פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        והעולם שותק

        למה מודי בר-און ויהונתן כהן לא גינו את ההתפרעות של תמוז? כשאופירה וברקוביץ' הצדיקים היחידים, מדור התקשורת מודאג

        1. גמר אלופות, עאלק

        קצת קשה לדבר במבט לאחור, ובכל זאת: האם אתם מסוגלים להיזכר בגמר ליגת אלופות שזכה לכל כך מעט בילד-אפ כפי זה שנערך אמש? על פי רוב, צ'לסי ובאיירן מינכן הפכו בשבועות האחרונים לאויבות הציבור הישראלי על שהעזו להדיח את שתי הקבוצות הלאומיות שלנו, ואפילו התקשורת, שבמצב אידיאלי אמורה להתעלות מעל האובססיה הבלתי ברורה לברצלונה וריאל מדריד ולא לטפח אותה, הגיבה עם עונש משלה: מעט מאוד סיקור למשחק שאמור להיות הגדול ביותר של עונת הכדורגל האירופי. לא מעט דיבורים נשמעו על הערב המשעמם שצפוי לנו, על האם בכלל מגיע למדורגת שישית באנגליה וסגנית אלופת גרמניה, שקיבלה כל העונה בראש מדורטמונד, להיפגש במעמד כל כך נכסף. האם מגיע להן? איזו מין תהייה מוזרה זו? ממתי ניצחונות על הקבוצות הגדולות בתבל – לכאורה או שלא – כבר לא מספיקות? האם לא ראוי היה לחגוג במעט את ההישג הכביר של שני המועדונים הללו? לתהות, נניח, מה עשו טוב כדי להגיע למעמד הנכסף, במקום לקבוע מה הן עושות לא טוב?

        גם השפע לא היה אותו שפע אליו התרגלנו בשנים האחרונות. 24 שעות לפני שריקת הפתיחה, רק האתר של ערוץ הספורט הציג אייטם העוסק בליגת האלופות בכותרת הראשית שלו. באתר בו אתם קוראים בזה הרגע היתה כתבה על מלפפוני מכבי תל אביב בכדורסל, באתר ONE עסקו בעתידו של דיוויד בלאט, ב-NRG הכותרת הראשית ניתנה (גם בשעה 21:45) להעפלה של הפועל רמת גן, וכך היה גם ב-YNET. שלא במפתיע, בערוץ הספורט אף הקדישו את החלק הנרחב ביותר מהעמוד הראשי שלהם לסיקור המאורע: 24 שעות לפני המשחק, ארבעה משבעת האייטמים הראשיים עסקו בגמר האלופות. מתוך ששת האייטמים הראשונים בעמוד הראשי של וואלה! ספורט עסקה כתבה אחת בלבד בגמר המתקרב, ב-YNET עמדו על אחוזים של 2 מ-6, ואילו ב-NRG הלכו על 2 מ-7. ב-ONE היה צריך לרדת מתחת לספקולציית בלאט וצסק"א מוסקבה, חגיגות הפועל רמת גן, העצבים של אבו סובחי, טור פרשנות של מישל דיין ואייטם על החגיגות הכי גדולות באירופה השנה כדי למצוא התייחסות ראשונה לצ'לסי ובאיירן מינכן האלה, שהתעקשו להרוס לנו את השבת.

        ב"יציע העיתונות" של מהדורת יום חמישי, האייטם העוסק בגמר האלופות (בדקה 27:30, למי שפספס) נפתח באמירה של ניב רסקין על כך ששבעה שחקנים יחמיצו את המאורע בשל כרטיסים צהובים, ותהייה האם לא הגיע הזמן שבאופ"א ישנו את הנהלים המחמירים. "סתם, נגיד", תהה רסקין, "נגיד ברצלונה עולה ומסי לא משחק? איזה ערך יש לזה?". ובאמת, איזה ערך יש לגמר אלופות ללא מסי? לא ברור. מה שבטוח זה שמאותו רגע, הדיון של אנשי היציע הידרדר במהירות אופיינית על ידי רון קופמן, שתהה: "כשאני רואה את שוויינגטייגר, תגיד לי אדון סבסטיאן, אני יודע איך קוראים לו... מה עשה סבא בשנים 39...?". אבל זה בסדר, כי לאורך שתי הדקות הבאות חברי הפאנל – רסקין, אוחנה, צביקה שרף וקופמן – עסקו רק חצי בצחוק בשאלה האם סבו של קשר נבחרת גרמניה היה נאצי.

