צפו באימון מכבי תל אביב לקראת המפגש עם הפועל ירושלים
במהלך השנים פיתח לו הכדורסל הישראלי מוטציית כדורסל ייחודית לליגת העל שלנו, זאת שמחוץ למכבי תל אביב. במלים פשוטות, יש כדורסל אירופאי ויש כדורסל ישראלי, ומדובר בשני ענפים מקבילים אך שונים. המוח היהודי, אשר הצליח ומצליח לייצר ולייצא מאמני כדורסל מוצלחים לרוב, אחראי גם לפיתוחו של אותו כדורסל ייחודי לישראל. צריך לומר את האמת: יותר מדי פעמים מדובר בכדורסל עצל, נמוך ואיטי, אשר מאופיין בהתקפות קטועות, הגנות מאולתרות ופסיביות, והסתמכות על גחמות של זרים שמקבלים אור ירוק לירות ללא הבחנה. דרך אגב ולמרבה הפליאה, אין ניגוד בין כדורסל איטי לבין התקפות קצרות. ליגת העל שלנו הוכיחה לא אחת שאפשר גם לעבור את החצי בהליכה וגם להרים זריקה בהזדמנות האפשרית הראשונה.
***
כדי להבין את ההבדל בין הכדורסל שמשוחק במחוזותינו לבין זה אשר משוחק ביבשת הישנה, רצוי לראות משחקים מהליגה הספרדית הראשונה. הבדל ראשון בין הכדורסל הספרדי למקבילו המקומי הוא הקצב. לא, לא מדובר בכל קבוצה מה-ACB, אבל ככלל - משחק התקפה ספרדי טיפוסי נע במהירות, באופן שעשוי לגרום לצופה הישראלי לחשוב שמישהו לוחץ על כפתור הפאסט-פורוורד בשלט. הבדל שני נוגע למידת ורמת האינטנסיביות. שם - גופות גדולים נחבטים האחד בשני, כי ברירת המחדל היא הגנה אישית אגרסיבית וגבוהה, ומאחר שחסימה היא חסימה צריך לנסות להתמודד איתה בכוח. כאן? הפתרונות לרוב הם פתרונות טקטיים. פתרונות "יצירתיים". נחזור לזה בהמשך.
ההבדל השלישי ואולי המשמעותי מכל נעוץ במידת הפשטות. השיטתיות. היעדר התחכום. קבוצות אירופאיות רבות נראות מהצד כמקובעות, רובוטיות וחסרות מעוף מהסוג שזוכה לקיטונות של בוז מקהילת הכדורסל הישראלי (ובייחוד מפרשניה). מדוע? מאחר שהן מתעקשות לרוץ עם שיטה, התקפית והגנתית, ולא מנסות להתאים עצמן לכל יריבה מזדמנת.
האצבע המאשימה המתבקשת (והמוצדקת) לתחלואים המקצועיים של ליגת העל מופנית כמובן למאמני הליגה, ולאו דווקא בגלל רמתם. במחשבה שנייה, אולי הם בכלל לא אשמים. אולי הם בסך הכל לוקים בתחלואים שמאפיינים את החברה הישראלית כולה, כלומר משיכה לצורה במקום לתוכן, קיבעון מחשבתי, עצלות ובריחה מאחריות.
עונת הכדורסל הבאה עלינו לטובה מבשרת את שובם לליגה של מאמנים בכירים כמו ארז אדלשטיין, שרון דרוקר (להבדיל מהצטרפותו לירושלים באמצע העונה שעברה) וכן את הצטרפותו של מאמן זר ובעל רקורד מעניין כבראד גרינברג. על פניו, מדובר בשלושה מאמנים שאמורים וצריכים להביא איתם מטען שונה ואיכותי. האם יוכלו המצטרפים החדשים לליגה, בתוספת מאמנים יסודיים ומוכשרים כמו דן שמיר, ליאור ליובין ודני פרנקו ומאמן שיטתי ומוכח כמו אפי בירנבוים להביא עמם בשורה חדשה לליגה? נעיר רק כי שם אחד שאין טעם לכלול ברשימה הזאת הוא שמו של מאמן מכבי תל אביב, שבלאו הכי מוחרגת מהטקסט הזה. בין אם אוהבים אותו ובין אם לאו, דיוויד בלאט בגרסתו הנוכחית חייב להיות מהמודלים המנחים לאיך רצוי שהכדורסל שלנו יראה.
