מכבי תל אביב
מתוך עשרת המחזורים הראשונים של עונת המשחקים האחרונה, ניצחה מכבי תל אביב פעמיים בלבד בהפרש שעולה על 10 נקודות. להבדיל, בעונת המשחקים שלפני כן (2010-11), היו למכבי שבעה ניצחונות בספרות כפולות עד למחזור העשירי. ההבדל המרכזי היה נעוץ בשיטת המשחק של מכבי, אשר נגזר מסוג ואיכות שחקני הסגל.
הנחת הבסיס לקראת העונה הקרובה היא כי מכבי של השנה, לפחות בגרסת הליגה המקומית, דומה יותר דווקא לאותה קבוצה מלפני שנתיים, בראשות הטריו שייצר ג'רמי פארגו, דורון פרקינס וצ'אק איידסון וריסק את הגארדים של היריבות. על כן, נקודת המפתח אליה צריך לשים לב היא היכולת של מכבי להכתיב קצב משחק רצחני ולהפעיל לחץ קונסיסטנטי על הקבוצות היריבות, על חצי מגרש ועל מגרש שלם, בראשות הקו האחורי הזריז של דיוויד לוגאן, ריקי היקמן, יוגב אוחיון ומורן רוט.
עמידה ביעד הזה תוביל לשבירה מוקדמת של היריבות ויצירת כושר הרתעה. לשם כך זקוקה מכבי לסגל מלא ורוטציות ארוכות. נוכח הפציעה של סמית' ובהיעדרו של תומאס, זה לא המצב נכון לעכשיו. האם יאלץ הסגל המצומצם את דיוויד בלאט לחפש פתרונות שונים או פסיביים יותר? האם רוטציות קצרות ומאולצות יותר יקדמו את מכבי בחיפושיה אחר היררכיה התקפית ברורה? נעקוב ונבדוק.
הפועל ירושלים
על פניו העמיד העונה שרון דרוקר סגל די שמרני, כאשר צירף לקבוצה שני זרים מוכרים ( קורטני פלס וג'וש דאנקן) ושני ישראלים בכירים ו-ותיקים (מאיר טפירו ורביב לימונד). הגישה השמרנית בולטת במיוחד באיושן של עמדות 3-5, שם נראה כי כל אחד מבין פלס, דאנקן, וקרייג סמית', מהווה מעין התאמה קלאסית לעמדה שלו.
לפחות בשלב ההתחלתי של השנה, מעניין לבחון לאיזה כיוון ייקחו את הקבוצה השחקנים שאוחזים במושכות, כלומר השחקנים שמחזיקים את הקו האחורי: טפירו, לימונד וג'ייקוב פולן. מעניין יהיה לבחון האם השחקנים האלה מתאימים לגישה הבסיסית של דרוקר, שמאמין במשחק התקפה מאוזן, בחלוקה של הכדור בין ידיים רבות ובשליטה ונראה כסולד מהגישה הבסיסית ששולטת בליגה שלנו, שבה מריצים פיק אנד רול ומגיעים ישר לפואנטות.
היכולת של דרוקר לכפות על הטריו המוביל את האני מאמין שלו, או לחילופין היכולת שלו להיפרד מהגישה הרומנטית הזו לטובת ניצול האיכויות של השחקנים אותם בחר, תהווה נקודת מפתח שמעניין יהיה לעקוב אחריה. אם הדברים יתחברו, זו בהחלט אמורה להיות השנה שבה ירושלים מנצלת סוף כל סוף את היתרון הכלכלי העצום שלה ומתמקמת בחזרה במקום השני.
הפועל אילת
המועמדת המוקדמת לתואר האטרקציה של הליגה. האופטימיים יכולים לתייג את הסגל המוכשר והאתלטי שבנה קטש ככזה שיכול לשחזר את ההתרגשות שייצרה החבורה שבנה בזמנו מיקי דורסמן בחולון. הפסימיים או אולי הריאליים יותר, יכולים להצביע על אילת כקבוצה בעלת פוטנציאל סכיזופרני, של התפוצצויות מרשימות לצד נפילות מתח פחות נעימות.
הסיבה המרכזית להערכות של אלה ושל אלה נעוץ בפוטנציאל הנפיץ של ארבעת הזרים שהגיעו השנה לאילת ובמיוחד של שני האסים בקו האחורי, אוסטין פרימן וסקוטי הופסון. מדובר בשני זרים מוכשרים ודומיננטיים, כאשר לראשון מאפיינים שמזכירים את אלפונסו פורד האגדי והשני הוא פוטנציאל NBA לכל דבר ועניין. היה ויתאימו שני אלה האחד לשני ושניהם לשיטת הפיק אנד רולים שאפיינה את קטש כמאמן לאורך הקריירה, הטיסה לאילת תהפוך חוויה מפוקפקת מאוד עבור קבוצות הליגה.