        אם כך, טוב שהגמר הזה מאחורינו וכעת אפשר להתחיל בספירה: רק 364 ימים עד שמסי ורונאלדו יעניקו לנו תיקון, ויספקו לנו משחק איתו, לשם שינוי, אנחנו יודעים להתמודד.

        2. פוסט אפ

        כל מי שהיה צריך הוכחה נוספת לכוחו של טוויטר בנוף העיתונאות העולמי יכול היה לקבל אותה ביום חמישי החולף. זה קרה לאחר שמספר אוהדי אולימפיאקוס רגמו את אוטובוס השחקנים של פנאתינייקוס רגע לפני משחק מספר 1 של גמר הפלייאוף ביוון, ניפצו שמשות ולא היו רחוקים מלנפץ לסטראטוס פרפרוגלו וסטיבן סמית' את הפרצוף. כבר עסקנו במדור זה בהשפעתה של רשת טוויטר על עיתונות הספורט העולמית, אם כי אז עשינו זאת מהכיוון של העיתונאים עצמם, והספורטאים שמנצלים את 140 התווים כדי לצמצם פערים עם מעריציהם. ביום חמישי החולף, כשפרפרוגלו וסמית' הובהלו לבית החולים, קרה דבר מעניין: מרבית חבריהם ניצלו את השעתיים שהתפנו עקב דחיית המשחק, והפכו לעיתונאים.

        בעידן בו לכל בן אנוש עם דופק יש גם סמארטפון וגישה קבועה לרשתות החברתיות המועדפות עליו, הגבולות בין אדם ועיתונאי ממילא מיטשטשים, ובסוף השבוע שעבר קיבלנו דוגמה מרתקת לכך. דקות ספורות לאחר ששמשות האוטובוס של האלופה היוונית התנפצו להן, דאגו שחקני פנאתינייקוס לעדכן על כך בחשבונות הטוויטר השונים שלהם. "רק ביוון", כתב ניק קאליית'ס; "לא ייאמן, זה קרקס", הוסיף אלכס מאריץ'; "באנו לשחק כדורסל, לא שיפתחו לנו את הראש", כתב מייק באטיסט. גם יאן וויוקאס, קוסטאס קיימאקוגלו ואחרים שיתפו בתחושות הקשות שעברו עליהם באותו רגע. אלא שעם כל הכבוד למילות התסכול והפחד, העבודה העיתונאית האמיתית הגיעה רגעים ספורים אחר כך, בדמות הדברים האלה ששווים אלף מילים. כן, עוד לפני שאתרי החדשות המובילים ביוון הצליחו להגיב לאירוע הנדיר, שלפו מספר שחקני פנאתינייקוס את הטלפונים הסלולריים שלהם והקישו על אפליקציית המצלמה. זה מה שיצא:

        אוטובוס פנאתינייקוס, מחשבון הטוויטר של מייק באטיסט (ספק 500 , הטוויטר של מייק באטיסט)
        מחשבון הטוויטר של מייק באטיסט
        האבנים שנזרקו על אוטובוס פנאתינייקוס, מחשבון הטוויטר של אלכס מאריץ' (ספק 500 , הטוויטר של אלכס מאריץ')
        מחשבון הטוויטר של אלכס מאריץ'
        אוטובוס פנאתינייקוס, מחשבון הטוויטר של ניק קאליית'ס (ספק 500 , הטוויטר של ניק קאליית'ס)
        מחשבון הטוויטר של ניק קאליית'ס

        וכך, שעה שכלי התקשורת הגדולים במדינה שולחים את מיטב צלמיהם לתעד מבחוץ את האוטובוס המנופץ, שלל תמונות כבר החלו לצוץ באינטרנט – ועוד מבפנים. לאתרי החדשות השונים אלה היו חדשות טובות מאוד: הרי לא נהוג לגנוב תמונות לכלי תקשורת מתחרים, אך כל עוד חשבון טוויטר של אדם כזה או אחר פתוח לציבור הרחב – כך גם התמונות שהוא בוחר לפרסם. תוך שעות ספורות, הקליקים שיצאו מהסמארפון של מייק באטיסט עשו דרכם לאתרי אינטרנט בספרד, בגרמניה, באיטליה ובישראל.

