1. יחסית לשלב כל כך מוקדם של העונה, דומה שנושא היעדר שחקן מטרה בצבע של מכבי תל אביב כבר הפך שגור ובקרוב יהפוך לשחוק. למכבי אין גו-טו-גאי מתחת לסל וזה נתון. אם תשאלו את מרבית אנשי הכדורסל ביבשת, הרי שבן זוגו הטבעי של שחקן המטרה בצבע הוא הסטרץ'-פור, כלומר שחקן מעמדה 4 בעל יכולת קליעה מבחוץ ויכולת לרווח את הגנת היריב. תפקיד זה היה שייך לדייויד בלו בשנים האחרונות. עם פרישתו, נראה כי הנישה מיועדת לניק קיינר מדלי. חולשתו היחסית של הפורוורד בסיומה של תקופת ההכנה והיעדרותו מהמשחק מול הפועל ירושלים הציג את אחד הקווים הקדמיים השונים והמשונים שנראו אי פעם בהיכל נוקיה.
לא רק שג'יימס, תומאס, אליהו ושרמדיני חסרים יכולת יצירה מוכחת עם הגב אל הסל, הרי שטווח הקליעה של כל אחד מהם בנפרד מוגבל במיוחד. ברגעים הפחות טובים של הצהובים אמש בלטו החסרונות. ברגעים הטובים יותר, וכאלה היו לא מעט, נראה היה שפוטנציאל ההתאמה בין החגבים הקופצניים של מכבי ובין שיטת המשחק ההגנתית וההתקפים של בלאט הוא עצום. מעל כולם בולט עד כה ליאור אליהו, שממשיך את היכולת ההתקפית המצוינת מקמפיין הנבחרת. אליהו מצליח למצוא את האזורים המתים בהגנת היריב ומנצל את התנועה שלו והידיים הטובות בשביל להיות שחקן המטרה הכי מוזר בהיסטוריה של מכבי תל אביב. על הדרך, אפשר להבחין כי גם בלאט השתכנע ללכת למהלכי פיק אנד רול עם אליהו. בקבוצות קודמות התעקש בלאט להתאים את מרבית הפיק אנד רולים בהתקפה המסודרת לשחקני ה-5 או לבלו (במיוחד בפיק אנד פופ). בינתיים זה עובד יפה מאוד. ולא לשכוח אליהו רשם 7 חטיפות בארבעת הימים האחרונים.
2. הקו האחורי של הפועל ירושלים בכלל (ועמדות 1-2 בפרט) הוא אחד הקווים המסקרנים שיש לליגת העל להציע העונה. השילוב בין היכולת הוירטואוזית של פולן לאקספלוסיביות של לימונד ולנסיון של טפירו נותן את התחושה שהקבוצה הזו יכולה להגיע למקומות העונה. השאלה היא למי שייכת הקבוצה ולמי נותנים את המפתחות. למרות שלימונד מסתמן כגארד הישראלי שיעלה העונה בחמישייה, ברור לכולם שהוא לא האיש. לפולן יש הרבה מאוד דברים ואיכויות, לרבות פוטנציאל להבריק בעמדת הרכז. מצד שני, נראה שהסטייט אוף מיינד שלו מאוד ברור ומשקף יותר את השחקן שהגיע מקנזס סטייט ופחות את העמדה שהוא מילא בביילה האיטלקית בעונה שעברה, לצידו של סגן מלך הסלים, אוברי קולמן. פולן מציג אגרסיביות התקפית ברורה ותשוקה בוערת לקלוע.
נשארנו עם טפירו וכאן נשאלות שתי שאלות מרכזיות: האחת, האם טפירו עדיין מסוגל להיות בעל הבית של קבוצה כמו הפועל ירושלים. השניה, האם דרוקר מוכן נפשית לשים את הביצים בסלסלה של שחקן העשור. כפי שראינו אמש, אם נותנים לטפירו לנהל את העניינים, הקבוצה תשחק את הכדורסל שלו. פיק אנד רול גבוה, דאבל אלבו וכו'. והכדורסל הזה הוא לא הכדורסל ששרון דרוקר רוצה לשחק, מכל מיני סיבות, לרבות הרצון לתת לכמה שיותר ידיים לגעת בכדור ולרבות הרצון לשלוט יותר במטרות של התרגילים. לפחות אמש, התשובה לשאלה היא פשוטה מאוד ונוטה לכיוון של טפירו. טפירו הוציא את ירושלים מהקבר והוביל אותם למשחק שיכל ללכת לכאן או לכאן. על הדרך, הוא סיים עם מדד פלוס מינוס 5+ במשחק שהסתיים בניצחון ב-82:88. פולן סיים במינוס 6. לימונד? מינוס 23.
3. הקריירה של ראמל בראדלי בארץ ידעה עליות ומורדות. בעונתו הראשונה במכבי אשדוד הוא היה הזר המוביל של הקבוצה והוליך אותה בסיבוב הראשון, ביחד עם טפירו, למקום בלתי צפוי בצמרת הטבלה ולתואר הסינדרלה המפתיעה. פציעתו של בראדלי שינתה את המומנטום של אותה עונה ואפילו החלפתו בשחקן יורוליג מוכח כמו אוליבר לאפאייט לא הושיעה את אשדוד. לא בטוח שרבים יודעים, אבל הפציעה של בראדלי הייתה הסיבה היחידה שאשדוד הצליחה לגרום לו לחתום על חוזה לעונה נוספת ובסכומים דומים לאלה שבעונתו הראשונה. בדיעבד, מסתבר שהפציעה של בראדלי קטעה לא רק את המומנטום החיובי של הקבוצה, אלא גם שינתה את נתיב הקריירה שלו. במקום לנסוק למקומות אחרים ולהרוויח סכומים גבוהים, מצא עצמו כוכבה לשעבר של מכללת קנטאקי כשהוא נאלץ להתמודד עם עונה שנייה קשה ורעה מבחינתו.
לא זו בלבד שאשדוד, בעונה הקודמת, החלה לפרוח במקביל לעזיבתו לירושלים, באשמתו או שלא באשמתו. בראדלי הפגין הן באשדוד והן בירושלים רמה לא יציבה ולא אחידה, עם נטייה לאיבודים רבים, כדורסל שלא בשליטה ובמיוחד קבלת החלטות רעה ברגעים הקובעים. כשמוסיפים לכל זה את תקופת ההכנה הבינונית שלו עד כה בנתניה, היה ברור שבראדלי מרגיש את הלחץ לקראת פתיחתה של העונה הקרובה, עונה שיכולה להיות קריטית להמשך הקריירה שלו באירופה. בראדלי, שלאור פציעתו של טמיר אריאלי שיחק מול אותה אשדוד למעשה ללא מחליף, הצליח לעמוד בלחץ ולהגיב אליו מצוין. משחק מפלצתי של מדד 25, עם 19 נקודות, 10 ריבאונדים (!) ו-7 אסיסטים. לא פחות חשוב מכך, איבוד אחד בלבד ומאה אחוזים מהקו, הם בדיוק מה שפרנקו היה צריך כדי לנצח את סגנית האלופה ובדיוק מה שבראדלי היה צריך כדי לנסות ולהוריד את הקוף שהציבה העונה שעברה על גבו. ימים יגידו אם יצליח במשימה.
