ביום רביעי שעבר התארח ג'ון סטויארט בתוכניתו של דייויד לטרמן. הימים ימי בחירות הם, ובכל זאת, אחד הסאטיריקנים הגדולים אי פעם ואחד המוחות החדים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית בחרו לפתוח ראיון בן 12 דקות עם עיסוק באדם שקשור רק באופן עקיף, אם בכלל, לפוליטיקה - כן, ניחשתם את זה: ג'רמי לין. מי שמשום מה עדיין נזקק לחותמת נוספת על הפיכתו של רכז ניו יורק ניקס שם דבר בתרבות האמריקאית קיבל אותה שוב ושוב בשבועות האחרונים מכל כיוון אפשרי. במובן הזה, גם הראיון של לטרמן וסטיוארט ראיון אליו נשוב פעם נוספת בהמשך הטור לא היה מפתיע במיוחד, אפילו אם עסק בראשיתו באדם שעד לפני חודש היה מוכר אך ורק על ידי עכברי כדורסל עכבריים מהרגיל. מיליוני הצופים שהביטו בצמד הקומיקאים המבריקים מחליפים הלצות לא עצרו לרגע כדי לשאול זה את רעהו "ג'רמי לין?", כשם שלא עצרו כדי לשאול: "מיט רומני?". כן, גבירותי ורבותי, ארצות הברית מצאה בחודש פברואר כוכב לאומי חדש, והוא נוצץ ואטרקטיבי וחדש מכל כוכב אחר. כמה חבל שכדי למצוא אותו היא היתה צריכה לאבד את הפרופורציות.
ייאמר מיד: הסיפור של ג'רמי לין הוא אכן מדהים מכל כיוון אפשרי, נדיר ומרגש. מאז נתן אשל לא היה אדם שהצליח לגעת בכל הרבה אנשים שונים. זו לא רק אסיה כולה או הקהילה האסייתית-אמריקאית שמצאה בין רגע אליל חדש; כל חנוני תבל יכולים להזדהות עם היותו בוגר הארוורד, כל אוהדי הכדורסל בניו יורק מודים לו על כך שהוציא את קבוצתם מז'אנר הטרגדיה, כל אוהדי הכדורסל האובייקטיבים יכולים ליהנות מרכז מהנה ותזזיתי, ופחות או יותר כל חובבי הספורט באשר הם קיבלו סיפור סינדרלה אמיתי ומזוקק, האנדרדוג האולטימטיבי שמצליח כנגד כל הסיכויים, ועושה זאת ממש מול העיניים המשתאות שלנו צעד אחר צעד ונותן תקווה לעולם שלם אנשים שישנים-על-ספות-של-אחרים. קשה להישאר אדיש אל מול ג'רמי לין, ולמען האמת אין סיבה לעשות כך: סיפורים כמו שלו לא מגיעים לעולם הספורט העכשווי לעתים קרובות. ובכל זאת.
ובכל זאת, הצורה בה ארצות הברית סיקרה בשבועיים האחרונים את תופעת 'לינסניטי' היתה לא פחות נדירה מהסיפור עצמו. בלתי אפשרי היה לפתוח אתר אינטרנט ספורטיבי כזה או אחר מבלי להיתקל בתמונה של ג'רמין לין, בדרך כלל בעמוד הראשי. כמו מרבית הדברים הטובים בתקשורת הספורט האמריקאית (וגם חלק מהרעים), ESPN כמובן היתה בחזית: לא פעם הכותרת הראשית באתר האינטרנט של ענקית התקשורת היתה ג'רמי לין, אפילו אם הניקס לא שיחקו באותו לילה. השיא הגיע עם הסקר הבא:
כן, אתם רואים נכון: מי הרכז הטוב ב-NBA, והאופציות הן כריס פול, רייג'ון רונדו, דרק רוז, ג'רמי לין או "שחקן אחר". טירוף מוחלט. אם מוסיפים לכך את התקשורת הניו יורקית החזקה והמשפיעה, שרק מחכה לשביב של תקווה סביב המועדון הכושל בו ניתן יהיה להיאחז, ומשקבלת אותו יוצאת מכל כליה השונים, ואת עולם המדיה החברתית שמעולם לא היה תוסס ומתקדם יותר, מקבלים חיה תקשורתית שפחות או יותר הזינה את עצמה. והמאכל האהוב עליה: משחקי מילים טפשיים. שימו לב לחלק קטן משערי העיתונים בניו יורק בשבועות האחרונים.