        בין המקרה הנ"ל וחגיגות האליפות של ריאל מדריד, בו העלו שחקני הקבוצה השונים תמונות של עצמם לחשבונות הטוויטר והפייסבוק שלהם כשגדודי הצלמים נותרו מחוץ לחדר ההלבשה הצוהל, ניתן לשער שהמגמה הזו רק תתגבר בשנים הקרובות, ומושאי הסיקור יקבעו חלק גדול יותר מתוכן הסיקור עצמו. טוב או רע, זה הכיוון אליו אנחנו הולכים, ואת המנגינה הזאת באמת, אבל באמת שאי אפשר לעצור.

        בפעם הבאה, אולי עדיף לאוהדי אולימפיאקוס לכוון לסמארטפון של פרפרוגלו, ולא לאפיו.

        3. סרטי הספורט הטובים בעולם חוזרים

        לפני כחודש עסקנו כאן באריכות ב-"30 על 30" - סדרת הסרטים המופתית של רשת ESPN. ובכן, חדשות טובות לכל המעריצים: ביל סימונס ואנשיו הודיעו בשבוע שעבר כי ענקית הספורט האמריקאית תפיק שלושים סרטים נוספים, שיפקדו את המסכים החל מאוקטובר 2012 ויימשכו עד שלהי 2014. הפורמט נותר זהה: יוצרי סרטים חיצוניים מקבלים חופש אמנותי מוחלט כדי לספר את הסיפור שהם רוצים, אלא שבניגוד לסדרה הקודמת, שעסקה בשלושים שנותיה של הרשת (1979-2009), זו הנוכחית לא תהיה מוגבלת בציר זמן.

        כמו כן, החליטו מפיקי הפרויקט הפנטסטי על סדרת סרטים חדשה המתקראת "30 על 30 קצרים", וכשמם כן הם: שלושים סרטי ספורט קצרים של שלושים יוצרים שונים שיועלו לאתר Grantland.com על בסיס חודשי החל מספטמבר. סרטון אחד כבר הופק ושוחרר לאינטרנט כחלק מההודעה החגיגית והמשמחת: "Here Now", העוסק בהווה המרתק של אגדת הבייסבול פיט רוז. אם לשפוט על פיו, בהחלט יש למה לצפות.

        "Here Now", סרטו של אריק דראת'

        4. גינוי נאות

        כבר עסקנו במדור זה בצד הברור אותו לקחה תקשורת הספורט הישראלית בקרב המאוס שבין אלי טביב ואוהדי הפועל תל אביב. שלא במפתיע, שינוי דרסטי לא נרשם גם בשבוע החולף, בו סיפק טוטו תמוז את אחד הרגעים הטלוויזיוניים המרתקים ביותר בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות. קשה לזכור מתי בפעם האחרונה שחקן – שלא לומר כוכב של קבוצה - מתפרץ כך על בעלים של מועדון, ועוד בשידור ישיר, ועוד דקות ספורות אחרי שאותו מועדון בדיוק זכה בגביע ה-16 בתולדותיו. אז נכון, האירוע המטורף אומר הרבה יותר על האופי הילדותי והאישיות הנרקיסיסטית של תמוז מעל כל דבר אחר, ובכל זאת: האם המעשה השערורייתי לא היה ראוי לקבל הד מעט גדול יותר מתקשורת הספורט?

