להרדים את הגברת הזקנה

שלושה עשורים חלפו מאז אותו יום ארור מבחינת אוהדי פיורנטינה, אבל כולם, גם הצעירים שבהם, שומרים אותו בליבם לנצח. יובה הגדולה של ג'ובאני טרפאטוני, זו שהיוותה בסיס לנבחרת שזכתה במונדיאל בספרד, הגיעה למחזור הסיום ב-16 במאי 1982 בשוויון נקודות עם הסגולים. שתיהן יצאו למשחקי חוץ לא פשוטים – הגברת הזקנה התארחה בדרום אצל קטנזארו ממרכז הטבלה (כן, היתה פעם קבוצה כזאת), הסגולים טסו לסרדיניה, שם נלחמה קליארי על מקומה בליגה. כאשר המשחקים המאופסים התקרבו לסיום, נדמה היה כי הסקודטו יוכרע במשחק אליפות מיוחד. אלא שאז שרק השופט לפנדל מפוקפק מאוד לזכות יובנטוס, וליאם בריידי האירי, במשחקו האחרון בקבוצה, קבע 0:1. פחות או יותר במקביל נפסל שער חוקי לכאורה של צ'יצ'ו גרציאני לזכות פיורנטינה, והיא הסתפקה בנקודה. הזעם בעקבות שתי הטעויות היה עצום, והרגשות עדיין עזים. "האליפות הגנובה" קוראים לזה בפירנצה, ושחקני יובנטוס נחשבים לשודדים.

האיבה העצומה בין המחנות הגיעה לשיא חדש בקיץ 1990, כאשר רוברטו באג'יו נמכר באישון לילה מפיורנטינה ליובה תמורת 25 מיליארד לירטות. את המהומות ברחובות פירנצה נאלצו השוטרים לפזר בגז מדמיע, וגם הכוכב עצמו מעולם לא השלים נפשית עם המעבר. בביקור ראשון בפירנצה בחולצת הזברה הוא סירב לבעוט פנדל ונישק צעיף סגול שנזרק אליו מהיציע. מאז קנתה יובנטוס שחקנים לא מעטים מעירו של מיכלאנג'לו. הם הופכים לעתים לאויבים. אוהדי פיורנטינה שמחו מאוד לראות את פליפה מלו הברזילאי נכשל בטורינו אחרי עונה מזהירה בפירנצה. בביקורו באצטדיון ארטמיו פרנקי לפני שנה, הוא ספג שריקות בוז ואף קריאות גזעניות.

העונה המסויטת של פיורנטינה מתקרבת לסיומה, ולמרות שסכנת הירידה עדיין קיימת, היא לא מוחשית באמת. המטרה הגדולה שנותרה לה מבחינת האוהדים היא לקלקל לשודדים את התוכניות. מאז אותו יום שחור מבחינתם ב-1982, זכתה יובה בתשע אליפויות נוספות, אשר שתיים מהן נשללו בעקבות פרשת קלצ'ופולי. האליפות האחרונה של פיורנטינה נותרה ב-1969. החלום הזה נראה רחוק מאי פעם, אך הנקמה ביריבה השנואה ביותר במגף אפשרית בהחלט.

גם אוהדי פנאתינייקוס מתקשים לעתים להבין את ההנהלה שלה. מאז 1996 סיימו הירוקים פעמיים בלבד במקום הראשון, כאשר כל יתר 13 האליפויות הלכו ליריבה הגדולה, אולימפיאקוס. בשתי השנים המוצלחות שלה חגגה פנאתינייקוס לא רק אליפות אלא דאבל, אולם בשני המקרים המאמן הלך הביתה חודשים ספורים אחרי ההישג. הראשון היה יצחק שום שנשלח הביתה במפתיע באוקטובר 2004. השני הוא ניקוס ניאופליאס שקידם צעירים יוונים מוכשרים, בנה קבוצה לתפארת, אבל סולק "בהסכמה הדדית" בנובמבר 2010 בגלל תוצאות לא מספקות בליגת האלופות. אפילו ניצחון ענק בדרבי מול אולימפיאקוס לא עזר לו. במקומו גויס ז'סואלדו פריירה הפורטוגלי, עליו אמר בזמנו ז'וזה מוריניו כי הוא "חמור שעבד קשה כל חייו אך לא הצליח להפוך לסוס".

גם בפיראוס לא בדיוק מגלים סבלנות כלפי מאמנים. עובדה – אבאלד לינן הגרמני נזרק שבועות אחרי שנכנס לתפקיד בעקבות הפסד למכבי תל אביב במוקדמות הליגה האירופית. משעשע כי דווקא פריירה שמר על תפקידו אחרי הפיאסקו מול החבורה של מוטי איוניר בתחילת העונה, והעונה התפתחה בהמשך לא רע מבחינתו. על אף מצב כלכלי קשה, ומכירת כוכבים רבים בקיץ, ביניהם ג'יבריל סיסה, הובילה עד לא מכבר פנאתינייקוס את הטבלה והכניסה את היריבה באדום-לבן לפאניקה. אלא שבשבועות האחרונים הכל קרס. בעוד אולימפיאקוס עושה חיים מטורפים בליגה האירופית ורושמת שישה ניצחונות ליגה רצופים ללא ספיגה ביוון, הפסידה פנאתינייקוס שלוש פעמים תוך חודש.

הירוקים מגיעים לדרבי הענק עם שני הפסדים רצופים, בהם לא כבשו אפילו שער. פאוק סלוניקי הרסה להם את המאזן הביתי המושלם לפני שבועיים, הפער לטובת אולימפיאקוס בפסגה עומד על ארבע נקודות, ומעמדו של "החמור" אנוש. אם לא ינצח, הוא עלול לקבל מכתב פיטורין כבר ביום שני, ובכל מקרה ברור שלא ימשיך לקדנציה נוספת בקיץ. בינתיים מתכונן ניאופליאס למוקדמות המונדיאל כמאמן נבחרת קפריסין. ושום? הוא את ההרפתקה הקפריסאית שלו כבר סיים.

העונה שעברה הייתה הגרועה ביותר בתולדות גלטסאראיי. היא סיימה אותה עם 16 הפסדים, במרחק 36 נקודות מהאלופה פנרבחצ'ה. שלושה מאמנים עם שם גדול, כולל פרנק רייקארד וגיאורגי חאג'י, היו שותפים לביזיון הגדול. המעבר לאצטדיון החדש לא יכול היה להתקיים באווירה קשה יותר. אלא שבקיץ התגלתה בטורקיה פרשת שחיתות בקנה מידה היסטורי, פנרבחצ'ה נופתה מליגת האלופות והושפלה, ובינתיים העסק עובד לטובת גלאטסראיי, בעיקר בזכות איש אחד – פתיח טרים.

במאי 2011 מונה אונאל אייסל ברוב עצום לנשיא החדש של גלאטסראיי, והמשימה הראשונה שלו הייתה להביא את טרים לקדנציה שלישית במועדון, אותו הצעיד לזכייה בגביע אופ"א ב-2000. הקוסם הסכים, ומאז האריות לא הסתכלו לאחור. הם ברכש סיטונאי והחליפה למעשה כמעט את כל הקבוצה. תאמינו או לא, אבל בהרכב האופטימלי של גלאטסראי העונה יש רק שחקן אחד, המגן חקאן באלטה, שהיה שם אשתקד. כל היתר, כולל השוער האורוגוואי פרננדו מוסלרה, מגן ארסנל לשעבר עמנואל אבואה, פליפה מלו (כוכב המדור, כך מסתבר), והסקורר השבדי יוהאן אלמאנדר, הוחתמו בקיץ.

בדרך כלל לוקח לקבוצות חדשות לחלוטין זמן להתחבר, אבל טרים חולל נס אמיתי. האריות ניצחו 21 פעמים ב-30 משחקים, מבקיעים שני שערים למשחק בממוצע, ופתחו כבר פער תשע נקודות בפסגה על פני פנרבחצ'ה, בזכות שישה ניצחונות רצופים. אם הטורקים לא היו הולכים בעקבות הטעויות של ההתאחדות שלנו, העסק היה אמור להיות סגור כבר בדרבי הענק של איסטנבול בשבת. העונה, באופן חריג וחדשני, ילכו ארבע הראשונות בטורקיה לפלייאוף עם קיזוז נקודות, כך שלצד הצהוב-כחול עדיין יש תקווה. ובכל זאת, ניצחון של טרים ייתן לו רשת בטחון גדולה מאוד גם אחרי שמחצית מהנקודות שצבר ייעלמו.

"בזמן שעבדתם במכרה פחם, אנחנו המצאנו את הקולנוע". כרזות מסוג זה, אשר נתלות ביציעי האוהדים של ליון בדרבי מול סנט-אטיין מגלות את מקור היריבות העצומה בין שני המועדונים. אז נכון, פריז סן-ז'רמן מול מארסיי זה הדרבי של צרפת, אבל הקרב בשבת גובר אפילו עליו מבחינת היצרים והדם הרע בין הצדדים. סנט-אטיין, שהיתה באופן מסורתי עיר של פועלים וכורים קשיי יום, מול ליון המשגשגת והשחצנית של הברנז'ה ומעמד הביניים זה הדבר האמיתי.

בשנות ה-60' וה-70' היתה סנט-אטיין שם דבר בכדורגל הצרפתי והאירופי, אבל מאז היא ירדה מנכסיה, בעוד ליון עלתה לגדולתה בזכות הנשיא ז'אן-מישל אולאס, ושלטה ביד רמה בצרפת בעשור שעבר עם שבע אליפויות רצופות. כעת, כשהעידן שלה תם, מקווה היריבה הירוקה לסיים סוף-סוף את העונה לפניה, וזה דבר שלא קרה מאז 1993. סטטיסטיקה עגומה אפילו יותר מבחינת סנט-אטיין מצביעה על כך שהיא לא ניצחה באצטדיונה הביתי את ליון מאז 1994. למעשה, יש לירוקים ניצחון בודד על היריבה האזורית ב-26 המפגשים האחרונים! זה קרה בדרבי מספר 100, בספטמבר 2010, אז העניק שער של דימיטרי פאייה ניצחון 0:1 והעלה את סנט-אטיין למקום הראשון. השמחה היתה זמנית – ליון סיימה את העונה שעברה במקום השלישי, בעוד סנט-אטיין נותרה עשירית.

הפעם, כשמקום בליגת האלופות נראה לפתע בהישג יד, מארחת סנט-אטיין הדרבי במטרה להסיר את הקללה אחת ולתמיד. שני גיבורים ימשכו תשומת לב מיוחדת. באפטימבי גומיס, החלוץ השרירי של ליון, חצה את הקווים לפני שנתיים וחצי. הוא נמצא בכושר מצוין, וחייב להרשים בכל משחק כדי לשכנע את לורן בלאן, אשר לא מת עליו בלשון המעטה, לקחת אותו ליורו-2012. מנגד, מאמן הירוקים כריסטוף גאלטייה עבד בעבר בליון כעוזרו של אלן פראן, ושומר מאז על יחסי ידידות עם אולאס. יש הטוענים כי הוא יהיה יורשו של רמי גארד על הספסל בעונה הבאה.

והנה מישהו שכבר הפסיד את הדרבי שלו. דייויד מויס חגג אתמול עשור באברטון במצב רוח לא מדהים בגלל השלושער של סטיבן ג'רארד. עשור של עשיה שקטה תחת מגבלות תקציב קשות שהפך אותו לאחת הדמויות המוערכות ביותר בנוף המנג'רים באנגליה. רק אלכס פרגוסון וארסן ונגר מחזיקים בתפקידם יותר זמן ממנו, ומעטים מאוד המאמנים בעולם כולו שיכולים להתגאות ברקורד כזה. יש רק בעיה אחת קטנה – הסקוטי עדיין לא זכה בתואר. על אליפות איש לא חולם בצד הכחול של מרסיסייד, אבל הגביע הוא סיפור אחר לגמרי. ב-2009 הפסיד מויס בגמר לצ'לסי, והעונה יש לו הזדמנות נהדרת ללכת עד הסוף. טוטנהאם, ליברפול וצ'לסי הן יריבות קשות, אבל ההדחה של יונייטד, סיטי וארסנל הופכת את המשימה לאפשרית מתמיד. בדרך עומד מרטין אוניל עם סנדרלנד המתחדשת. מבחינת מויס המשחק הזה חשוב הרבה יותר מהכישלון מול ליברפול.

קאמבק ענק לצ'לסי מול נאפולי

ובכל זאת: האם להיות מאמן צ'לסי זו משימה בלתי אפשרית?

למפארד לא מפחד מברצלונה וריאל

גם ראמוס לא חושש מבארסה