגל. אין בכך גם כדי להתחמק מהתחושה הבלתי נוחה נוכח השינויים הרבים (מדי) שנערכו עד כה בקבוצה, אשר בהחלט משדרים תחושה של פאניקה. למרות זאת, נראה כי החטא הקדמון טמון בהחלטה המקורית לאמץ את החוק הרוסי. שיקולים קהילתיים, שיווקיים או סתם צדקנות עם דוק קל של התנשאות? כך או כך ולפחות נכון לעכשיו, זה נראה לא טוב.

ומילה אחרונה בעניין גלבוע: ליאור ליובין התגלה בשנתיים האחרונות כמאמן יסודי, קשוב, גמיש ושאפתן. היכולת שלו להתאים את שיטת המשחק לקבוצות אותן אימן בשנתיים האחרונות, כאשר בעונתו הראשונה שיחק כדורסל "קטשי" מובהק ובעונתו השנייה ביצע מהפך ושיחק כדורסל מבוקר עם דגש על שימוש יעיל בקו הקדמי, בהחלט הופכת אותו לאחד הטאלנטים המסקרנים בסביבה. מאמן צריך ללכת הביתה כשהוא מאבד את חדר ההלבשה. אם זה לא המקרה, אסור לגעת בו. קל וחומר כשמדובר בגלבוע ובליאור ליובין.

מהחלטות ניהוליות להחלטות מאמן. ואולי בעצם לא. לא הוגן לשפוט את מכבי חיפה לפי המשחק מול מכבי תל אביב. קודם כל, זאת מכבי תל אביב (לא שזה הטריד יותר מדי את החבורה של בירנבוים). שנית, חיפה הופיעה למשחק כשהיא דלילה מאוד בעמדות 1-2, בהמשך לפציעותיהם של חנן קולמן וליאור שגב. למרות כל זאת, כשמנתחים את חיפה צריך לעשות זאת בהתאם ומול התקציב של הקבוצה ומול הציפיות שתקציב זה, השלישי בגודלו בליגה, מייצר. הקבוצה של ג'ף רוזן חייבת להגיע השנה לפיינל פור, או איך שלא קוראים לזה העונה.

מבט על הסגל של חיפה מעורר תהיות האם הכסף הגדול ששופך כאן ג'ף רוזן נוצל (על ידו?) כדי לבנות קבוצה מאוזנת ונכונה. כרגע מאייש את עמדות 1-2 בקבוצה שחקן אחד. פול סטול. אם וכאשר ליאור שגב יחזור מפציעתו, יגדל המספר ויעמוד על 2. ואף אחד מהם לא שחקן בעמדה מס' 2. כדי להבין את חוסר האיזון, אפשר לבדוק כמה שחקנים יש לחיפה בעמדה מס' 3: דונטה סמית', קורי קאר ובריאן כהן. ולא שכחנו את הדקות של פאט קאליית'ס. עמדות 4-5? עידו קוזיקרו, ג'יימס תומאס, אנטון שוטבין ואלכס צ'וברביץ'. וקלאת'ס.

המחסור בשחקן בעמדה 2 יוצר שני קשיים מרכזיים. האחד, הוא מזיז שחקנים מהעמדה הטבעית שלהם ובמיוחד אמורים הדברים לגבי סמית' וקאר שנאלצים לעשות דברים שהם לא יודעים או שהם לא צריכים לבצע. השני, נותן משקל בלתי פרופורציונאלי לפול סטול. סטול מתגלה בינתיים כשחקן מעניין ואטרקטיבי, עם פוטנציאל להפוך לאהוב קהל. עד כאן הכל בסדר. מה שפחות בסדר הוא שהקבוצה נראית כמשועבדת לחלוטין לגחמות של גארד בלתי צפוי זה, שעומד כיום על מדד ממוצע של 6.3 למשחק (מקום 69 בליגה) ויחס אסיסטים איבודים שלילי של 1.2 (מקום 55 בליגה).

התלות בסטול והיעדר שחקן בעמדה 2 מתאים לידו הופכים את משחק ההתקפה של חיפה לקפריזי ובלתי מסודר מספיק. הסגל של מכבי חיפה מוכשר והסייז שלו מבטיח. התאמות נקודתיות ומדויקות עשויות להביא לניצול הפוטנציאל שלו בצורה טובה יותר.

הפועל תל אביב חגגה מול ראשון לציון וניצחה 63:80, נתניה עדיין מושלמת

ארז אדלשטיין: "הקבוצתיות שלנו גדולה מהכל"

נצחונות קלים למכבי תל אביב (על מכבי חיפה) והפועל ירושלים (על מכבי אשדוד)

שרון דרוקר: "אין חדש בעניין גל מקל"

דיוויד בלאט: "עצוב לי שלא מפרגנים למכבי"

יוגב אוחיון: "ההפסד לראשון לציון פגע בנו אישית"

כדורסל בוואלה! ספורט