        כנראה שלא. להוציא מספר דל למדי של טורי דיעה בעיתונים ובאתרים שגינו את מעשיו של החלוץ, תמוז יצא די נקי מהתקרית הנדירה. ראשונים לתפוס מרחק היו הפאנליסטים של ערוץ הספורט – מודי בר-און, יהונתן כהן, עמרי אפק ומשה פרימו - שחזו מקרוב מאוד באירוע המדהים, ולא עצרו לרגע כדי לגנותו. להיפך: כהן, אותו האשים טביב כי נוהג להסית נגדו על בסיס שבועי, אפילו הצביע בהתלהבות על תמוז ואמר: "רגע רגע רגע, יש פה רגע מעניין. בא לפה טוטו תמוז ו... ו... ו... ומקלל אותך! שחקן שלך!" כמו כדי להצדיק את כל הטענות שיש, כנראה, לכהן וחבריו כנגד הבעלים. במקום לגנות את המקרה המכוער, שבמצב נורמלי אמור לגרור אחריו השעיה ארוכה, קנס נכבד או שחרור מהמועדון - יהונתן כהן בחר ללבות את האש. ובר-און, אפק ופרימו לא התאמצו כדי לעצור זאת. כמעט לכל אורך הראיון הסנסציוני של טביב בתום הגמר, היה זה משחק של ארבעה נגד אחד, וחמישה נגד אחד, כשתמוז החליט לבעוט פעם נוספת בדלי המתרוקן שהוא הקריירה שלו.

        באופן מפתיע (או שלא, כפי שמיד תבינו) הצדיקים הכמעט יחידים בסדום היו אופירה אסייג ואיל ברקוביץ', שגינו, ועוד איך גינו את המעשה של תמוז ואת ההתבטאויות החצופות של סלים טועמה ושי אבוטבול בשעות שלאחר הגמר. בזמן ששאר כלי התקשורת לא הקשו על השלושה, תכנית הרדיו של אתר ONE ורדיו 102 FM עימתה את צמד הקשרים עם חלק נרחב מהמציאות. "הם שני חוצפנים, אין תקדים למה שהם עשו", אמר ברקוביץ', לפני שהשניים עלו לשידור. "אם אני אלי טביב אני גומר להם את הקריירה... הם חבורת ברברים".

        וכשאבוטבול עלה לשידור, קיבלנו את חילופי הדברים הבאים:

        אופירה אסייג: "תגיד, אם אני אשאל שאלה קשה, אתה תשלח לי 30 עבריינים שיישברו לי את המצלמות ברדיו?"

        שי אבוטבול (צוחק): "תלוי".

        כן, מי שאיכשהו פספס, באותו ראיון לפאנל של ערוץ הספורט, טען אלי טביב כי אחד הסמלים הגדולים ביותר של הפועל תל אביב דאג לשלוח 30 עבריינים ששברו את משרדו של הבעלים. להגיד שמדובר בהאשמות חמורות יהיה האנדר-סטייטמנט של השנה; ובכל זאת, מעט מאוד כלי תקשורת בחרו לרכוב על הסיפור הזה, ולנסות לבדוק אותו. האם אלי טביב בסך הכל מגזים? ומה אם מדובר בשלושה עבריינים, ולא שלושים? האם מדובר בשקר גס? אם כן, איך זה שאבוטבול לא הגיש תביעת דיבה עצומה על הדברים השערורייתיים?

        ובכל זאת, אולי מוקדם מדי להכתיר את אסייג וברקוביץ' כצדיקים בסדום. בדומה לאלי אוחנה, שגינה בחריפות ראויה את המעשים של טועמה, אבוטבול ותמוז במהדורת יום ה' של "יציע העיתונות" (דקה 10:40, למי שפספס), אנשי תקשורת בפרט וכלי תקשורת בכלל התעקשו לאורך החודשים האחרונים להכתיר צד אחד כטוב, וללכת איתו למלחמה נגד הרעים. וזה קצת חבל, כי במציאות העגומה משהו של הספורט הישראלי לאחרונה, ובפרט בעימות של טביב ואוהדי ושחקני הפועל תל אביב, יש מעט מאוד טובים. שני הצדדים עשו וממשיכים לעשות טעויות ולהתנהג בגסות. במקום לבחור צד, מוטב היה לסקר את הנעשה באובייקטיביות מסוימת, כדי שהאוהד הפשוט, שלא בקי באינטריגות הפנימיות ובאינטרסים החיצוניים, יהיה מסוגל לקרוא כתבה כזו או אחרת, ולדעת שהוא מקבל את הגרסה הקרובה ביותר לאמת. אבל לא. במקום זאת, בהרבה יותר מדי מקרים הוא נאלץ להיכנס לאתר אחד כדי לראות צד אחד, ולאחר כדי לראות את השני.

        האובייקטיביות נעלמה; תגידו שלום לגיאוגרפיה.

        לבלוג של נמרוד עופרן

        לטוויטר של נמרוד עופרן