***
יכולתם של המאמנים להביא את אותה בשורה מיוחלת צריכה להימדד על פי מספר מבחנים פשוטים.
מבחן ראשון ומעניין נוגע לשיטת המשחק ההתקפית של הקבוצות. המאמן הישראלי מאוהב בטריקים ושטיקים, שבאים על חשבון עקרונות משחק ברורים וקבועים. ואולי נאמר זאת כך: המאמן הישראלי מתוחכם וחשוב מכך מעוניין שיכירו ברמת התחכום שלו. כאן המקום לכתוב שהכללה זו גורמת עוול למאמנים מקומיים מצוינים שדרך ההתנהלות והאימון שלהם שונה. עמם הסליחה. נמשיך. הקיבעון המחשבתי של המאמנים גורם להם להעתיק תרגילי התקפה, במקום לנסות ולהתאים סטים מתאימים לקבוצה ולשחקנים שלהם. שלא יובן מכך שיש פסול כלשהו בלהעתיק תרגילים. גדולי המאמנים לומדים ממאמנים אחרים, וגם פיני גרשון הגדול לא ברא שום דבר יש מאין. הבעיה כאן היא אחרת. כדי שתרגיל התקפה יצליח, לא חייבים להמציא את הגלגל. צריך להתאים את התרגיל לחומר השחקנים וחייבים לתרגל אותו הלוך וחזור, כדי שהתזמון יהיה מדויק וכדי שהפואנטות של התרגיל יהיו מחודדות. אצלנו, במקום לעבוד, הריצו כאן במשך שנים תרגילים ששיחקו האימפריות השונות של פיני גרשון במכבי תל אביב. ולא רק בליגת העל. גם בליגת ילדים ב' מחוז נגב. כולם (כמעט) שיחקו את אותם התרגילים. רובם לא הצליחו. ולא רק מגרשון העתיקו. הגדיל לעשות מאמן עבר מוכר, אשר ניצל את הקדנציה הקצרצרה שלו במכבי תל אביב על מנת לייבא סט שלם של תרגילי התקפה שעבדו היטב עם הצמד סטוקטון ומלון ביוטה ג'אז. במכבי הם עבדו קצת פחות.
לפני שעונת 2012/13 נפתחת, קשה לקבוע אם אנחנו עומדים לקראת שינוי ובשורה לכדורסל. אמנם אנחנו מצויים בשלב ההכנה לעונה בלבד, אבל לפחות צפייה במשחקי הפועל ירושלים עד כה מעלה את החשש שמאמן הקבוצה מנסה להלביש לה סט תרגילים התקפיים שאיננו מתאים לחומר השחקנים אותו בחר בעצמו, אולי כדי להציג באופן מופגן תחושה של שליטה וקונטרול. נסייג ונאמר כי מדובר במבט ראשוני בלבד, אבל נראה כי דרוקר כופה על הקבוצה שלו תרגילים ובהם תנועות לא תכליתיות שכל מטרתן להראות כיצד הכדור זז מיד ליד. לא בטוח שקבוצה שהקו האחורי שלה מורכב מג'ייקוב פולן, מאיר טפירו ורביב לימונד מתאימה לסטים רוויים תרגילי חסימה לצד החלש, חסימות מדורגות שלא למטרת קליעה וכן הלאה. מאמנים גדולים כמו אוברדוביץ' או מסינה, שקשה למצוא מי שיטען כנגד יכולת השליטה שלהם בשחקניהם, משחקים מזה שנים רבות תרגילים פשוטים, קצרים וממוקדים. מאמן טוב ובטוח בעצמו מתעסק רק בדברים שיביאו את הקבוצה שלו למיצוי מקסימלי של יכולותיה. ואחרי שאמרנו את כל זה, דרוקר עדיין מאמן טוב וירושלים עדיין קבוצה טובה, שחייבת לחזור השנה למקומה הטבעי. המקום השני.
***
מבחן אחר, אותו כן ניתן למדוד כבר בשלב הזה, נוגע לאופן בנייתן של הקבוצות. מקובל לדבר על ליגת הגמדים בישראל, לאור החיסרון הקבוע בביג-מנים גבוהים. בחינה של הסגלים הנוכחיים (אשר ודאי אינם סגלים סופיים) מעלה מסקנות שאינן חד משמעיות. מצד אחד, יותר קבוצות ניסו ללכת "גדול" ולתת דגש על בחירת זרים שמשחקים בתפקידי הפנים. חולון ואשדוד למשל. מצד שני, כמה שחקנים בליגה עוברים מלמעלה את מחסום ה2.03? מעט מדי. אפילו ארז אדלשטיין, אשר הטיף מעמדת פרשן הטלוויזיה להחתים ביג מנים אמיתיים בגזרת ה-2.10, נאלץ לעת עתה להסתפק בהרבה פחות. מצד שני, לך תחתים ביג מן איכותי עם תקציב הזרים של הפועל תל אביב.
ומה עם אלמנט הבריחה מאחריות והכסת"ח? אלמנט זה יימדד העונה בשני מובנים. נסביר. מעבר לעמדת הביג מן החסר, קיימת עמדה נוספת שנעלמה כמעט מהנוף הישראלי והיא עמדת הקלעי. למרות שבכל קבוצה ישראלית יש (לפחות) ארבעה זרים, נדיר למצוא שם קלעי. שוטינג גארד. מדי פעם יש הבלחות כמו מייקל קיובלר (רמת גן), ג'וש קרטר (אשדוד) או אדם הלסקה (ירושלים). לרוב, מייבאים לכאן קומבו גארדים או רכזים.
למה זה רלוונטי? מאחר שהכדורסל בישראל מבוסס ברובו על מהלכי פיק רול, בידודים ושאר אילתורים, אין מה לעשות עם קלעים. למי יש סבלנות לעבוד על טיימינג מדויק בתרגיל לקלעי, כשאפשר במקום זה לתת את הכדור לקומבו גארד ולבקש ממנו להבקיע גול? בחינת הסגלים הקיימים מלמדת כי אנחנו לא יכולים להצביע על שינוי משמעותי או בשורה בעניין זה. עכשיו נסביר מדוע אלמנט זה נקרא אלמנט הכסת"ח: כשמאמן בליגת העל צריך לתת הסברים לבעל הדעה, להנהלה או לתקשורת (בראיונות ומסיבות עיתונאים או בתדרוכים אוף זה רקורד), הרבה יותר קל לתרץ ולטעון שהוא נתן את הכדור לזר, מאשר להסביר מדוע הכדור לא הגיע לשחקן מסוים בטיימינג הנכון של התרגיל. אם זה לא עבד, בוא נחליף את הזר. קוראים לזה גם הישרדות.
