ממעוף הציפור

כשקובי בריאנט עקף בשבוע שעבר את שאקיל אוניל בדרכו למקום החמישי בטבלת הקלעים של ליגת ה-NBA, ארצות הברית רעשה וגעשה. עוד לפני שהלייקרס הספיקו להפסיד את אותו משחק שולי לפילדלפיה, שלח הדיזל עצמו צרור של איחולים: "מזל טוב לקובי על הפיכתו הלייקר הכי גדול אי פעם תודה שהפכת אותנו לצמד הכי גדול בתולדות המועדון ומזל טוב על כך שעקפת אותי". לא מעט אלמנטים מעניינים מסתתרים בדבריו הלא-ממש-מפוסקים של שאקיל, אלא שמעבר לקביעות היסטוריות מפוקפקות (סוגריים אלה מובאים לכם בחסות מג'יק, קארים וג'רי ווסט) או נרקיסיסטיות מולדת (היכולת לדחוף את עצמו אל תוך החגיגה), נקודת העניין הגדולה במובנים רחבים יותר היתה דווקא המדיום: המשפט המאורך של הקקטוס הגדול הגיע דרך חשבון הטוויטר שלו. שניות ספורות חלפו, והוא עשה דרכו לכותרות הראשיות באתרי הספורט בארצות הברית.

אנשים טכנולוגיים במיוחד ודאי מצקצקים כעת בלשונם, שכן שגעת הטוויטר רחוקה מלהיות החדשות של היום, אך בחודשים האחרונים קרתה לה טרנספורמציה מסקרנת, הגם שדי שקטה: בכל הנוגע לספורטאים, ובפרט ספורטאים אמריקאיים, זו כבר לא שגעת כי אם שגרה. כשיש למישהו משהו להגיד הוא לא מחכה שיתקשרו אליו או מרים טלפון בעצמו לעיתונאי האהוב עליו; במקום זאת, הוא משגר אל העולם את מחשבותיו – דהויות, עוקצניות, שערורייתיות, בנאליות – ב-140 תווים או פחות. כשפאביו קאפלו התפטר בדרמטיות מנבחרת אנגליה, התגובות הראשונות של השחקנים הגיעו מחשבונות הטוויטר שלהם. ווין רוני – הכדורגלן האנגלי הכי פופולארי ברשת הציוצים העולמית – אפילו הלך שני צעדים קדימה ולא רק הביע את אכזבתו וכאבו מהמהלך, כי אם גם תמך בפומבי במינויו של הארי רדנאפ כיורש. הפער בין מחשבה והבעתה מעולם לא היה קצר יותר.

מעבר למיידיות והיכולת לחוות שערוריות ורעידות אדמה כמעט בזמן אמת, יש לא מעט יתרונות נוספים שמשחקים תפקיד בהחלטה של טובי ספורטאי תבל לפתוח חשבונות טוויטר ולהשתמש בהם על בסיס יומי. ראשית, כמובן, הקשר עם האוהדים: ווין רוני שכזה יכול להגיד מה דעתו על ההתנהלות השערורייתית של התאחדות הכדורגל האנגלית או מה הוא חושב על הקליפ החדש של ביונסה, ותוך כמה שניות 3 מיליון אנשים שעוקבים אחריו יזכו לקרוא זאת – מילה במילה, כפי שהתכוון המשורר המקריח. במציאות הזו קשה להוציא דברים מהקשרם, ומעמדו של העיתונאי כמתווך בין שחקן ואוהד הופך שולי עד לא קיים; אם בעבר צריך היה להתקשר ולקחת תגובה, היום די להיכנס לחשבון הטוויטר של דמות כזו או אחרת כדי לתמלל אותה. לא בפעם הראשונה ובוודאי גם לא בפעם האחרונה, זה בדיוק מה שעשה אחד מאתרי הכדורגל הגדולים בעולם – Goal.Com – דקות לאחר התפטרותו של קאפלו.

בעולם בו שיווק חשוב יותר מכושר גופני ומיתוג הוא הכל, הקשר עם המעריצים הוא הכרחי. זו לא רק ההזדמנות להודות להם או לספר שהנעל החדשה אמורה להגיע לחנויות בשבוע הבא: במבט רחב יותר, אין הבדלים משמעותיים בין טוויטר, בלוג ופייסבוק. כולם משמשים פחות או יותר לאותה מטרה, ובעוד שלברון ג'יימס אף פעם לא יקבל את הצעת החברות שלכם בפייסבוק, לפתע אתם כן יכולים לעקוב אחריו, לקבל הצצה די מקיפה לחייו האישיים ולהקשיב לו הכי מקרוב שאפשר. כשבלייק גריפין זעזע את אמריקה עם אחד הדאנקים הגדולים אי פעם, הוא זעזע גם את הטוויטר: עיתונאים ושחקנים כאחד מיהרו להגיב ולדרג את ההטבעות הגדולות מכולן. לאתר Hoopshype יש דף מיוחד המרכז את כל ציוצי השחקנים, ובאותן שניות ניתן היה למצוא שם את התגובה של לברון לדאנק ("הכי גדול השנה") לצד זו של עומרי כספי ("וואו איזה דאנק"), לצד אלו של עשרות אחרים. לפתע המותגים הגדולים בעולם נראים נגישים, אנושיים; גם הם רואים טלוויזיה ומשתוללים כשבלייק גריפין מטפס על בן אנוש בדרך לטבעת.

