"נחשי הממבה השחורה צדים את טרפם ביום ובלילה. פעמים רבות הם נראים נעים כאשר השליש העליון של גופם מעל האדמה בחפשם אחר טרף, וכאשר הם מאתרים אותו הם קופאים במקומם לפני שהם מסתערים ומכישים...כאשר מדובר בטרף גדול יותר הנחש ישחרר את אחיזתו ויחכה שרעל העצבים הנמצא בארס יפעל וישתק אותו, תהליך המתרחש תוך מספר דקות ובמקרים מסוימים אפילו תוך מספר שניות. באופן כללי הוא יעדיף לחמוק ולהימנע מעימותים עם יריב פוטנציאלי".
(מתוך ויקיפדיה)
עם יד על הלב - התיאור הזה נשמע מתאים לקובי בריאנט, שתבע לעצמו את הכינוי "בלק ממבה", או שמתאר באופן מדויק יותר את סגנון המשחק של קווין דוראנט? תמיד בתנועה, השליש העליון של גופו מעל ידיו המושטות של שומרו הנמוך ממנו, מחפש אחר הזדמנות לקליעה: פ??רצה בהגנה, חסימה ללא כדור מצד חבריו לקבוצה, שטח פנוי לבידוד בפוסט אפ; ואז קופא לרגע, מסתער ומכיש. בפלייאוף הנוכחי דוראנט נתקל משלב לשלב בטרף גדול יותר, ובהתאם לכך מינון הרעל מוגדל גם כן.
בגמר המערב זה הסתכם בממוצעים של 29.5 ו-53.2% מהשדה - למרות תצוגת 8 מ-19 בהתמודדות הראשונית מול השמירה החונקת של סטיבן ג'קסון - וגם 5.3 אסיסטים. אך למרות התחרותיות של דוראנט, בהחלט ניתן לומר עליו שהוא מעדיף להימנע מעימותים עם יריביו הסופרסטארים. לא תראו אותו נגרר לתחרויות קליעה ובכך, בין היתר, הוא שונה מבריאנט וגם מהאבטיפוס לסווינגמנים סופרסטארים, מייקל ג'ורדן. רק שלאור היכולת שלו בפלייאוף הזה, אי אפשר שלא להזכיר את השניים האלה, בין היתר, בדיון על דוראנט.
אז בניסיון למקם את מיקומו הנוכחי של דוראנט בן ה-23 בהיררכיה של עידן הסופרסטארים בליגה, כיום ובעתיד, נפתח מהשוואה לשניהם ונמשיך לשמות רלוונטיים יותר.
נתחיל מהשאלה המתבקשת, האם נמצא יורש לג'ורדן? ובהנחה שהתשובה לכך שלילית, האם לפחות נמצא תחליף לבריאנט שהולך ומזדקן? כדי לתת מענה חיובי או שלילי, צריך לתת דין וחשבון על סוג התשובה שמחפשים. מבחינת סגנון משחק, יש כמה הבדלים מהותיים בין דוראנט לבין ג'ורדן או בריאנט, שמזכיר את הוד אוויריותו יותר מכל סופרסטאר אחר מתחילת המילניום והלאה. זה מתחיל מהבדלים פיזיים: דוראנט גבוה וארוך יותר, ואילו היתרון של כוח ואתלטיות שייך למספרים 23 ו-24. בהתאם לכך, שניהם הסתמכו מתחילת הקריירה שלהם על יכולתם לתקוף את הטבעת במגוון דרכים, הודות ליכולת סיום קטלנית ומגוונת. בהתאם לכך סגנון המשחק שלהם, בדומה לזה של מרבית הסופרסטארים בעשורים האחרונים, מאופיין בהחזקת הכדור והכתבת קצב המשחק, עם הרבה מהלכי בידוד באחד-על-אחד.
