זה התחיל ממייל פשוט, אי שם ב-2007. ביל סימונס, עיתונאי הספורט הגדול בעולם בו עסקנו במדור זה בעבר, שיגר לכאורה סתם עוד מכתב לבוסים שלו ב-ESPN, ובו לכאורה סתם עוד רעיון. בהיסטוריה של העולם הרבה יותר רעיונות נזרקים לאוויר ממורדים ארצה, ולכן אין זה טבעי שהרעיון השאפתני של סימונס הוביל, בסופו של דבר, לאחד האירועים הגדולים בתולדות ענקית התקשורת האמריקאית. "ההצעה שלי היתה מבוססת על שלושה רעיונות בתוך רעיון אחד", סיפר סימונס רגע אחרי שהסרט הראשון, שעסק במעבר של ווין גרצקי מאדמונטון ללוס אנג'לס קינגס, שודר באוקטובר 2009. "1- יום ההולדת ה-30 של ESPN עוד רגע מגיע, וידעתי שאף חברה לא אוהבת לחגוג לעצמה כמו ESPN. אנחנו כמו הזוגות הנשואים האלה, שמחדשים את האמונים שלהם כל שנה; 2 - צריך להפיק סרטים דוקומנטריים על 30 סיפורים ב-30 השנים הללו, אבל קצת אחרת. מה אם נביא כמה יוצרים מפורסמים מהוליווד וניתן להם שליטה יצירתית מוחלטת?; 3 - הסדרה צריכה להיקרא '30 על 30'".
אכן, רעיון טוב, והבוסים של סימונס ב-ESPN אכן התלהבו גם כן, אך באופן כללי די קל להתלהב כשהארנקים נחים בכיסי המכנסיים. למרות המעמד האדיר שרשת התקשורת הגדולה בתבל יצרה לעצמה בשלושת העשורים האחרונים, לשלם ליוצרי סרטים מוערכים מהוליווד מיליוני דולרים כדי להפיק סרטי ספורט לא ממש היה בראש מעייניה. "קיווינו להשיג שניים או שלושה במאים וליצור מעין אפקט דומינו", הסביר סימונס, שגם כן ידע שבאמצעים קונבנציונאליים אין ל-ESPN אף יתרון ממשי על רשתות טלוויזיה עשירות או חברות הפקה קולנועיות גרנדיוזיות. להיפך; המוניטין של ענקית הספורט האמריקאית לא היה מוצלח במיוחד עם אנשים מחוץ לחברה. "ל-ESPN לא היתה היסטוריה כל כך טובה עם יוצרים. כשנפגשנו עם חלק מהם הם אמרו: 'כן, זה רעיון טוב', אבל היית יכול לראות שהם חשבו לעצמם: 'אין שום סיכוי שאני עושה את זה עם פאקינג ESPN. רשת HBO שלטה בשוק הזה של סרטי ספורט. הם הוציאו המון כסף והפיקו מעט כל שנה. בכל פעם שיצא סרט אחד, הצופה אמר לעצמו: 'אני יודע שזה הולך להיות טוב'. אצלנו, בנקודה ההיא, זה לא היה ככה. הוצאנו לשוק יותר מדי דברים. אנחנו רשת הספורט הכי גדולה, ככה שזה פשוט לא הגיוני שלא נשלוט בשוק סרטי הספורט. רצינו לשנות את זה".
אז איך השינוי הזה בכל זאת הושג, על אף המוניטין הפגום והרצון המאוד מאופק להכניס את היד עמוק לכיס? כנראה שלאפקט הדומינו הנ"ל היה חלק בכך, אבל הסיבה הגדולה יותר קשורה במה שיכול להיחשב כמעט כנס טלוויזיוני: סימונס וחבריו הבטיחו ליוצרים אותם סימנו מבעוד מועד חופש יצירתי מוחלט, גישה אבסולוטית לארכיון של הרשת, ואפס הערות מאנשים בחליפות. "אחד ההישגים הכי גדולים שלנו בסדרה הזאת היא שלא התערבנו", הסביר סימונס. "ממש ניסינו לתת לאנשים לממש את החזון שלהם. אני חושב שאם מדברים עם הבמאים, חמישה או שישה ישר יגידו שהם אך פעם לא קיבלו כל כך הרבה חופש יצירתי". וכך, לאחר שסימונס וצמד מפיקים נוספים בשם מייק טולין וקונור של גיבשו רשימה של 30 רעיונות פוטנציאליים לסרטים בהם היו רוצים לצפות ואחת נוספת של 30 במאים מוכרים שיתאימו, כל שנותר היה לנסות ולצוות ולהדביק יוצר לנושא. כאן חיכתה למפיקים של ESPN הפתעה נוספת: יותר משהאנשים שהתרגלו לעבוד בהוליווד אהבו לעשות סרטים או כסף, הם אהבו ספורט.
רשימה חלקית של יוצרים שהשתוקקו לספר חלק מסיפורי הספורט עליהם גדלו כוללת את פיטר ברג (יוצר "אורות ליל שישי"), סטייב ג'יימס ("הופ דרימז"), אייס קיוב, ג'וני נוקסוויל ספייק ג'ונז, בארי לבינסון ("בוקר טוב, וייטנאם"), סטיב נאש, מורגן ספלרוק ("לאכול בגדול"), ספייק לי ורבים אחרים. ובאופן טבעי, החיבור בין סיפורי ספורט מופלאים אך לאו דווקא קלישאתיים או לעוסים ויוצרים להוטים הפיק לא מעט מרגליות. ככלל, קשה ליפול עם סרט מסדרת 30 על 30. כמעט כולם נעים על הספקטרום שבין טוב ומצוין, בית ספר נדיר לסרטי ספורט וסרטים דוקומנטריים באופן כללי, ומי שלא סומך על ארץ הקודש, אף ששידרה את כל סרטי הסדרה, יכול לרכוש לעצמו שני מארזי DVD מיוחדים הכוללים שישה סרטים כל אחד, וסביר שלא יתאכזב. כותב שורות אלה ימליץ במיוחד על "Once Brothers" העילאי, העוסק במערכת היחסים בין ולאדי דיבאץ' ודראזן פטרוביץ' ועל "The Two Escobars" המאלף, העוסק בקשר שבין הכדורגלן המנוח אנדרס אסקובר ואגדת הסמים המנוחה פבלו אסקובר.
"אני לא חושב שאנשים היו סומכים על ESPN להפיק סרט כזה לפני שלוש שנים", הודה ביל סימונס בעצמו כשבחר בסרט על האסקוברים לאהוב עליו בסדרה. ג'ף זימבליסט, שבצוותא עם אחיו מייקל הפיק את הסרט המעולה, חידד הנקודה הלא ממש ברורה מאליה:" מי היה מאמין ש-ESPN תפיק סרט עם מודעות חברתית על סמים וכדורגל, שנמשך שעתיים ומסופר בספרדית, ועוד תשדר אותו בפריים טיים?" כן, דברים השתנו בממלכת ESPN, וההצלחה הבלתי רגילה של 30 על 30 פילסה את הדרך לעתיד הגיוני יותר, בו רשת הספורט הגדולה בתבל תדע גם להפיק את סרטי הספורט הגדולים בתבל. למשך הסדרה נשברו שוב ושוב שיאי הרייטינג של סרטי ספורט דוקומנטריים בערוץ, כשבזה שעסק ב"חמשת המופלאים" (קבוצת המכללות הנדירה של מישיגן עם ג'יילן רוז, כריס וובר, ג'וואן הווארד, ריי ג'קסון וג'ימי קינג), צפו 2.7 מיליון אנשים בארצות הברית - לא הרבה פחות מפרק הבכורה של העונה השישית של מד מן, לצורך העניין (3.5 מיליון).
הסרט האחרון בסדרת 30 על 30 שודר בארצות הברית לקראת סוף שנת 2010, אבל ההצלחה הגדולה השאירה טעם של עוד - עוד הרבה, וכך, גם אחרי שהגימיק הסתיים ושלושים סרטים עגולים הופקו בהצטיינות יתרה, שידרה ענקית הספורט האמריקאית 11 סרטים נוספים מאז דצמבר 2010. מותג 30 על 30 אולי הסתיים, אך רוחו, לא מעט מהאנשים המעורבים, הגישה והלקחים, כבר הופקו, והם מיושמים על בסיס פחות או יותר חודשי, הפעם עם כותרת הגג ESPN Films.