מצד שני, יש סיבות לכך ששני אלה הגיעו דווקא לליגה שלנו ולאילת ולא למקומות אחרים, כשהסיבה המרכזית נעוצה בסימני השאלה הרבים לגבי החוסן המנטלי והאישיות. אם מצרפים לנתון זה את הרקורד המוקדם והבעייתי של אלי הולמן, מבינים שמידת ההצלחה של אילת השנה תקבע לא רק על הפרקט. נקודה מעניינת נוספת נוגעת דווקא לזר הרביעי של אילת, ג'רום טילמן. בהודעות המוקדמות שלאחר החתמתו, הוצג השחקן כסמול-פורוורד.
הסיבה לכך פשוטה. גובהו של השחקן לא עולה על 1.94, ועזבו אתכם מהמידות ה"רשמיות". טילמן לא סמול פורוורד, הוא 4-5 והוא אחד השחקנים שמעניין לעקוב אחריהם העונה. היכולת שלו להיכנס לעמדת הסטרץ'-פור (כלומר, פאוור פורוורד בעל קליעה מבחוץ) תהיה משמעותית ביותר, נוכח בעיות הקליעה של הולמן וחכמון ושיטת המשחק של קטש, שדורשת ריווח וזוויות משחק מסוימות.
מכבי אשדוד
יאללה, בואו נגמור קודם כל עם הדיסקלוסרים והגילויים הנאותים: 1. בשנים האחרונות שימשתי כמנהלה המקצועי של אשדוד. 2. בהמשך לשינויים בהנהלת הקבוצה, הופסקה עבודתי. 3. בין הקבוצה לביני קיימות עדיין מחלוקות, אשר נראה כי יתבררו בבית משפט. 4. שלושה מהישראלים הבכירים הוחתמו בתקופתי (דרור חג'ג', דניאל גור אריה וגלעד קרני) ו 2-3 מהזרים הגיעו לאשדוד בהמשך לעבודה אשר התבצעה בתקופתי.
סיימנו עם זה? עכשיו בחזרה לעבודה. על מכבי אשדוד עבר קיץ לא פשוט, במסגרתו איבדה את שלושת הזרים שהנהיגו אותה וכן את מאיר טפירו ורובי בוסטיין. בנוסף לשינויים הללו, הוחלט בקבוצה על שינוי קונספט מקצועי. הקבוצה בחרה ללכת על קונספט של שלושה זרים שמשחקים בעמדות הפנים: דיימון סימפסון, ג'יימי סקין וקני גבריאל, כאשר האחרון אמור להיות מוסט גם לעמדה מספר 3, כך לפי הצוות המקצועי. זאת, בשונה מהקו שהנחה את הקבוצה בשנתיים האחרונות, לפיו לצידו של טפירו כגארד מוביל מוחתמים שני גארדים זרים.
מעניין יהיה לראות אם הקונספט הזה, שהתאים ככפפה ליד בחולון של העונה שעברה או לבני השרון בגרסאות מוקדמות יותר, יתאים גם לאשדוד. ההחלטה של אשדוד מעניינת ואולי אמיצה במיוחד, כאשר בחרה לתפקיד הזר הגארד היחיד דווקא את כריס אלן, שחקן מוכשר אך נטול ניסיון או סימנים מוקדמים ליכולת מנהיגותית. התחושה המוקדמת היא כי שאלת התאמת הקונספט וכן שאלת המנהיגות ישפיעו לא מעט על סיכוייה של אשדוד לשחזר את הצלחות העבר.
הפועל גלבוע גליל
השאלה המוקדמת והמעניינת ביותר לגבי גליל היא שאלת השימוש בחוק הרוסי. גליל הצהירה בתחילת העונה שאצלה ישחקו שני ישראלים על המגרש בכל זמן נתון. מסיבות שונות, הודיעה הקבוצה שבשלב זה, בגביע ווינר, היא תשחק בשיטת ארבעת הזרים. בהנחה שהשיקולים היחידים אשר מנחים את הקבוצה הינם שיקולים מקצועיים גרידא, מתבקש לבדוק אם הישראלים של גליל טובים מספיק כדי להוביל קבוצת צמרת שמשחקת בשיטת החוק הרוסי.
מאחר שלגליל אין אף גבוה ישראלי מוביל, מופנה כל הפוקוס לרביעייה דגן יבזורי, עמית שמחון, יועד בית יוסף ונמרוד טישמן, אשר שניים מהם חייבים להיות על המגרש בכל רגע נתון. יתרה מזאת, כדי לאפשר לראקים סאנדרס לשחק בעמדה מס' 3, עמדה אליה הוא עדיין צריך להסתגל, צריכה גליל להפקיד את מלאכת ניהול המשחק בידיים של בית יוסף או של טישמן. האם תצליח הרביעייה הזאת לגבור על הקווים האחוריים של היריבות? נראה שגליל תנצל את הטורניר הזה כדי לבחון מחדש את הנחת העבודה המוקדמת וכדי לקבל החלטת מאקרו לגבי המשך העונה.