מובן שגם התקשורת בארצות הברית כבר מזמן גילתה את נפלאות המדיום. אפילו מעבר לביל סימונס, עיתונאי הספורט הפופולארי בתבל אחריו עוקבים למעלה מ-1.6 מיליון אנשים, יש המון אנשי תקשורת אמריקאיים ובריטים שמשתמשים בכלי הכבר לא כל כך חדש כדי להעביר ניוז – ניוז של ממש – למאות אלפי אנשים. הכתבים הגדולים ביותר של רשת ESPN לא פעם יצייצו משפט כגון: "צ'ונסי בילאפס עובר לקליפרס. לינק לידיעה ב-ESPN בעוד כמה דקות", כלומר – הסקופ מתפרסם קודם כל בטוויטר, ורק לאחר מכן באתר הספורט החשוב בעולם.

אז למה בישראל – אומה שמתגאה פעם אחר פעם בהתקדמות הטכנולוגית שלה - מה שכבר מזמן הוא לא טרנד כי אם הדבר האמיתי לא תפס? איך זה שלערוץ הספורט, ONE ו-וואלה! ספורט יש, במשותף, 3,500 עוקבים בחשבונות הטוויטר (החלשים והמבוזבזים למדי, יש לציין) שלהם, לעומת 2.8 מיליון של אי.אס.פי.אן, 270 אלף של 'לאקיפ', 248 אלף של 'גזטה דלו ספורט', 241 אלף של 'אס', 120 אלף של ה'גרדיאן' וכן הלאה? לא ברור. עיתונאי ספורט מסוימים ונקודתיים בישראל דווקא כן החלו להשתמש בטוויטר לאחרונה כדי לקדם אינטרסים אישיים, מערכתיים או סתם לחלוק כמה מהגיגיהם, אך מתברר כי גם בתחום הזה אנחנו נאמנים לפערים שלנו מהעולם בגובה הדשא. בשלוש מילים: אולי במונדיאל 2018.

לפני כחצי שנה דחפו בהתאחדות לכדורגל כמה מהשחקנים המובילים לפתוח חשבונות טוויטר, בראשם יוסי בניון ודודו אוואט. יש לציין כי החשבון של הקפטן אכן תפס תאוצה מרשימה, וכיום יש לו 164 אלף עוקבים (מספרים חסרי תקדים, כפי שמיד תיווכחו) והוא מצייץ די הרבה – בין אם זה איחולי מזל טוב, פרגונים לשאר הלגיונרים, או אפילו מביע דעתו על הפיטורים ההם, של קאפלו:

אז כן, אפשר ללעוג עד מחר על כך שהסיבה העיקרית שלמיטב כדורגלנינו וספורטאינו אין חשבון טוויטר פעיל ויעיל היא שהם עדיין לא יודעים אם טוויטר זה בטי"ת או בת"ף. אבל האמת היא שלא, אי אפשר לתלות את האשמה הזו באינטליגנציה או היעדרה; הביטו בחשבון של שחקן NBA ממוצע – נניח, דוואן בלייר – ותמצאו שם שלל פנינים כגון: "NY WAT UPPPPPPP", שמשוגרות מדי יום למשהו כמו 48 אלף עוקבים. תשובה חד-משמעית לשאלה למה אצלם כן ואצלנו לא ככל הנראה לא קיימת בנמצא, והיא לבטח תכלול יותר מ-140 תווים. שילוב של תרבות ותרבות ספורט אחרת לגמרי, הבדלים טכנולוגיים משמעותיים (הרבה יותר קל לצייץ מחדר ההלבשה עם אייפון4 מנוקיה 6100) והבנה של כללי המשחק ככל הנראה תרכיב את הפתרון. אז עד שנדביק את הפער, הנה עשרת הספורטאים הכי פופולאריים ביבשת הטוויטר העולמית, ולשם השוואה, עשרת הספורטאים הישראלים עם כמות העוקבים הגדולה ביותר.

1. קאקה – 8.6 מיליון עוקבים
2. כריסטיאנו רונאלדו – 7 מיליון
3. שאקיל אוניל – 5 מיליון
4. לברון ג'יימס – 3.5 מיליון
5. ניימאר – 3.3 מיליון
6. לאנס ארמסטרונג – 3.2 מיליון
7. צ'אד אוצ'וסינקו – 3.2 מיליון
8. רונאלדיניו 3 מיליון
9. דוויט האוורד – 2.9 מיליון
10. ווין רוני – 2.9 מיליון

על הסף: טוני הוק (2.8 מיליון), למאר אודום (2.6 מיליון), סרינה וויליאמס (2.4 מיליון), רג'י בוש (2.2 מיליון), פול פירס (2 מיליון), ריו פרדיננד (2 מיליון).

עשרת הספורטאים הישראלים הכי פופולאריים בטוויטר:

1. יוסי בניון - 164 אלף עוקבים
2. עומרי כספי - 22,800
3. שחר פאר - 10,416
4. גיא אסולין - 5,229
5. ליאור רפאלוב - 4,589
6. דקל קינן - 3,444
7. דודו אוואט - 3,355
8. ערן זהבי - 3,311
9. תומר חמד - 3,162
10. אליניב ברדה - 2,560

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן