התשובות לשאלות הראשונות נטו כולן לטובת מיאמי. בדיעבד, אולי יתברר שכאן ההיט בזבזו את הצ'אנס הכי טוב שהיה להם לקחת את אחד משני המשחקים הראשונים, ברבע וחצי בו שני מפתחות מרכזיים עבדו לטובתם באופן מובהק:
1. יתרון ברור להרכב הנמוך של מיאמי על ההרכב הגבוה של אוקלהומה סיטי. הת'אנדר נראו מגושמים גם בהגנה וגם בהתקפה מול חבורת הפורוורדים מהצד השני. זה בלט במיוחד בקושי להתמודד מול הפריסה הרחבה של ההיט - מכיוון שדוראנט שמר על לברון, אחד הגבוהים נאלץ לשמור על באטייה. עוד לפני שהספקנו לעכל שהתחיל הגמר, באטייה קלע שלוש שלשות חופשיות לגמרי. בהתקפה אף יתרון אפשרי של הגובה לא בא לידי ביטוי - לא משחק פנים, לא ריבאונד. במחצית הראשונה פרקינס בעיקר עורר רחמים - זאת לא הסדרה בשבילו, הוא נראה חסר אוריינטציה. יכול להיות שבהמשך יהיה כדאי לברוקס לשקול לשנות את החמישייה, אחרת עוד משחקים יכולים להיפתח באופן דומה.
2. יתרון ברור ברמת המוכנות של מיאמי לגמר. עד אמצע הרבע השני נדמה היה שרק ההיט הבינו שהתחיל גמר ה-NBA. שחקני המשנה הגיעו מפוקסים (באטייה בעיקר גרם לי להצטער על כך שרק בשלהי הקריירה הוא מגיע למעמד הזה), הקליעות מבחוץ נכנסו באחוזים גבוהים, ספולסטרה בא עם ההתאמות הנכונות יותר לסדרה (לברון על פרקינס על תקן עוזר על בהגנה). ברגעים ההם נדמה היה שפער הניסיון במעמד הולך להיות מכריע בסדרה הזאת. תחושה נוספת שלי הייתה שאוקלהומה סיטי סומכת יותר מדי על היכולת שלה לחזור מפיגור.
ואז הגיעה המחצית השנייה והתברר שסקוט ברוקס שמר את הקלפים שלו לחלקים המכריעים של המשחק.
אבל לפני המחצית השנייה, שוב התרשמתי מהיכולת של הת'אנדר להישאר במשחק מול יריבה חדה ואיכותית בדקות הטובות שלה. כמו הספרס, גם מיאמי ירדה למחצית עם תחושה שהפער היה יכול להיות גדול יותר ב-6-8 נקודות בלי בעיה. הפעם רוב הקרדיט שייך לסרג' איבקה. המספרים שלו היו שקטים, הוא אפילו סיים משחק ראשון ללא חסימה אחרי 45 רצופים, אך יש לו חלק חשוב מאוד בניצחון הזה. בדקות האחרונות של המחצית הראשונה ברוקס הלך למהלך של פיק נ' רול של ווסטברוק עם איבקה, ליתר דיוק פיק נ' פופ בו החוסם מתגלגל החוצה. הספרדי-קונגולזי הראה את האיכויות שלו כשפעמיים קלע זריקה פנויה, בפעם השלישית השומר ניסה לרוץ אליו מהר מדי אז הוא עבר אותו לליי אפ, ובתחילת המחצית השנייה הגיעה עזרה - אז הוא השאיר את דוראנט לשלשה פנויה. היכולת של שחקן משנה לייצר נקודות ברצף, בניגוד גמור לתכניות של היריבה, זה מסוג הדברים שיכולים לעשות הבדל בין הפסד לניצחון. מכל הדברים המדהימים אצל הת'אנדר, לא מדברים מספיק על כמה מדהים שגם איבקה רק בן 22 וכל הזמן משתפר.
מחציות שניות של אוקלהומה סיטי בבית במשחקים גדולים הן חוויות מרהיבות. אחרי שסן אנטוניו חוותה זאת על בשרה הגיע התור של מיאמי. זה מתחיל עם הטירוף של תחילת הרבע השלישי, בו ספולושה מצליח לגעת בכל מסירה של היריבה, אוקלהומה סיטי מייצרת נקודות מריצה ולא מחטיאה גם במשחק העומד, הקהל נכנס לטירוף ופתאום נעלם ההפרש שהיריבה עבדה עליו מחצית שלמה. ברבע הרביעי החלק המרשים הוא רמת הביצוע - דוראנט נראה כאילו נולד לרגעים האלה, גם הפעם הוא חיסל את המשחק כמעט לבד בארבע וחצי דקות בהן קלע 11 נקודות. בדקות כאלה לבאטייה אין מה לעשות מול KD, הוא לא גבוה מספיק בשביל להפריע לעלייה שלו לקליעה.
אבל לא פחות מעוד רבע רביעי התקפי מושלם של דוראנט - הפעם בגמר ה-NBA כשמולו היריב שלו על תואר השחקן הטוב בעולם - הרשימה ברבע האחרון החלטה אחת גדולה של ברוקס: לשחק עם ספולושה במקום הארדן. לא כל יום תפגשו מאמן שמוכן להושיב על הספסל את אחד הסופרסטארים שלו ושחקן רבע רביעי גדול כהתאמה ליריבה. אבל ספולושה הוא סופרסטאר הגנתי שהרבה יותר התאים להתמודדות מול מיאמי, בעיקר כשדוראנט ו-ווסטברוק חמים ודואגים להתקפה.
לא ברור אם ברוקס בא עם המהלך הזה מהבית או שזיהה את הקושי של הארדן בהגנה אישית על וויד ולברון, מה שבטוח זה שההחלטה הזאת הפכה את הרבע האחרון לקל יותר עבור הת'אנדר. ההגנה של ספולושה על לברון הייתה מופתית. היא התחילה בעבודה משותפת עם פישר להקשות על תרגיל החסימה הנמוכה של צ'אלמרס לקינג ג'יימס, שגרמה לו לקבל את הכדור בסוף התקפה ואחרי שנאלץ לעבוד, והמשיכה פשוט בהגנה אישית איכותית עם שילוב של פיזיות, אתלטיות, אורך וקבלת החלטות טובה.
לסיום, כדאי לנתח לעומק את ההגנה של דוראנט על לברון. כצפוי, ברוקס שם את הכוכב שלו על הכוכב שמולו בתחילת המשחק ולאורך רוב שלושת הרבעים הראשונים. כמה מסקנות מהמפגש הראשון:
* בגדול, דוראנט עשה את העבודה שלו. הוא עמד רחוק מלברון, לא אפשר חדירה והשתמש באורך כדי להפריע לזריקות של ג'יימס שלא קלע מעליו פעם אחת כל המשחק.
* אבל זה היה נכון למצב בו לברון קיבל את הכדור עם הגב לסל בחצי פינה, במעט הפעמים בהן לברון הגיע במעבר או התחיל התקפה מהאמצע עם תנופה היה הרבה יותר קשה ל-KD להתמודד עם הפיזיות שלו. ספולסטרה יהיה חייב לשנות גישה ולארגן ללברון פיק' נ' רול גבוה באמצע ואפילו בידודים שמתחילים ליד החצי. בדרך כלל זה לא המשחק של קינג ג'יימס אבל כל עוד דוראנט עליו זאת הדרך הנכונה להשתמש בו.
* חוסר המיומנות של דוראנט כשומר אישי על כוכבים בלטה כאשר שלוש פעמים ברבע הראשון הוא אכל הטעיה וקפץ. בפעם הראשונה לברון סחט פאול, בשנייה לברון קלע סל אבל פספס הזדמנות גדולה להוציא את השני, בשלישית זה היה וויד שפספס הזדמנות. זה יכול להיות אלמנט שיעשה את ההבדל באחד המשחקים.
* בעקבות שתי הנקודות הקודמות, יכול להיות שתוך משחק-שניים החסרונות של דוראנט כשומר של לברון יבלטו מעל ליתרונות, לכן ברוקס יכול להיות מאוד מרוצה מכך שווסטברוק שמר טוב על וויד דקות ארוכות, מה שיאפשר לו להעביר את ספולושה אל לברון מתחילת המשחק במידת הצורך.