הקרקע, יש לציין, היתה מושלמת לצמיחה של ג'רמי לין: עונת הפוטבול הסתיימה (ואיתה גם טירוף טים טיבו), עונת הבייסבול עוד לא החלה, עונת ה-NBA הדחוסה היתה מעט מאכזבת, וגם ברחבי העולם לא היה אירוע ספורט משמעותי שמגנט אליו את תשומת הלב הכללית; הניקס עצמם היו נוראיים מהרגיל ומייק ד'אנטוני התפלל מדי לילה לרכז שיתאים לשיטה שלו; אפילו הקהילה האסייתית בארצות הברית שיוועה לגיבור חדש לאחר דעיכתו ופרישתו של יאו מינג, ודשדושו המתמיד של יי ז'יאנליאן. המציאות הזו אולי יכולה להסביר איך אחרי שמונה משחקים בלבד (ולמעשה, זה קרה כבר אחרי המשחק השני) ארצות הברית כולה חלתה בקדחת ג'רמי לין.
ניתן להבין את התקשורת האמריקאית, שכן כפי שכבר סיכמנו, קשה שלא להישבות בקסמו של לין וסיפורו. אלא שזו לא הסיבה היחידה לכך שמגזין 'ספורטס אילוסטרייטד' החליט לשים את האליל הספורטיבי החדש של אסיה על השער שלו: עניין שווה רייטינג, עניין שווה מכירת מרצ'נדייז, עניין שווה כסף, והרבה. ESPN בפרט והתקשורת האמריקאית בכלל רוכבת על סינדרלה ומעצימה אותה בו בזמן למימדי ענק, כי פופולאריות הרבה יותר רווחית מאובייקטיביות. מאז הרביעי בפברואר, הגופיה של ג'רמי לין היא הנמכרת ביותר ברחבי הליגה: יותר מלברון ו-וויד, יותר מרוז ודוראנט, יותר מקובי ובלייק גריפין.
כקבוצה, הניקס מוליכים גם כן בשבועות האחרונים את מכירות המרצ'נדייז ב-NBA, עם עליה בשיעור של כ-3,000% במכירות באתר האינטרנט של המועדון. המניה של חברת מדיסון סקוור גארדן, בעלת האולם המיתולוגי, צמחה בלמעלה מ-11 אחוזים. כרטיסים למשחקים בגארדן התייקרו בכ-30%, ואפילו קבוצות החוץ מגלגלות כסף מהסנסציה הטייוואנית; מינסוטה רשמה את מספר הצופים הגדול ביותר שלה בשמונה השנים האחרונות כשהניקס הגיעו העירה בשבוע שעבר. בטורונטו, כרטיס לראות את הראפטורס מול הניקס עלה 44 דולר, לעומת 12.5 דולר למי שרצה לראות את הראפטורס פוגשים את סן אנטוניו. במגזין 'פורבס' העריכו בשבוע שעבר כי בקצב הזה, ג'רמי לין יכניס עד תום העונה הבאה 25-50 מיליון דולר לניקס, 40-80 מיליון דולר לליגה, ולעצמו משהו כמו 10-20 מיליון דולר מחוזי פרסום וכן הלאה. 100-150 מיליון דולר בסך הכל, לא רע עבור בחור שבתחילת העונה כמעט חתם בקבוצת תחתית באיטליה, אה?
אלא שצד נוסף ובלתי מדובר בכל ההיסטריה הרבתית הזו הוא בעל ניחוח מעט צבוע וגזעני. לכל אורך המסע הבלתי אפשרי של ג'רמי לין אל מרכז תשומת הלב האמריקאית, אחד הדברים שחוזרים ועולים שוב ושוב הוא ההנחה שמוצאו של הכוכב העולה היה בעוכריו ומנע ממנו לפרוץ בשלב מוקדם יותר. פלויד מייוות'ר אמר בשבוע שעבר שהסיבה היחידה לכל הקרקס הזה היא שלין אסייתי, ו"שחקנים שחורים עושים מה שהוא עושה כל הזמן ולא מקבלים כזה קרדיט". קשה להאשים את מייוות'ר - אדם שחוטף מכות במוח לפרנסתו בטעות גסה, אבל בכל זאת, צריך להיות מאוד תמימים כדי להניח שאם היה זה "סתם" עוד שחקן שחור או לבן שמוליך את הניקס לשבעה נצחונות רצופים הוא היה מקבל הייפ דומה (דוגמא: ב-2003 בחור בשם רונאלד 'פליפ' מורי העמיד ממוצעים של 23 נקודות, 5 ריבאונדים ו-4 אסיסטים למשך חודש עבור סיאטל, ולא קיבל מאית מתשומת הלב הנ"ל). לקשר האסייתי משקל עצום כאן, ולא צריך לברוח מזה.
