הצבא האדום

אירועי השבוע החולף אמורים היו לשים את תקשורת הספורט כולה בתוך מעין קומפרסור שקוף, כזה שנוהג לייצר בסופו של דבר את הגרסה הכי מזוקקת של המוצר. התפרעויות הדרבי היו המבחן המסכם של כל הדברים שלמדנו, כל השיעורים מהם הברזנו, כל הלקחים שיישמנו ובחרנו שלא ליישם. מסקנות חד-משמעיות אמנם קשה לקבל, אך נדמה כי עוד יותר מבעבר, הקביעה הארכאית כמעט לפיה התקשורת מנוהלת על ידי אוהדי הפועל תל אביב לא ממש מחזיקה מים. מצד שני, מרחקה מהשקר פחות או יותר שווה למרחקה מהאמת. במציאות הנוכחית, בה ההבדל בין אוהד ועיתונאי טמון בגישה למקלדת תקינה, משקלם של שניים, שלושה או ארבעה עיתונים יומיים כבר מזמן לא חזק כשם שהיה. ובכל זאת, לציבור הרבה יותר קל להנציח סטיגמה מלהפריך אותה: לנצח, כנראה, התקשורת תהיה סמולנית, ותקשורת הספורט תנוהל על ידי אוהדי הפועל תל אביב.

המשפט הנ"ל כאמור לא ממש נכון, אבל הוא גם לא ממש לא-נכון. עוד יותר מהצורה בה תקשורת הספורט הישראלית סיקרה את אירועי הדרבי וההתפרעות הדוחה של אוהדי הפועל תל אביב, ניתן היה למצוא טעם לפגם בכל אותם רגעים שהובילו להתפוצצות הרגעית, לשבירת "סתימת הפיות" על ידי זריקת מוטות למגרש. דווקא הצורה בה התקשורת – בעיקר האינטרנטית - סיקרה את מחאת אוהדי הפועל תל אביב, ועדיין מסקרת אותה, היא זו שיוצאת מהכלל, היא זו שגם שמה את אבני הפינה לצורה בה אותה תקשורת בדיוק מסקרת כעת את עידן הפוסט-מוט. למשך השבועות האחרונים, נדמה כאילו אי אפשר היה לעבור יום שלם מבלי לקרוא על צעד נוסף של מארגני המחאה – הדפסת חולצות, תליית שלטים באיילון, ציור שפם משעשע על תמונתו של טביב בעיתון – כמעט כל דבר שאוהדי הפועל תל אביב עשו, הגיע באופן מיידי לתקשורת. לפרקים זה כמעט הרגיש כאילו חלק מהאוהדים מנסחים את העצומה, שולחים אותה למערכות עיתונים ואתרי אינטרנט, מפרסמים אותה באתרי האינטרנט הנ"ל, כותבים לעצמם טוקבקים ומאשרים לעצמם את הטוקבקים.

לאורך הימים האחרונים מרחפת השאלה הלגיטימית – מה היה קורה אילו היו אלה אוהדי בית"ר ירושלים, שמתפרעים כך בבלומפילד. ובכן, אין טעם להתכחש לכך: ברור לגמרי שהסיקור העיתונאי היה שונה להחריד (בין אם משמחה לאיד או סיקור אובייקטיבי, לכאורה, של סוגיה שמאיימת להחריב את הספורט הישראלי) וסביר להניח שגם העונש העתידי, כפועל יוצא, היה חמור פי כמה. במובן הזה, יותר הגיוני להניח דווקא שזה לא שתקשורת הספורט כל כך אוהבת את הפועל תל אביב ואוהדיה, כפי שבדומה לתקשורת הרחבה יותר – ואולי אף למדינה כולה – גם היא נגועה בגזענות אילמת וחבויה, שמדי פעם צצה ומעלה את ראשה. השנאה לבית"ר ירושלים ואוהדיה חזקה יותר מהאהדה להפועל תל אביב ואוהדיה.

ובכל זאת, על אותו משקל, קשה שלא לתהות גם מה היה קורה אילו היו אלה אוהדי בית"ר שמנהלים מחאה נגד הבעלים של הקבוצה שלהם, או, למען האמת, כל אוהדים אחרים. האם אתם מסוגלים לדמיין סיקור כל כך מקיף, עיקש וטוטאלי למחאת אוהדים של כל מועדון אחר בליגה? כמעט מדי שנה ישנה מחאה של קבוצת אוהדים כזו או אחרת נגד מועדון כזה או אחר בליגת העל. מובן שאף אחת מהן לא הזכירה בנפחה את זו של אוהדי הפועל תל אביב נגד טביב, אבל אף אחת מהן גם אפילו לא התקרבה לסיקור התקשורתי המוגזם לו זכתה המחאה האדומה.

אם כך, גם מדור זה יתגייס כעת למחאה האדומה בקריאה נרגשת: טביב, לך כבר הביתה. זו כנראה הדרך היחידה לסיים את חוסר הפרופורציות הרבתי הזה.

כבר זמן רב שחברת צ'רלטון מאפשרת לציבור צופיה לקבוע, פחות או יותר, אילו משחקים ישודרו בצמד ערוציה. פעם או פעמיים בשבוע – בדרך כלל בימי שבת וראשון – יכולים הצופים להיכנס לאתר האינטרנט של החברה, ולבחור את המשחק אותו היו רוצים לראות על גבי הטלוויזיה שלהם. אלא שלאורך תקופה לא מעטה, נשמעו מפעם לפעם טענות של מספר צופים כאילו הקולות שלהם לא באמת אומרים דבר. אמש, למשל, שודר משחקה של עירוני קרית שמונה מול הפועל עכו, אפילו שלא מעט טוקבקים ברחבי האינטרנט מוכנים להישבע כי דווקא משחקה של הפועל פתח תקוה מול סכנין היה זה שהוליך את סקר השידור לאורך מרבית השבוע, ואף בהפרש ניכר.

