ה"לינ?ס?ניטי" חוגג היום שבועיים להולדתו. שבועיים, שהם שווי ערך לחודשים או שנים בעולם התקשורתי של לפני 15 שנה ומעלה, אבל לשבועיים במציאות הלא תקשורתית, בה ג'רמי לין שיחק שמונה משחקי עונה רגילה ב-NBA. כל כך הרבה נכתב ונאמר על כל כך מעט, הניסיון לעקוב אחרי כל, או רוב, או חלק סביר ממה שנכתב מגוחך בערך כמו השאיפה להגיד משהו חדש, משהו שלא נאמר עדיין, בחגיגות השבועיים.
ג'רמי לין הוא קודם כל סיפור מצוין. סינדרלה פוגשת את "מלך הסלים" עם דובי גל פוגש את ג'ונגל הבטון בו נוצרים חלומות עם ניחוח מזרח אסיאתי פוסט מודרני. וכמו כל סיפור טוב באמת, מעניין לא פחות הסיפור על הסיפור, נקודת המפגש בין תרבות, תקשורת וכדורסל ב-2012. במילים אחרות, אני מקווה שאת התסריט לסרט שבטח כבר מתחילים להכין יכתוב ארון סורקין.
***
נפתח באלמנט התרבותי, שבמבט ראשון נראה הפחות מעניין מזווית ראייה חוץ-אמריקאית. החשיבות של לין כמייצג הבולט של תת קבוצה שנקראת, בחוסר דיוק אופייני, אסיאתים-אמריקאים, היא אחת מנקודות המפתח להבנת התופעה. אמריקאים ממוצא מזרח אסיאתי מהווים קבוצה ייחודית בנוף הרב תרבותי - הם גבוהים מהממוצע ברמת השכלה ומצב סוציו-אקונומי, משתלבים באקדמיה ובעסקים, אך נשמרת ההתייחסות אליהם כקבוצת מיעוט לכל דבר. מבחינה מחקרית זה סוג של אוצר - קבוצה שמכילה רק את מימד השוני - פיזי ותרבותי, בלי הלכלוך שמייצרת הוספת הפערים הכלכליים וההשכלתיים שבדרך כלל מאפיינים קבוצות מיעוט. להבין את האסיאתים האמריקאים זה להבין את המשמעות, הטהורה כמעט, של להיות האחר, השונה.
המסקנה שתופעת הלינסניטי מדגישה היא שהעולם הוא תיכון אחד גדול - הצורך להרגיש שייך מניע קבוצות מיעוט בדיוק כפי שהוא מניע את הלא מקובלים בבית הספר. ניתן, אולי, היה לצפות שקבוצה שכוללת פרופסורים ואנשי עסקים מצליחים רבים לא תרגיש צורך להיתלות בהצלחה של ספורטאי, שתרבות שמקדשת השכלה תעריך את הישגיו הלימודיים של לין לא פחות מאשר את אלה שעל פרקט הכדורסל.
אבל המציאות היא שקיומו של לין כאייקון תרבותי, מהסוג שחסר כל כך לקבוצה זו, הפך למקור גאווה קהילתי ראשון במעלה. אנשים שלא מתעניינים בספורט הפכו פתאום לאוהדים שרופים של הניקס, קבוצות צפייה מיוחדות במשחקיו של לין קמות, שאלות של גזענות גלויה וסמויה צפות אל פני השטח. במובן מסוים, אם אין לך אייקון תרבותי אתה לא קיים כקבוצה. הנוכחות של לין בשיח הציבורי, בכיכר העיר הגלובלית החדשה, מנכיחה שם קהילה שלמה, מרחיבה את פוטנציאל האפשרויות שלה.
***
מה שמוביל אותי אל הזווית התקשורתית. הרשתות החברתיות יצרו עולם תקשורתי חדש שאנחנו עדיין מנסים לעכל. עיתונאים איבדו את היכולת להכתיב סדר יום, את התפקיד הזה לקחה על עצמה היד הנעלמה של האחראי על האינטרנט. העיתונאים מגיבים, יחד עם שאר המגיבים, ומנסים לנצל את יתרונם כאנשי מקצוע כדי לספק מבט רחב יותר, מפוקח יותר, ציני במידת הצורך.
במקרה של ג'רמי לין, שהפך לאייקון ניו יורקי תוך יממה וגלובלי תוך שבוע, העיתונאים מילאו את חלקם במיידי והקדישו ללינסניטי את רוב סיקור ה-NBA. רק דבר אחד היה חסר, וזו גם שאלת המפתח שלי - איפה הציניות? הכלל הלא כתוב קובע שהתוכן המערכתי מצטרף להיסטריית ההמונים והפרשנים מפוצצים את הבועה, אך הפעם כמעט כל פרשני ה-NBA הבכירים הצטרפו לחגיגה ואת האמירות שלהם ניתן היה לסכם ב-"זה מדהים!", "אף פעם לא היה כזה דבר ב-NBA!", "איזה כיף לראות את הקהל בניו יורק שמח ואת האסיאתים האמריקאים באקסטזה" ו-"הוא נראה כמו סטיב נאש הבא".
זה מפתיע, כי מדובר בסיפור שמשווע למנות הגונות של ציניות. ניתן היה להתייחס לצורך הכמעט אובססיבי של הקהילה האסיאתית להפוך את לין לתופעה תקשורתית עוד בימיו כשחקן שולי בגולדן סטייט, לטעון שאם זה היה קורה במילווקי אף אחד פרט לעכברי ה-NBA לא היה מכיר את השם שלו, להזכיר שחקנים כמו פליפ מארי ורמון סשנס שהבליחו לרגע ככוכבים ומיד התייצבו כשחקנים בינוניים, להתמקד באיבודים הרבים של לין, בקליעה הלא יציבה מבחוץ ובהגנה האישית החלשה, ללגלג על הדיבור על כך שהניקס צריכים לוותר על כרמלו אנתוני בגלל שחקן שסיפק חמישה משחקים טובים, להתחנן לעולם שיחזור לפרופורציות סבירות. כל זה קרה, אבל לחלוטין בשוליים, כמעט הסהרוריים. אפילו בין הטוקבקים זו הייתה דעת מיעוט.
אחד ההישגים הגדולים של ג'רמי לין בשבועיים האלה הוא היכולת להעלים את הציניות. הוא מסוג השחקנים שקשה לראות אותם ולא להיות בעדם, אפילו אם זה כרוך בהליכה עם הזרם הטובעני. הוא מקרין חיוביות, ניכר שחבריו לקבוצה נהנים מכל רגע ומיהרו להעניק לו את המלוכה; הוא מתעלה ברגעים החשובים; הוא דואג לתת את הקרדיט לאחרים ולהישאר צנוע; נדמה שאת מטעני העבר הוא מתעל להגברת הרצון לנצח; הוא מנצח. הוא עושה רושם של ספורטאי ופרסונה תקשורתית למופת (עמדתי בפיתוי לטעון שהוא נראה כמו אחלה בנאדם באופן כללי, מאחר שהקשר בין הפרסונה הספורטיבית והתקשורתית לתכונות אישיות התערערה לאחרונה. שוב תודה, ראיין גיגס).
***
בנוסף, ואולי מעל, לכל אלה, עושה רושם שזה אמיתי. פרשן אחרי פרשן, כל מומחה שראה את לין נאלץ להודות שהוא נראה כמו שחקן כדורסל מצוין בהתהוות הרבה יותר מאשר כמו שחקן נחמד בכושר פסיכי. השליטה שלו ברזי הפיק נ' רול, כבר ברגעים הממשיים הראשונים שלו ככדורסלן מקצועני, מבהילה ממש. היכולת שלו להגיע לטבעת, לא בזכות זריזות או פיזיות אלא בזכות היכולת לזהות סיטואציה, למצוא ולמצות חור רגעי בהגנה, היא זו שמזכירה לי את ג'יי ג'יי בראה שהאכיל מרורים כל הגנה בפלייאוף האחרון.