אלא שארצות הברית לא ממש יודעת כיצד לאכול את הקשר הזה היא ניסתה עם צ'ופסטיקס וזה לא ממש הצליח: לאורך השבועיים האחרונים נשמעו לא מעט הערות גזעניות וסטריאוטיפיות בליגה וסביבה, בין אם מפי עיתונאים מוכרים (אחרי 38 הנקודות של לין מול הלייקרס ג'ייסון וויטלק מרשת פוקס ספורטס צייץ: "מישהי בניו יורק הולכת להרגיש כמה אינצ'ים של כאב הלילה"), אוהדים-סלבריטאים (בחסות הטוויטר של ספייק לי), חברים לקבוצה (שימו לב לקידה המסורתית איתה מכבד כרמלו אנתוני את גיבור הרגע, בל לדעת שבטייוואן לא ממש נהוג לקוד קידות כמו ביפן), אפילו רשת ESPN עצמה ביזתה את עצמה עד מאוד ביום שישי בערב למשך משהו כמו 35 דקות, לפני שמיהרה להוריד ולהתנצל על הכותרת הבאה:
ואם בארזים נפלה שלהבת מלאה ברוטב סויה, מה יגידו אזובי הקיר? התקשורת האמריקאית כולה מתקשה להלך על הקו האפרפר הזה, בין פוליטיקלי-קורקטנס, אפליה, אפליה מתקנת, מה שמותר ומה שאסור להגיד, לכתוב על שלט ולהניף ביציע (לא תאמינו כמה פופולארי הפך הכינוי "הממבה הצהובה"), או לפרסם בעיתון. זוכרים את הראיון של ג'ון סטיוארט אצל דייויד לטרמן? אז הריצו ל-1:01 את הקטע הבא, ותנו למומחה של חשיפת צביעות לאומית לעשות את שלו:
"אני חושב שיש מין הרגשה כזאת שמותר לבטא סטריאוטיפים אסייתים, אבל לא סטריאוטיפים שחורים או לטיניים כי זה מתכון לצרות", אמר בשבוע שעבר עורך דין בשם אנדרו קאן, שעובד במכון האסייתי-אמריקאי בשיקגו. "במובנים מסוימים אני שמח שכל הדברים האלה יוצאים החוצה, כדי שנוכל לדבר על זה ואנשים יוכלו באמת להתחיל להתמודד עם הדיעות הקדומות שלהם בנוגע לאוכלוסיה האסייתית-אמריקאית ולספורטאים אסייתים-אמריקאיים. כל הזמן אני שומע דיונים כמו: 'איך זה קורה? איך הוא כל כך טוב?' ומה שאנשים באמת מתכוונים לשאול זה: 'איך זה ששחקן אסייתי-אמריקאי משחק כל כך טוב ב-NBA'?"
לשמחתנו או לצערנו, ג'רמי לין ממש לא הולך להיעלם כל כך מהר מהתודעה הגלובלית. ניתן רק לקוות שמימדי הסיקור שלו ייכנסו לפרופורציות הראויות, ובשלב מסוים תהיה מסוגלת החברה האמריקאית להתייחס לשחקן מסוים אך ורק בהתבסס על מה שהוא עושה על המגרש בלי קשר לצבע עורו או מידת הלכסון של עיניו. וכשזה יקרה, סביר להניח שייגמרו גם כל אותם משחקי מילים מטופשים, שמציפים את העולם.
מצד שני, מה לנו כי נלין?
כך שינה ג'רמי לי את פני ה-NBA
ג'רמי לין צורף למשחק הרוקיז באולסטאר
המעריץ החדש של ג'רמי לין: ברק אובמה
הקליפים הגדולים ביותר של ג'רמי לין
אזור ה-NBA בוואלה! ספורט