למרות יכולתו של דוראנט לייצר לעצמו מצבי קליעה מהמקום או לחדור לסל, במידה רבה הוא חורג מאותה תבנית של הסופרסטאר שהוא סקורר ופליימייקר בו זמנית. הזריקות של דוראנט מגיעות כחלק משטף המשחק, לרוב כתולדה של תנועתו הבלתי פוסקת ללא כדור. ועם כל הכבוד ליכולת של ג'ורדן ובריאנט להיכנס לזון, גם דוראנט הוא קלעי אבסולוטי ואוטומטי, לפעמים נראה שאפילו יותר מהם. אין נקודה על הפרקט שהוא לא מסוגל לקלוע ממנה, ולכפות עליו זריקות מבחוץ זה ממש לא הרע במיעוטו, אלא הלחם וחמאה שלו. במובן זה, ייתכן והשוואה מדויקת יותר תהיה לשחקן הפרנצ'ייז שדוראנט החליף בסיאטל סופרסוניקס ז"ל, ריי אלן. בגרסה מוגבהת ומוארכת כמובן.
גם מבחינה הגנתית, ג'ורדן ובריאנט תפקדו כסטופרים לכל דבר כאשר נדרשו לכך. דוראנט מדי פעם מראה ניצוצות הגנתיים ומנצל היטב את השילוב של אורך וזריזות שיש לו, בין היתר מול קובי בכבודו ובעצמו. אך למרות המחויבות שהוא מפגין לשיפור בתחום, נראה כי לדוראנט תהיה בעיה בהתמודדות מול פורוורדים פיזיים גם בעתיד הרחוק. בעתיד הקרוב, מחכה לו התמודדות עם לברון. למרות שדוראנט אינו שומר בקאליבר של שון מריון, בעוד שאין לקנדריק פרקינס את האורך והאתלטיות של טייסון צ'אנדלר, בכל זאת מדובר בשילוב מספיק דומה לזה שכבר נטרל את קינג ג'יימס בגמר. כך שתשובה ראשונית לשאלת גבול הפוטנציאל של דוראנט בשמירה אחד-על-אחד, נוכל לקבל החל ממחר בלילה.
אך מבחינת התרומה שלו להגנה קבוצתית, גם כאן דוראנט מתעלה מעל קודמיו, ובכך מזכיר יותר את לברון בתחילת הקריירה שלו בקליבלנד: עדיין לא סטופר דגול, אבל מחזיק ביכולת מופלאה לחיפוי וחסימה. יחד עם זרועותיו הארוכות, הוא מסוגל לתרום רבות בדאבל טים, שמירה אזורית, או פשוט במניעת מסירות עומק גבוהות וייצור איבודים ליריבה.
אבל אם הכתרת דוראנט כג'ורדן הבא מתייחסת רק לאופן שבו הוא משתלט על הרבע הרביעי ומנצח משחקים, אז הפלייאוף הנוכחי בהחלט מחזק את הקייס שלו. עד כה בפלייאוף דוראנט משחק 41.6 דקות בממוצע, קולע 27.8 נקודות, עם 62.6% "אחוזי קליעה אמיתיים", שזה התרומה המשוקללת של קליעותיו לשתי נקודות, משלוש ומהעונשין. לכך הוא מוסיף 7.9 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 1.3 חסימות, ורק 2.5 איבודים למשחק בהשוואה ל- 3.8 בעונה הסדירה. מה שהסטטיסטיקה המרשימה לא מסוגלת לתאר, זה את האופן שבו דוראנט מרדים את יריבותיו עד לרבע הרביעי, שבו הוא לפתע מכה וקולע בצרורות, מבלי שנראית דרך לעצור זאת. ביכולת זו להשתלט על הרבע הרביעי הוא מזכיר את בריאנט, אך בהבדל גדול: ההשתלטות מגיעה גם היא באופן בלתי כפוי, בין היתר בגלל שאינה תמיד הכרחית, הודות ליכולת של ווסטברוק והארדן להכריע משחקים בעצמם.
במובן זה ניתן לומר שהאיזון באוקלהומה בין סופרסטארים שכולם שחקני חוץ, מקל על דוראנט הוא לא נדרש להחזיק בכדור באופן בלעדי ולהשתלט על משחק ההתקפה כולו. זה משתלב היטב באופיו הנוח, בטח יחסית לכוכב-על שכמותו המשחק בליגה שבה כל שחקן שנתן רצף משחקים טובים כבר בא בדרישות. זה גם משתלב היטב בסגנון המנהיגות שלו. בניגוד לג'ורדן או בריאנט, דוראנט משדר מנהיגות של "ראשון בין שווים", ואילו הוד אוויריותו וקובי הם מנהיגים שאוהבים את הכדור בקלאץ' ורואים בעצמם יותר "ראשונים" ופחות "שווים". זה כמובן לא מנע מהם לייצר אסיסטים במאני-טיים שכתבו את ההיסטוריה, אבל ההבדל קיים וברור.
אם נרד לרזולוציה גבוהה יותר כדי לחדד את ההבדלים במנהיגות: ווסטברוק נותן את הדרייב והאמוציות, הארדן תורם את קור הרוח בקלאץ', ודוראנט פשוט מתבקש לספק את הסחורה בקליעה והאקסטרה שרק כוכבים ברמתו מסוגלים לספק. בשיקגו, בשונה מאוקלהומה סיטי, הייתה היררכיה ברורה בין ג'ורדן לפיפן, בלייקרס מעולם לא היה שחקן חוץ שמתקרב ליכולת השליטה במשחק של בריאנט, לברון היה לבדו בקליבלנד (נכון לרגעי ההכרעה) ואילו במיאמי לצד וויד, עדיין חסרה היררכיה ברורה. ניתן היה לראות זאת שוב ברגעי הקלאץ' של משחק מספר 7 מול בוסטון, כאשר וויד ולברון ניסו להכריע את המשחק לסירוגין בכוחות עצמם, עם רצף של מהלכים סוליסטיים, עד שהגיע התרגיל של ספולסטורה מפסק הזמן, בין לברון, וויד ובוש.
הגענו אם כך להשוואה המעניינת מכולן: האם דוראנט מסוגל לקחת מלברון את השליטה בליגה לעשור הקרוב? מעניין להיזכר בהקשר זה, ברמז העבה של קווין פריצ'ארד, הג'נרל מנג'ר לשעבר של פורטלנד טרייל בלייזרס, קצת לאחר זכיית הקבוצה בבחירה הראשונה של דראפט 2007. כאשר התבקש להתייחס לשני הפרוספקטים המובילים בדראפט, פריצ'ארד אמר: "האחד יזכה בתארי מלך הסלים, השני יזכה בתארי אליפויות". כמו שזה נראה בדיעבד, דוראנט, כמו ג'ורדן, אמור לסמן וי על שתי התחזיות. אך האם הוא ישתלט על החלק של "יזכה בתארי אליפויות" בזמן שלברון ממשיך ללקט פה ושם תארי MVP של העונה הסדירה? אם התרחיש הזה יתממש נדע בשבועות הקרובים ובעונות הקרובות - אז בהחלט יהיה לדוראנט קייס חזק בהתמודדות על תואר "הגדול מכולם".
צריך לזכור שאומנם לג'ורדן היה את קלייד דרקסלר, לארי בירד ומג'יק ג'ונסון בתור יריבים אישיים, ואת דטרויט פיסטונס כקבוצה בתור המכשול האולטימטיבי בדרך לגמר, עד שהגיעה האליפות הראשונה. אבל רוב האליפויות של MJ והבולס, במיוחד רצף התריפיט השני, הגיעו מול יריבות שלא העמידו מולו מאצ'-אפ אישי בלתי אפשרי לכאורה - אולי כי זה ג'ורדן - כמו זה שמצפה לדוראנט בדמותו של לברון. ג'ורדן לא נשמר או שמר אישית על צ'רלס בארקלי, פטריק יואינג או קרל מלון. אצל דוראנט הסיפור שונה. להתמודד מול קינג ג'יימס ושילוב הזריזות, הפיזיות והאתלטיות שלו משני צדי המגרש, זו מטלה מתישה מאין כמוה. משימה כבירה וכמעט בלתי אפשרית. כמובן שקיימת האפשרות לשים את ספולושה על לברון, ולנצל את האורך של דוראנט לשמירה על וויד או בוש; אבל בכל מקרה זו היכולת של לברון להיצמד לדוראנט שצריכה להדיר שינה מאוהדי אוקלהומה. החל ממחר בלילה נוכל לדעת אם אובדן שינה זה יתגלה כמוצדק, ואם יש מקום לקשור בשנים הקרובות כתרים חדשים בליגה.