ההבדל הוא שלין גבוה מבראה בשמונה סנטימטרים, שולט בגוף במהלך העלייה לקליעה כך שהוא מסוגל לסיים גם חדירות קשות, מוסר הרבה יותר טוב ממנו תוך כדי חדירה, גם לשותף לפיק נ' רול וגם לקלעים בחוץ, ועושה הרבה יותר דברים קטנים בהגנה (חטיפות, תזמוני דאבל טים, עזרה בריבאונד). הוא לקח את התכונה שהפכה את בראה לאחד השחקנים החשובים בפלייאוף האחרון ומיזג אותה עם פוינט גארד איכותי, חכם מאוד, ווינר ומנהיג טבעי.
אם זה אכן המצב, אם מדובר בהולדתו של שחקן מצוין הרבה יותר מאשר בהיסטריה תקשורתית מוגזמת, אי אפשר להתחמק מהשאלה איך זה קרה. לא איך התממשה האגדה על נער פוסטר שגר על הספה של אחיו וכו', אלא איך הוא חמק מתחת לרדאר עד עכשיו. כל הנסיבות המקלות - שהוא לא שיחק בקולג' בולט, שהוא השתפר מאז ימיו כשחקן מכללות, שהוא נקלע לסיטואציה שכאילו נבנתה במיוחד בשבילו - המאמן, הסגל בשבועיים האלה, העיר - כל אלה לא מספיקות כדי לתרץ את הפספוס של שחקן עם איכויות בולטות כל כך. 30 מערכי סקאוטינג אמורים להיות כרגע בעיצומו של "תחקיר ג'רמי לין", גם הקולג'ים הבכירים אמורים לתהות לגבי הפספוס הזה.
ובעצם כולנו. אני לא זוכר אף פרשן מכללות נדהם מכך שלין לא נבחר בדראפט ואף פרשן NBA דורש לתת לו צ'אנס, הכישרון הטהור שאנו חווים כרגע בהתממשותו הסתובב בינינו שנים ארוכות מבלי להיות מזוהה. אני מקווה שהסיבה לכך היא שהוא אסיאתי, כי את הבעיה הזאת, שמצדיקה את מעמדו כגיבור תרבות קהילתי, לין פתר בעצם קיומו. ההסבר האלטרנטיבי הוא שהמערכת שסביב המשחק, שכוללת אוהדים, פרשנים, מאמנים וסקאוטים, הרבה פחות טובה בזיהוי כשרון מכפי שהייתה רוצה לחשוב. זה לא היה אמור לקרות ב-NBA. נקודה.
***
מי שיכול להרשות לעצמו לקחת קרדיט על זיהוי מוצלח הוא קולקטיב בעל הבנת משחק מהגבוהות בליגה - אוהדי הכדורסל בניו יורק. הם, רוויי אכזבות ותקוות שווא, זיהו שמתפתח משהו מיוחד כבר אחרי המשחק האמיתי הראשון של לין. בתחילה קל היה לפטור את הלינסניטי בנזקקות של הקהל הזה לכל שביב של תקווה, אך במהרה התברר שהשיגעון היה מוצדק. כי אם לין אמיתי כפי שהוא נראה בינתיים, המשמעות שלו עבור הניקס כמעט בלתי ניתנת לכימות. מטאפורת הפיסה החסרה בפאזל חלשה מדי, הוא נכנס למבנה כאוטי ומיקם מחדש את כל הגורמים כך שפתאום הכל ברור, פתאום מדובר בקבוצה.
פתאום קל לשים לב שניו יורק נבנתה כקבוצה שתתבסס על פיק נ' רול - יש לה את המאמן ושניים משחקני הפנים הטובים ביותר בליגה לכך. כל מה שהיה חסר זה פוינט גארד איכותי. הניקס ארגנו חתונה מפוארת ושכחו לשמור תקציב לשמלת הכלה, נקלעו למצב שרק סיפור מהאגדות יוכל לחלץ אותם ממנו.