עדות נוספת לאיכות הבלתי רגילה ניתן היה לקבל בסרט The Announcement, ששודר בארצות הברית לפני כחודש וישודר ב-ESPN של ארץ הקודש ביום שלישי הקרוב ב-21:00. סרטו של נלסון ג'ורג' עוסק בחייו של מג'יק ג'ונסון לפני, במהלך ואחרי ההודעה כי הוא נושא את נגיף האיידס, וכמו כל סרט או סיפור טוב, הוא גם עוסק בכל כך, כל כך הרבה יותר. בדומה לסיפור על האסקובארים, גם הפעם ESPN לא מפחדת לצלול פנימה אל העולם האמיתי, הפצע שמאחורי הפצע, ובמקרה של מג'יק ג'ונסון מדובר בבורות הכמעט מסוכנת של ארצות הברית בנוגע למחלת ונגיף האיידס בתחילת שנות התשעים. איך מתמודד אחד הספורטאים האהובים אי פעם, כזה שאנשים היו מוכנים להקריב ימים שלמים כדי לצפות בו מקרוב או להצטלם איתו, עם מצב חדש בו אותם אנשים בדיוק מפחדים להיות איתו באותו חדר? ובכלל, איך אפשר להמשיך לחיות כשכולם אומרים שאתה הולך למות ממש בקרוב?
בניגוד למספר סרטים אחרים של ESPN או 30 על 30, הפעם מושא הסרט הוא גם זה שמקריין, שמספר, ומחבר בין קטע לקטע. מדובר בהחלטה מצוינת, גם משום שיש מעט מאוד ספורטאים כריזמטיים וחביבים כמו מג'יק, ובעיקר בגלל שחוויות אישיות מוטב לצרוך ממקור ראשון זה שעמד בעין הסערה, לא ידע מה להרגיש, מה מותר ואסור לו לחשוב ולהגיד, ועכשיו הוא יכול להסתכל אחורה. אלא שכפי שמג'יק מקפיד להבהיר בתום הסרט, נגיף האיידס עוד לא עזב אותו. אחד הכדורסלנים הגדולים אי פעם ממשיך להיות הדובר והפרצוף הבלתי רשמי של המחלה שעדיין מלווה בסימני שאלה גלובליים. במובן הזה, The Announcement טעון גם בחשיבות גדולה, המשך ישיר לשירות הבלתי רגיל שמג'יק עשה, עושה וממשיך לעשות במלחמתו הבלתי נגמרת נגד המחלה שלפני עשרים שנה נראתה בלתי אפשרית להכנעה.
לא צריך להיות חובב כדורסל גדול כדי ליהנות מ-77 דקות של טלוויזיה מרגשת במיוחד, מעוררת השראה ועשויה ללא חת. שני מיליון אנשים בארצות הברית צפו בסרט כשהוקרן בפעם הראשונה ב-11 במרץ, וזכה לביקורות מצוינות. אף אחד לא הופתע, כמובן, ואולי זהו ההישג הגדול ביותר של הפקות המקור של ESPN בארבע השנים האחרונות: גם כשרף הציפיות גבוה במיוחד, הם למדו לעמוד בו, וכעת למתחרים לא תהיה ברירה אלא לעמוד מהצד בהשתאות, ולנסות לצמצם פערים. דבר אחד בטוח: אף פעם לא היה זמן טוב יותר להיות חובב של סרטי ספורט דוקומנטריים.
The Announcement, יום שלישי, 17/4/2012, 21:00, ESPN
30 על 30: לרשימת הסרטים המלאה
30 על 30: ראיונות עם חלק מהבמאים
לצפיה במסיבת העיתונאים המרגשת בה הודיע מג'יק ג'ונסון על פרישה מכדורסל
לא השתכנעתם? צפו בטריילר לסרט
