מחליפים דינוזאור בדינוזאור

לאחר שנכנס ללא בחירות לאיגוד הכדורסל, העביר אבנר קופל בקלות את המינויים הראשונים שלו בקדנציה. מלבד למינויים הסגורים מראש של אריק שיבק למנהל האגף המקצועי ושל אלי רבי למנהל האגף המקצועי של הנשים, הכדורסל קיבל עוד מינוי משמעותי – משה ויינקרנץ כיו"ר הוועדה המקצועית. על המינויים של שיבק ורבי אין הרבה מה להרחיב. מדובר בשני אנשי מקצוע, שייבחנו באתגר הגדול בניסיונם לשקם את נבחרות ישראל השונות, כשלראשונה כולן מרוכזות תחת אדם אחד.

המינוי של ויינקרנץ נראה כבר תמוה. לא רק מאחר שהמאמן הוותיק (שללא ספק נחשב לאחד הבכירים בישראל בשנות ה-90) לא אימן בצורה פעילה כבר כמעט עשור, אלא לאור הבטחותיו של אבנר קופל לבצע שינוי אמיתי בעמדה הזאת. שני יושבי הראש האחרונים ששימשו בתפקיד זה, דוד פריש ואיתן רוב, היו עסקנים. אומנם עם נגיעה אמיתית לכדורסל, אבל עדיין מינויים פוליטיים. לאחר שצביקה שרף ופיני גרשון סירבו לקחת את התפקיד, קיבלנו את ויינקרנץ בתפקיד משמעותי, וכפי שהגדיר זאת אחד מחברי הוועדה המקצועית: "הוחלף דינוזאור בדינוזאור. מה לויינקרנץ הוותיק ולכדורסל הנוער בישראל?".

שאר השינויים נראים חיוביים. אריק שיבק פעל במהירות, שילח מעליו את עודד קטש (שקשה לדעת מה היה תפקידו האמיתי בנבחרת) והביא את אריק אלפסי, מאמן ליגה טוב, חסר ניסיון ברמה הזאת. מינוי משמעותי נוסף הוא מינויו של שרון דרוקר לתפקיד מאמן נבחרת העתודה. אין ספק שמאמן כמו דרוקר, שכבר אימן בהצלחה את הנבחרת ב-2002, יכול לעזור לשחקנים הצעירים המתקשים, ושדרוג רשימת מאמני הנבחרות בשם כמוהו, כבר מהווה הצלחה מסוימת עוד לפני שהתחילו לשחק.

אבנר קופל מציג: מינויים חדשים בכדורסל הישראלי

התגובות על המינויים החדשים: הפתעה ותמיהה

פערי הרמות בין מכבי חיפה למכבי תל אביב הם הרבה יותר גדולים מאלו שנראו על הפרקט ביד אליהו. מכבי חיפה היא קבוצת כדורסל לא טובה, שהמקסימום שהיא יכולה לעשות זה להתחבר לכמה דקות חיוביות של כדורסל, אבל לא יותר מזה. מנגד, מכבי תל אביב היא קבוצה שגדולה בכמה מידות על כל מה שהישראליות יעמידו מולה, במיוחד ביד אליהו. כשהיא מגיעה ברמת מוכנות סבירה למשחק, עם סגל שחקנים לא חסר, היא מנצחת בקלות.

הפעם התנאים היו שונים. מכבי תל אביב הגיעה למשחק עם חיפה כשהיא צוהלת מהניצחון ביורוליג, פצועה ובעיקר מנומנמת מהיריבה חסרת השאיפות שעומדת מולה, וכמעט נכנעה. כנראה שרק ככה אפשר להפתיע את הצהובים, כשלא ממש אכפת להם. ככה עשתה את זה מכבי אשדוד, ובמידה מסוימת גם הפועל ירושלים. מלבד לחוסר הלחץ של היריבה, במכבי יודעים שגם הפסד לא ישנה כלום, לא יפגע בהם, לא ישנה שום דבר.

מנגד, כשהכסף על השולחן והלחץ עולה, מכבי תל אביב נראית אחרת. ממוקדת, רעבה, נחושה. בשבוע הבא תצא מכבי לחולון, אחרי שבוע עמוס במשחקים לא קריטיים במיוחד. סביר להניח שמישהו מאנשי חולון יאמר השבוע ש"אפשר לנצח את מכבי בפחים", וש"אנחנו באים לתקן את הרושם מהגביע". סביר להניח שבמשחק הזה לא נראה את עידן זלמנסון המוכשר, אלא יותר את שחקני המפתח של הצהובים, שבאולם הפחים לא ירשו לעצמם להראות פחות מחויבים. סביר להניח שבסיום מכבי תמשיך את רצף הניצחונות שלה. כי כשמכבי לא מנומנמת, קשה להפתיע אותה.

תוך שבוע אחד הצליחו עירוני אשקלון, ברק נתניה, מ.כ הבקעה וז'לגיריס קובנה לאבד יתרון של 15 עד 20 נקודות לפני המחצית, ובסופו של דבר הפסידו את המשחקים שלהן. אף מאמן לא יגיד לפני משחק שהוא לא רוצה לפתוח את המשחק בצורה חזקה, אבל באופן מדהים, כל ארבע הקבוצות הללו, לא סתם הפסידו, אלא בעיקר קרסו.

למה זה קורה? שילוב של היבטים פסיכולוגיים וטעויות טקטיות של מאמנים. כל אחת מהקבוצות הללו אפשרה ליריבה לחזור על ידי הורדת הקצב של המשחק שלהן, ולמעשה זנחו את השיטה שהובילה אותן ליתרון המבטיח. פתאום במקום לרוץ בכל התקפה, הן עברו להתקפה של 24 שניות, וכשהכדורים החלו לא להיכנס, הלחץ של האולם הביתי הפך כבד מאוד לשחקנים שחגגו רק כמה דקות קודם לכן.