אותה שאיפה להישרדות היא אשר מנחה את המאמנים גם כאשר הם בוחרים לוותר על ההרפתקה הכרוכה במתן הזדמנויות לשחקנים הישראלים בכלל ולשחקנים צעירים בפרט. גם כאן מוקדם עדיין לקבוע, אבל נראה שלפחות בגזרת הפועל תל אביב, גליל גלבוע ומכבי ראשון לציון יש סימנים מעודדים. במיוחד אמורים הדברים לגבי האחרונה. הפרויקט של אור סולומון ושון דאוסן הוא הפרויקט המעניין ביותר שיש לליגת העל להציע העונה ונותר רק לקוות שיקומו קבוצות נוספות שגם יצליחו להצמיח שחקנים ברמה הזאת וגם יהיו אמיצות וחכמות מספיק כדי לפנות עבורם את הבמה. קשה לומר את אותם הדברים לגבי קבוצות כמו הפועל ירושלים או אשדוד. יכול מאוד להיות שהתרחבותו המאוחרת של הסגל במכבי תל אביב, בתוספת התיקון של הרגע האחרון בעניין שיתופם של שישה זרים בטופס, מנע ממנה ומאיתנו ליהנות מטאלנט צעיר ומבטיח כמו איתי שגב. וחבל.
***
כמקובל במחוזותינו, נקדיש את המבחן האחרון להגנה, שאין כמוה כדי לאפיין את אותה עצלות מוכרת. אם דיוויד בלאט הביא לדרגת אומנות את היכולת לשמור הגנות מאסקינג (הגנות מתחלפות, בדר"כ מאזורית לאישית) או הגנות מאץ'-אפ, וזאת בהמשך לעבודה סיזיפית ויום-יומית, סקאוטינג בלתי פוסק ותיקון טעויות ללא רחם, אז הליגה הישראלית מציגה לראווה את גרסת החפיף. המאמנים המקומיים מתדרכים את הקבוצות שלהם, במשך שנים, להראות הגנה אזורית נסוגה וממנה לעבור להגנה אישית. נסוגה. עד כאן שבת הגדול ובוא נקווה שהיריב יחטיא את הזריקות שלו מבחוץ. על אלמנטים חשובים אחרים שהביא עמו בלאט, ובמיוחד על לחץ שיטתי על כל המגרש, אין טעם לאזכר.
האם כאן נוכל למצוא את הבשורה? על פי השמועות מבית מכבי בראשון לציון, נראה כי בהפועל תל אביב משחקים השנה כדורסל אחר. כדורסל אינטנסיבי ולוחץ (וגם מהיר וקצבי). אלה בינתיים שמועות בלבד שעדיין טעונות בדיקה והוכחה. אם נחבר את זה להגנה שהפגינה בשנתיים האחרונות בעלת הבית בבית מכבי, היא הקבוצה של אפי בירנבוים, ואליה נוסיף קבוצות עם פוטנציאל לאוריינטציה הגנתית כמו חולון (ומכבי תל אביב כמובן), יכול להיות שדווקא מכאן נאתר את השינוי.
הגיע הזמן לסיכום ביניים. השינוי במצבת המאמנים בליגה הראשונה בהחלט טומן בחובו פוטנציאל לבשורה, גם אם היא חלקית בלבד. אולי אנחנו אופטימיים בכוח, אבל נראה שיש למה לצפות.
המוצר הקרוי ליגת העל בישראל הוא מוצר שקשה להחביא. כל מי שמעוניין, חשוף לכמות שידורים ישירים בהיקף חסר תקדים באירופה. הבעיה היא שברמת חשיפה כזו, וכשיש בלוף - קשה להחביא אותו. סף הגירוי של צרכן הכדורסל הישראלי גבוה, והוא מתקשה להבליע את הפיהוקים נוכח הקצב האיטי, הכדררת הבלתי פוסקת, ההתקפות המאולתרות ובעיקר המחסור בתשוקה וקשיחות הגנתית.
לקראת השנה החדשה הממשמשת ובאה, אנחנו לא מבקשים יותר מדי ממאמנינו המוכשרים. בעיקר דבר אחד יסב לנו שמחה: בואו נוותר על האלמנטים המקצועיים השליליים שהפכו את ליגת העל שלנו לייחודית באירופה. במקרה הזה, נשמח להיות כמו הגויים.
