למשחק כזה קוראים בשכונה "לא כוחות". בכל מה שקשור בהנעת כדור מהירה בנגיעה אחת, לחץ על היריב, כושר גופני ופיזיות, נבחרת רוסיה עולה על ישראל. זה לא שרוסיה היא נבחרת מהדרג הראשון באירופה, אבל המשחק הזה היה מספיק בשביל להראות את הפערים העצומים שקיימים בין שתי הנבחרת.
פאביו קאפלו לא ידע שבדקה ה-20 הוא יוביל 0:2, אבל הוא כן ידע איך הוא רוצה להתחיל את המשחק. הוא כן ידע שנבחרת ישראל אחרי התוצאה לא הטובה באזרבייג'אן, כשהיא משחקת בבית לעיני הקהל שלה במשחק שהוא הסיכוי האחרון שלה, תבוא עם מוטיבציה גדולה. ולכן השתמש בכלים הכי טובים שעמדו לרשותו. מאמן ותיק כמו קאפלו יודע שההגנה הכי טובה זו ההתקפה ומבין שעל נבחרת עם בעיות בהנעת הכדור בחלק האחורי צריך להפעיל לחץ. מתחילת המשחק רוסיה לחצה על חוליית ההגנה והקישור ובכך מנעה מהנבחרת שלנו כל סיכוי להגיע לשער של איגור אקינפייב. לקחו כמעט 45 דקות עד שראינו אותו על המסך וזה היה כבר מאוחר מדי.
אחרי משחק כזה, מיותר לגעת בנקודות התורפה ובאיזה שחקן שיחק או לא שיחק בנבחרת. גם אין טעם להתעסק עכשיו באם יש או אין סיכוי לקמפיין או לעשות חישובים מתמטיים שאנחנו כל כך רגילים כל קמפיין. הבעיה הרבה יותר עמוקה והיא בטח לא נמצאת בנבחרת. מי שינסה לפתור אותה שם, לא יצליח. הבעיה דורשת טיפול ענייני ומקצועי כי כשהיסודות שלך בנויים טוב מלמטה, אתה לא צריך לדאוג להמשך. יהיה נכון אם בהתאחדות יעסקו כעת במה שקורה במועדונים, בשינויים שהליגה צריכה ורק ואחר כך נתפנה לבעיות בנבחרת.
התבוסה עצמה של 4:0 משקפת את המקום בו נמצא הכדורגל הישראלי בכללותו. זו נורה אדומה שתהבהב לכל המערכת ולכל אנשי ההתאחדות לכדורגל. המשחק של היום הוא תוצאה של מספר שנים. ההשלכה של הזנחת ליגת העל המידרדרת, של החלטות שקיבלו כאן לגבי הגדלת הליגה ומספר הזרים בה. נבחרת לא יכולה להיות מוצלחת בלי ליגה תחרותית שמייצרת שחקנים. הקונספט הנוכחי נכשל והגיע זמן הסקת המסקנות לגבי ניהול הכדורגל.
אין מה להשוות את הנבחרת של היום לתחילת דרכנו באירופה. בכל זאת, עשינו דרך ארוכה. היו לנו שנים יפות, משחקים טובים ואירועים משמחים בזירה האירופית. התקדמנו, התנסינו, ייצרנו שחקנים לאירופה דרך אותם משחקים, אבל ההבדל הוא שבאותה תקופה הייתה ליגה חזקה. היו כאן תקופות ששגרירים שהגיע מאירופה נאבקו על מקום בהרכב עם כוכבים מליגת העל. במשך כל השנים הנבחרת נבנתה על שלד שחקנים מקומיים. שחקנים כמו אלון חרזי, שמעון גרשון, אריק בנאדו, ראובן עטר ואלון חזן באו מהליגה ויצרו תחרות בריאה.
כיום אין כל תחרות כי הליגה לא מייצרת ולא מאפשרת למאמן אופציה של שחקנים. ליגת ה-16 מרובת הזרים פגעה אנושות בכדורגל הישראלי. אם מוסיפים לכך את העובדה שמרבית השגרירים הנוכחיים לא פעילים באופן רציף, מקבלים את התוצאה העגומה. כשאתה לא משחק, זה פוגע ביכולתך ומשפיע על ההתמודדות שלך ברמות הללו. ללא ספק, הנבחרת של היום משקפת את תמונת המצב העגומה בליגת העל.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא חושב שיציאה של שחקנים לאירופה פוגעת בכדורגל הישראלי. בניגוד להרבה פרשנים, אני בדעה שמי שיש לו הזדמנות לעזוב ולצאת לחו"ל, גם למועדונים לא גדולים, צריך לעשות את זה. המקצועיות, הניסיון שאתה רוחש והדברים שאתה לומד מעבר לים לא דומים לכדורגל הישראלי. ריבוי השגרירים לא מהווה בעיה. יש מדינות במזרח אירופה שמייצרות שחקנים לכל היבשת ועדיין יודעות לשמור על הכדורגל המקומי ולייצר גם נבחרת טובה. גם כששחקנים יוצאים, אנחנו צריכים לבנות ולייצר צעירים שמוכנים לליגת העל ויכולים להשתלב בה. זה לא קורה בליגה במתכונתה הנוכחית.
אז מה הלאה? כל החלטה שיקבל אלי גוטמן לגבי מה עושים עד סיום הקמפיין לא צריכה להטריד אף אחד. ההתאחדות צריכה להפנות את כל המחשבות, הרצונות וההחלטות לכיוונים אחרים ולהפסיק עם ההתעסקות במאמן כזה או אחר או בשחקנים. זה הרגע שבו כל הכוח והחשיבה צריכים ללכת לאקדמיות ספורט במועדונים. לא נפתור את הבעיות בכדורגל הישראלי דרך טיפולים קוסמטיים בפתיחת כל קמפיין אלא רק דרך עבודה יסודית מלמטה.
השינוי יגיע דרך המועדונים. דרך הקמת אקדמיות קבוצתיות ולאומיות כמו בצרפת. אצלנו אף אחד לא מוכן להשקיע במחלקות הנוער. במקום לחפש שהמחלקה תממן את עצמה באמצעות בתי ספר לכדורגל, יש לחייב את המועדונים להקצות לפחות אחוז משמעותי מהתקציב השנתי למחלקה, לשלם את הצ'ק למאמנים טובים ולשיפור התשתיות ולא לשפוך אותו על זרים שונים ומשונים. הייתי רוצה לראות הגבלה של שלושה זרים לקבוצה ואת הליגה חוזרת למתכונת של 12 קבוצות כי ליגה מצומצמת תשפר את הרמה. תבינו, רק דרך שינוי בחשיבה הבסיסית, רק דרך שינוי בהקצאת המשאבים ורק דרך הכרה בכך שהכוח והכסף צריכים ללכת לילדים למטה, אפשר יהיה לבצע שינוי של ממש בכדורגל הישראלי.