נוטים לחשוב שמאמן שמקבל בראש במחצית הראשונה, נמצא במצב קשה מאוד במהלך ההפסקה. אבל אם מדובר במשחק בית, ולא מול 200 צופים, כשהשחקנים מנסים להציל את הכבוד הרמוס שלהם מהחצי הראשון, עיקר המעמסה הוא אצל המאמן המוביל. הוא צריך לחשוב על שמירת היתרון, על שמירת המומנטום, ובנוסף חייב להגיב ולגרום לשחקניו להבין שהאגרסיביות חייבת להימשך 40 דקות. כל עוד השחקנים לא מבינים את זה, הסיכוי לקאמבקים גבוה מאוד. השבוע ראינו את זה שוב ושוב.

אם ברק נתניה לא תפתיע בעוד שבועיים את גלבוע/גליל, הקבוצה של ליאור ליובין תסיים את המשחקי הסיבוב השני עם מאזן ביתי מרשים של 1:9, כשההפסד הבודד הגיע במחזור הפתיחה למכבי תל אביב. מה שבעיקר מרשים זו ההתאוששות של הקבוצה מהפסדים. עד כה הפסידה הקבוצה חמישה משחקים, ואת המשחק שלאחר מכן תמיד ניצחה, בהפרש ממוצע מדהים של 16 נקודות.

רבות דובר בעבר על המערכת של גלבוע/גליל, זאת שנותנת לקבוצה לעבוד בשקט גם בימים הפחות טובים. מה שמייחד את חיים אוחיון, ירון אוחיון, עמית גל ודני עטר הוא נטרול הרעשים. בגלבוע/גליל יכלו לפוצץ את סיפור קורטני פלס, בדיוק כמו שעשו בבקעה עם דנילו פינוק, אבל הם פשוט לא עובדים ככה. משום מה, הם מתעקשים לעבוד בשקט, לקבל החלטות אחראיות ולרכוש את אמון השחקנים.

קיים סיכוי גדול שגלבוע/גליל תגיע בפעם הרביעית ברציפות למעמד הפיינל פור העונה, כשרק מכבי תל אביב משתווה להישג הזה בשנים האחרונות. כשנגיע לשלב הזה של העונה, וננסה לפצח את תעלומת הקבוצה הזאת ומה הופך אותה לכל כך מיוחדת, זה יהיה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. כשאין תקשורת אובססיבית שסובבת את הקבוצה (בדיוק כמו בכדורגל, אצל השכנה מקרית שמונה), כשהחיכוכים לא יוצאים החוצה וההנהלה מתעקשת לשמור על שקט, אין פלא שגלבוע/גליל להיות קבוצה יציבה, מסתורית מעט, ובעיקר מנצחת.

אחרי המלחמות בהנהלת מכבי ראשון לציון, הציפייה הייתה לראות על הפרקט קבוצה פגיעה. קשה להאמין כיצד מועדון, שכל השבוע כיכב בכותרות שליליות ובהקשר של משטרה ופלילים, יכול להתעסק בכדורסל, אבל ראשון לציון עשתה את זה בצורה יוצאת מן הכלל בניצחון על ברק נתניה. העובדה שהקבוצה הגיעה מוכנה ומפוקסת למשחק התבטאה במיוחד ביכולת ההגנתית הנפלאה, שמוכיחה למעשה את הריכוז הגבוה ואת היכולת שלה למנוע רעשים מסביב.

אלא שלמרות ההצלחה, בראשון לציון יצטרכו לקבל החלטות עוד לפני סיום העונה. במידה שמינויו של יצחק פרי לתפקיד היושב ראש יקבל תוקף, הוא צריך להיות מעורב בקבוצה כבר כעת, אבל ברור שהוא לא יכול לעבוד בשיתוף פעולה עם יריב אחרי השת התלונות ההדדיות. מנגד, במידה שמשה קליסקי ימשיך בקבוצה, ההחלטה צריכה להתקבל במהירות על מנת שהוא יוכל לתפקד כיושב ראש ולא כמי שמעליו עומדת עננה של סיום התפקיד.

ארבעה חלקים חשובים בפאזל מחכים להחלטות העתידיות: שלושה שחקנים עם חוזים לעונה נוספת (ניצן חנוכי, דרווין קיצ'ן ואדריאן יוטר) ובעיקר המאמן אפי בירנבוים. אז נכון, לא יקרה כלום אם בראשון לציון יקבלו רק אחרי סיום העונה את ההחלטה על זהות יושב הראש, אבל השאלה היא האם אפי, שיש לו אופציית יציאה מהחוזה בסוף העונה, יבחר לחכות עד אז, או שינטוש את הספינה. לזה ראשון לציון לא יכולה להרשות לעצמה לחכות.

המצטיינים:
1. רון לואיס – הפועל חולון (שחקן השבוע של מנהלת ליגת העל)
2. ניצן חנוכי – מכבי ראשון לציון
3. יוגב אוחיון – מכבי תל אביב
4. ג'וזף ג'ונס – הפועל גלבוע/גליל עליון
5. רביב לימונד – עירוני אשקלון

ציפינו מהם ליותר:
1. ג'רמיין ג'קסון – מכבי חיפה
2. פול דילייני – מ.כ הבקעה
3. אריק הירס – ברק נתניה
4. לייסדריוס דאן – בני השרון/הרצליה
5. אריק קמפבל – ברק נתניה