לאחר שהאגדה התרחשה, בירת הכדורסל העולמי יכולה שוב לקוות. הנוכחות של אמארה וצ'נדלר, כשני כלים לשימושו החופשי של לין, משמעותה היא שקבוצה שאין לה גם שחקן חוץ וגם שני שחקני פנים שמתמחים בהגנה על פיק נ' רול תתקשה מאוד להסתדר עם התקפת לין-דאנטוני החדשה. המאמן המושמץ חזר להיות עילוי התקפי והאיש הנכון במקום בו נדרש לפתח את הפוינט גארד הטרי. בארון דיוויס הפך מהסל אליו נזרקו כל הביצים לסלסילה הדקורטיבית שהוא מסוגל להיות בשלב הזה של הקריירה, שאר השחקנים מתמקמים באופן מוצלח על קשת תפקידי הרול פלייר. ככל הנראה, אל החבורה הזאת יצטרף גם ג'יי אר סמית, למקרה שהיריבה תשקול להשאיר שחקני חוץ פנויים לזריקות.
***
הגענו לשלב בכתבה בו צריך לדבר על כרמלו אנתוני. לטעמי, מוקדם מדי. הגורמים להשתלבות מוצלחת וכושלת קיימים, אין כרגע דרך לדעת אם מלו פיתח את היכולות הנדרשות להשתלבות במבנה המורכב שנוצר, אם דאנטוני מסוגל לפקח על המצב הנפיץ ואם לין עצמו יכול לארגן את הכימיה הנדרשת ביניהם.
תחושת הבטן שלי דווקא טובה. הסיבות: לין זקוק לשחקן שיוריד ממנו חלק מהעול ההתקפי; מלו אוהב לנצח לא פחות מאף אחד, הוא ידע להתאים את עצמו כאשר נבנתה עבורו בדנבר סמי-קונטנדרית; מלו הוא גם ספוט-אפ שוטר טוב מהנדמה, הוא הוכיח זאת בנבחרת האמריקאית; כדי להתקדם בפלייאוף קבוצה זקוקה לפחות לשתי דרכים לייצר נקודות, השילוב של הפיק נ' רול של לין והבידודים של מלו יכולים להפוך את הניקס לקבוצה שכמעט אין דרך לשמור עליה. מהסיבות האלה, אין ספק שהסגל הנוכחי שווה צ'אנס כפי שהוא. אין גם ספק שצריך להמשיך לעקוב אחרי לין לא רק כסיפור אנושי מחמם לב, אלא כשחקן שאם ימשיך ביכולת הזו עשוי להוות, יחד עם הקבוצה שלו, גורם משמעותי בפלייאוף.
התקווה שכך יהיה הספיקה להעלות את סוגיית העתיד של לין, שמסיים בסוף השנה את החוזה המזערי שלו כאשר לניקס אין אפשרות להעניק לו חוזה גדול בגלל תקרת השכר שלה. מי שנרתם לעזרתם הוא גילברט ארינאס, שחוק על שמו מ-2005 יגרום לכך שבקיץ לין יהיה שחקן חופשי מוגבל, לא ניתן יהיה להציע לו יותר מהמיד לוול לשנתיים הראשונות ולניקס תהיה אפשרות להשוות כל הצעה. המוקש היחיד הוא שקבוצה עם מקום מתחת לתקרה כן תוכל להציע לו חוזה שיהיה שנתיים בהתאם למיד לוול ושנתיים מקסימום (חוק מסובך, עזבו). הניקס יוכלו להשוות, אבל אז ייתקעו עם משכורות עצומות וקנסות כבדים בעוד שנתיים.
נכון לעכשיו הפרשנים מעריכים שלא תהיה קבוצה שתציע ללין חוזה כזה, אבל עוד כמה חודשים ברמה הזאת עשויים לשנות את המצב. מה גם שניתן לדמיין את הסיטואציה הבאה - לקראת המעבר לברוקלין ולאחר האיבוד הצפוי של דרון וויליאמס, מיכאיל פרוחורוב יחליט ללכת בכל הכוח על לין - או שהוא יגנוב ליריבה העירונית החדשה את הסנסציה שלה או שהוא יסבך אותה עם תקרת השכר. בכל מקרה, משעמם לא אמור להיות גם בגזרה הזאת.