סיכום מחזור בליגת העל: רן בן שמעון מזכיר את דפני ליף?

זה התחיל בקטן. זה המשיך עם המון ספקות, הטלת רפש וביקורת חדה על אמינות האירוע. אבל זה נגמר עם מאות אלפים בכיכר המדינה בתל אביב. ימנים, שמאלניים, חילונים, גם קצת דתיים, והכי חשוב – הרבה נערים, נערות, ילדים, ילדות, שראו, חשו והבינו. רק ככה משנים משהו במדינת ישראל. שאפשר וצריך לשנות משהו במדינת ישראל. המחאה הזו, שכונתה המחאה החברתית, כבתה מאז. דוכאה, נחנקה. כל אחד מאיתנו חזר לפינה הפוליטית הצפויה שלו ומאז בוחר להגדיר את נפילתה אחרת. החלשים שבינינו מאשימים בכלל את ראשי המחאה במותה. אבל את מה שראו הנערים והילדים הם לא יוכלו למחוק מראשם. את האמת שיוקר המחיה בישראל הוא בלתי אפשרי לרוב המוחלט של העם הם לא יוכלו לטאטא. לא הם ולא המנהיגים שלהם משמאל ומימין. מה שהתפרץ בקטן יתפרץ בגדול בעוד שנה, בעוד שנתיים, בעוד חמש. אבל זה יתפרץ כי המהלך הראשוני, הוא המהלך הקשה מכולם, כבר נעשה. היום זה יוצא בקטן על חלאות שיורקים על נשים ברחובות, אבל הילדים של קיץ 2011 לא יסתפקו בשינוי הזה. הם ימשיכו מהנקודה הזו כשגם הם יתחילו לעבוד 12 שעות ביום בשביל לחיות מהיד אל הפה.

כרגע, המחאה הזו מונחת לה בצד בשקט, כמו גם הקשר שלה למה שקרה אחר כך בליגת העל בכדורגל. האם אפשר לקשר בין האירועים כמו שכולנו מחברים בין הגביע הראשון של בית"ר ירושלים ב-1976 לעליית הליכוד לשלטון ב-1977? האם רן בן שמעון הוא דפני ליף או שמא יוסי מזרחי? מוקדם עדיין לדעת, אבל הריח הוא אותו ריח: ריח של שינוי. בליגה כל כך מיוסרת וברברית הריח הזה כמעט ולא מורגש, בטח בעונה שבה הכל נראה רע. אבל הריח קיים. בין אם זה יסתיים באליפות היסטורית של קרית שמונה או לא, מתחת לרמה הנמוכה מאוד ומאחורי התוצאות המאכזבות מסתתרת גם סוג של בשורה. בשורה תודעתית. קרית שמונה ואשדוד משנות את התודעה של הליגה. הן משנות אותה לטווח ארוך. הן בועטות במוסכמות, בהיררכיה, גם אם חלקן לא ממש מתכוונות לכך: כמו שכולנו הגענו לכיכר במקרה ונסחפנו לאותה סערה רגשית צודקת. הגיע הזמן להעריך זאת ולהבין שזה סיפור אמיתי, בין שלל השקרים שהכדורגל הישראלי סיפר לעצמו השנה: מהמפלה מול יוון ועד הכישלון בליגה האירופית. זה סיפור שלא לגמרי קשור לזכייה באליפות אלא יותר לזכייה בביטחון עצמי לעתיד, והוא אמיתי אפילו שהשפה שלו צנועה ועממית כמו ויקי כנפו. תקשיבו לה, סליחה, תקשיבו לו.

חובה לבקר, אל תטעו, את מה שאבי לוזון עשה מהליגה שלנו. אבל חובה גם לדעת להפריד זאת הרעיונות ששותלים לנו העונה ברק בדש, שמעון אבו-חצירה, רביד גזל, ניר ביטון ודוד רביבו – רובם פליטי הבלוף הענק שנקרא "הגדולות". לממשיכיהם הצעירים לא ייקח כל כך הרבה זמן להשתחרר מהשדים שהפריעו להם בעבר.

המקרה של ולדימיר דבאלשוילי יכול להתרחש כמעט בכל קבוצה בעולם: שחקן שמסיים חוזה בקיץ, מועדון שחייב למכור אותו בינואר כדי להרוויח משהו, הצעות מקבוצות אחרות ופתרון של חוזה חדש שמונח על השולחן אבל רחוק מלהגיע לכדי מימוש. התוצאה גם היא לגיטימית בעידן שבו הכדורגל הוא עסק: ספסול מתמשך, הוצאה מהסגל ותחושת עוול למביטים בנעשה מרחוק. זה קורה לכולם.

הבעיה של מכבי חיפה היא שזה קורה לה יותר מדי. יותר מדי החלקות ניהוליות, יותר מדי מקרים שאפשר אולי היה למנוע במחשבת תחילה או יעילות ארגונית, עד כדי שעולה שאלה שהיא כמעט כפירה: יכול להיות שהניהול של מכבי חיפה מוערך יתר על מידה, לפחות כעת? יכול להיות שמכבי חיפה מעריכה יתר על המידה את הניהול של עצמה וסובלת מזחיחות אצל כמה ברגים במכונה של יעקב שחר?