בדף הפייסבוק של ערוצים ספורט1 וספורט2 אף נכתבו מספר תגובות בנושא להודעה לפיה ספורט2 ישדר את משחקה של עירוני קרית שמונה, וחברת צ'רלטון הגיבה בעצמה וטענה: “היה קרב צמוד בין השניים, ולאחר שקלול המסרונים שנשלחו אלו התוצאות". ובכן, בין אם החבר'ה בצ'רלטון מזייפים קולות ורק מקנים לצופיהם את האשליה כי הכוח נמצא אצלם או שאכן מתרחשים מדי פעם מהפכי ענק בסקרים, הנקודה החשובה יותר היא שהכוונה של צ'רלטון אכן נחמדה, אך מיותרת. בעצם האפשרות הליברלית לבחור את המשחק המשודר משילה מעצמה, במעט, החברה, טענות עתידיות כגון: “למה שידרתם את קרית שמונה ולא את מכבי תל אביב", או "למה שידרתם את מכבי תל אביב ולא קרית שמונה". הרי הציבור הכריע. כאן דמוקרטיה. והנה, כנראה שיותר צופים דרשו לראות את משחק X, ועל כן הוא ישודר. אוטופיה.

אלא שהתפקיד של ערוצי צ'רלטון – או שלל ערוצי הספורט השונים, כמובן – הוא לבחור בשבילנו את המשחקים המעניינים, החשובים, אלה שדורשים שידור, כי כך החליטו אנשי מקצוע. במובן הזה, קולות הציבור לא אמורים לשנות כלל, שכן אם היינו הולכים לפי קולות הציבור בלבד, נינט היתה שרת הביטחון.

דבר לא לחלוטין שונה מתרחש גם באופן מסורתי במשחק המרכזי של ערוץ 1: שאלות הפייסבוק. לכאורה, הזדמנות אינטראקטיבית לשתף את הצופים בחווית הצפיה ולאפשר להם לשאול שאלות את המאמנים בתום המשחק. בפועל – ובכן, יש סיבה לכך שאוהדים הם אוהדים, ועיתונאים הם עיתונאים. כשמשדר סיכום המשחק שלך כל כך קצר כמו בערוץ 1, וניתן רק לשער שהמאמן המנצח והמאמן המפסיד מתים ללכת לחדר ההלבשה או לאוטובוס, כל דקה משנה, ובעולם תקשורתי מושלם כל דקה צריכה להיות מנוצלת כדי להוציא מקסימום. במקום לשתף את הציבור במלאכותיות מסוימת, מוטב לנסח שאלות ראויות שחורגות מגבולות הבנאליות. כי אתם יודעים איך אומר המשפט: מי שהולך לישון עם מסכים שטוחים, שלא יתפלא כשהוא קם עם שאלות שטחיות.

ביום רביעי החולף פורסם ב"גלובס" כי מנהלת הליגה מאיימת בתביעה כנגד רון קופמן, בטענה כי התבטאויותיו מחבלות בהסכם של גוף הכדורסל הישראלי עם מפעל הפיס. החשש של מנהלת הליגה, כך נכתב, הוא שדבריו של קופמן - "פח" וגו' - עלולים להביא את מפעל הפיס להפסיק את ההתקשרות עם מנהלת הליגה בעונה הבאה, ובכך לקטוע הסכם שאמור היה לשלשל לכיסיהם של אבנר קופל ואנשיו כ-14 מיליון שקל.

מעבר לחשש המעט פרנואידי וילדותי של מנהלת הליגה או הכוח המעציב של פיו האלים של קופמן, מעניין במיוחד הקשר הסבוך בין ערוץ הספורט והמנהלת – קשר שמעולם לא נראה אקוטי יותר מביום חמישי האחרון, במשחק האולסטאר הלא-ממש-מסורתי של מנהלת הליגה. היה זה מפגש של שני גופים שידעו ימים יפים יותר, וקשה היה לדעת במערכת היחסים המעט עצובה הזו מי צריך את השני יותר. ניתן רק להניח שאם זכויות השידור של ליגת הכדורסל היו שייכות לערוץ 1 או צ'רלטון, למשל, האירוע המפואר – והראוי, יש לומר – לא ממש היה יוצא לפועל.

עם או בלי קשר, הטענות של מנהלת הליגה מרגישות מעט עקומות. אמת, רון קופמן פחות או יותר עושה קריירה מהילוך על הגבול הדקיק שבין תביעת דיבה וביקורת ארסית, אבל זה האיש: קופמן ללא פח ורקוב וסמרטוטיאדה זה כמו מכונית ללא מנוע. אם כל גוף בספורט הישראלי היה תובע את פאנליסט יציע העיתונות מחשש שדבריו השונים פוגעים בהסכמי חסויות עתידיים, דורית בייניש היתה שבה מפרישה לעשות משמרות של 8-8.

קשה להאמין שמפעל הפיס יבטל הסכם עם מנהלת הליגה בגלל דברים כאלה או אחרים של פרשן – חריפים ככל שיהיו. אם ביטול כזה אכן ייצא לפועל, זה יהיה בגלל שלל גורמים אחרים, גורמים מהם מתעקשים במנהלת להתעלם משום מה. אז במקום לשבת עם האצבע על הדופק ולחכות לרגע שיאפשר תביעת דיבה, אולי עדיף להתייחס אל התוכן של חלק מהביקורות – ולא רק אל הטון – ולהתחיל להשתפר מבפנים. הקטע המוזר ההוא, בו הקבוצה שמסיימת במקום האחרון בטבלה יורדת ליגה, יכול להיות התחלה לא רעה.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן