האינטרנט מציע מעקב מדויק אחר נתוני הגלישה, שמאפשר לזהות לא רק את הרגלי הצריכה של הגולש הישראלי, אלא גם חלק מהפרופיל הפסיכולוגי שלו. ניתן לדעת, בין השאר, מה מושך אותו, מה מלהיב אותו ומה מותיר אותו אדיש. כך, למשל, כשנבחרת ישראל שיחקה מול רוסיה, ניתן היה לראות שבמצב של 0:0 היו X גולשים בידיעת המשחק, בפיגור 1:0 המספר עלה ב-20 אחוז, בפיגור 2:0 הוא עלה בעוד 20 אחוז, ובפיגור 4:0 הגרף כבר החל לרעוד מהתרגשות. כל עוד הנבחרת התנהלה על מי מנוחות, העניין בה היה אפסי. כשהתחילה להביך את עצמה ולהיות מושפלת, היא שוב חזרה להיות אטרקציה. זו לא תיאוריה, אלה הנתונים.
הסימנים האלה מצביעים על איבה בסיסית לנבחרת. אם לא איבה, בהחלט סלידה. לעתים היחס אליה הוא כמעט סאדיסטי. ככל שהיא ירדה לשפל נמוך יותר, כך העניין בה גבר. ככל שהיא נקלעה למצוקה גדולה יותר, היא חזרה להלהיט את הקהל. כל הגולשים הרדומים, ברגע אחד התעוררו. אפשר היה לזהות לא רק את מספרם הגדל, אלא גם את התשוקה שלהם לסוגיה. הטוקבקים היו נסערים ואכזריים, מלאי עונג על הכישלון. קשה היה שלא לדמיין את הגולש המצוי יושב מול המסך עם ריר נוטף, חוגג את התבוסה בעודו מטנף ומתענג. לפעמים נוטים להאשים את התקשורת באכזריות, אבל זה לא רק היא. זה העם. הנבחרת הפכה לשק החבטות של כל חובבי הספורט: כל עוד לא ניתן להכות בה, אין טעם לקיומה.
יש לציין שהנבחרת זכתה במעמד הזה אחרי מאמץ גדול והשקעה ניכרת לעין. זה הרבה מעבר לזגזוגים האחרונים של גוטמן או ליכולת מול אזרבייג'אן ורוסיה. בתור הקבוצה המייצגת של הכדורגל הישראלי, הנבחרת מנתבת אליה את כל הזעם והאיבה. היא הסמל לריקבון של הענף.
מבחינת נתוני הגלישה, המשחק מול לוקסמבורג מעט שינה את התמונה. כשהנבחרת הובילה 0:3, חובבי הספורט שוב נכנסו להתעדכן. על פניו כדי להתרשם מההישג, אבל למעשה, רק כדי לשפשף את העיניים, לוודא שזו אכן המציאות, להתעשת במהרה, ולחזור למוטב. הנאצות והמרמור חזרו מהר מאוד. כי גם כשהיא מנצחת, היא מעוררת אנטגוניזם. עכשיו התגובה היא "למה אתם חוגגים ניצחון על נבחרת קיקיונית". עבור רבים, הניצחון על לוקסמבורג יצר תסכול, רק כי הוא מנע מהם את העונג שבמרמור. התחושה הצינית הזאת ממחישה את הייאוש. אין שום תקווה. אין אמונה.
רוחות של שינוי
מכבי תל אביב היא דוגמה מצוינת. אם תשאלו את האוהדים שלה בימים אלה, תגלו שהם קצת פחות סולדים מהקבוצה שלהם, זו שרמסה את כבודם במשך שנים. זה ממש לא בגלל הניצחונות האחרונים הם הרי למודי ניסיון, כמה ניצחונות ליגה לא יכולים למחוק עונות ארוכות של כישלונות ואכזבות זה בגלל התקווה. הם מרגישים שינוי. הם מרגישים שיש ניסיון לשנות את המצב מיסודו. התחושה היא שמישהו זיהה את הבעיות היסודיות, ומנסה לעשות תיקון. ספק אם השינוי הזה יצליח, ספק גדול, אבל לפחות מישהו מנסה.
בנבחרת זה לא קורה. לא רק שאין שינוי, אין שום ציפייה למשהו חיובי, אין שביב של תקווה. זה בכלל לא קשור להרכב האפור שהציב אתמול גוטמן (והוא אכן היה אפור - הגנה שמורכבת משיש, שפונגין, טיבי ומורי מזכירה יותר קבוצת מרכז טבלה מאשר נבחרת לאומית); העניין הוא באווירה השלטת. ברוח שאופפת את הכדורגל.
וכשמדברים על הרוח, מדברים על אבי לוזון. הוא לא בחר את ההרכבים, הוא לא שיחק בנרפות מול רוסיה, הוא לא אשם בכל הבעיות, אבל הוא מכתיב את האווירה. הוא לא רק ראש ההתאחדות, הוא הסמל של הענף. בראיונות איתו הוא יפרט את ההישגים שלו, הוא יסביר כיצד בתקופתו נבנו אצטדיונים וחוזק הקשר עם אופ"א, איך השקיע בהסברה וגייס כספים, איך עשה כל מה שהוא יכול על מנת לקדם את הכדורגל שכל כך יקר ללבו (על זה אין ספק), ובכל זאת, כל עוד הוא שם, האווירה עכורה.
וזה חבל, כי נבחרת ישראל שיחקה אתמול מצוין. היו הרבה דברים משמחים ומעודדים. סוף סוף מליקסון היה מצוין, סוף סוף נאתכו הגיע, תומר חמד הזכיר שהוא בצמרת הכובשים בספרד, בן בסט נתן גול יפהפה. חבל שאי אפשר לשמוח בלב שלם. חבל שיש משהו למעלה, מין ענן גדול וכבד, שמעיב על השמחה.