בקיץ ראינו כיצד תומר חמד חמק למכבי חיפה רק בגלל שלא החתימה אותו בזמן. גם דקל קינן עבר בחינם. כעת אנחנו עדים לסאגת מו"מ מיותר ומתמשך עם טאלב טואטחה, שסופג אפילו עלבונות בתקשורת. מו"מ מסוג כזה גומרים מהר: מכניסים שחקן לחדר, מעניקים לו אות הערכה, לוחצים יד ומחייכים למצלמות. כאן הופכים סיפור קצר לסיפור ארוך ומייגע. ייתכן מאוד, כפי שאומרים "המקורבים" הנבונים, שטואטחה אכן חמדן. אבל מקרים אחרים מלמדים שהסיפור מורכב יותר.

אחרי שחמד עזב מבלי לקבל תגמול הבטיחו לנו במכבי חיפה שידוד מערכות בנושאים כאלה. יש הרגשה שההבטחה הזו נאמרה לא מעט מהשפה אל החוץ. אנשים זחוחים, אנשים שבטוחים שהם אי אירופי במזרח התיכון, לא באמת מאמינים שהם טועים. כמות התקלות הניהוליות שליווי את הבנייה הלא מאוזנת של מכבי חיפה העונה היתה מפרנסת לא אחת את כל הקלישאות על הניהול במכבי תל אביב או בית"ר ירושלים, אבל בממלכה של יעקב שחר הן רק תקלות. עם כל ההערכה למערכה המקצועית הזו, הגיע הזמן שאנחנו והם נפסיק להתייחס לכך רק כתקלות.

1. הגם שזו לא אשמתם הישירה, זו עובדה שהם לא יכולים להתעלם ממנה: השחקנים הוותיקים של מכבי תל אביב לא מוכיחים בינתיים שמוטי איוניר טעה לגמרי לגביהם. אין פה ניסיון להקהות את הכישלון של המאמן שאיבד שליטה על הסוס שעלה עליו, אלא ניסיון לחדד את מה שלא היה ברור ליצחקי, אלברמן, עטר קולואטי ואחרים: אחרי עזיבת איוניר השינוי היה חייב להתחיל בכם. קודם כל בכם. הרוח החדשה, הרצון להוכיח, הצורך להראות ולסתור על כל מה שנאמר. נכון לעכשיו, בכל אחד יש קצת מכל דבר, אבל משהו בסטטוס הכללי בקריירה מסתיר את הרוב: שובע, מיצוי, ירידה מהשיא – תבחרו לבד.

המקרה הכי עצוב הוא של ברק יצחקי – אולי השחקן הכי אהוב והכי שמח שעבר בענף הגווע בשנים האחרונות. אלא שהיום ברור שיצחקי טעה כאשר בחר במכבי תל אביב. כמו כשחזר לארץ מבלגיה, כמו שאץ לצאת לבלגיה מבלי באמת להיות מוכן לכך נפשית, גם כאן יצחקי היה נמהר מדי. הוא בחר בפתרון הקל – קרוב לבית, אחלה כסף, לא בקבוצה שתעצבן את אוהדי בית"ר, לא ממש אתגר אמיתי לשחקן שכבר השיג בישראל הכל. העיקר שקל ונוח. כי ככה יצחקי גם משחק כבר כמה שנים: כמו כוכב שבטוח שמה שהוא יעשה יספיק כדי לנצח. המעבר למכבי תל אביב, עם כל ההבנה לפציעות הכואבות שלו, רק השריש אצלו את הבעיה שהחלה בעונה האחרונה שלו בבית"ר.

כעת, מוטב לשני הצדדים להיפרד בקיץ. אחרי כל כך הרבה טעויות, ההחלטה הבאה בקריירה של יצחקי תכריע האם הוא ייצא מזה סופסוף הוא יישאר שם לעד.

2. הטענה הקבועה על רמת המתקנים בארץ מקבלת בשבועות האחרונים חיזוק חיובי מאצטדיון המושבה בפתח תקווה. כל משחק בית של אחת הפתח תקוואיות נראה לפתע הרבה יותר טוב: ההמולה, הקהל, התאורה. חבל רק שאוהדים שבאו בשבת להתרגש מקרוב ורצו אפילו לרכוש כרטיס סיימו את היום עם תלונות על כמות הקופות והתורים הארוכים. לא עברנו את כל הדרך הזו מהאורווה רק כדי לסבול מאותן בעיות שהבריחו אוהדים.

לפני שהפועל תל אביב תעלה לכר הדשא ברמת גן למשחק מול בית"ר ירושלים ברביעי הקרוב, שחקניה ודאי יגניבו מבט לנעשה על המסך בעימות בין קרית שמונה להפועל פתח תקווה. הם ודאי יתעסקו בתוצאה, אבל מוטב שיתעכבו על שחקן אחד שהיה פעם אדום אבל דווקא בכחול הדהוי של הפועל פתח תקווה מגדיר מחדש את הקריירה שלו: יגאל אנטבי.

מכל השחקנים שזוהו עם הפועל תל אביב ועזבו אותה, כולל הרוב המכריע של יוצאי הדאבל בשנת 2000, לאנטבי נתנו אולי את הסיכוי הכי קטן לשרוד את השינוי. אמרו שהפועל תל אביב המציאה אותו ובלעדיה אין לו שום דבר ממשי למכור. בהפועל פתח תקווה אנו מבינים שהסיפור הוא קצת שונה ומה שראינו מאנטבי של הפועל תל אביב היה קודם כל אנטבי: טכניקה, הבנת משחק, שקט נפשי, ניסיון. כל כך הרבה איכויות לא נמסות בגיל 37. להיפך, אם הן אמיתיות הן דווקא בולטות יותר בגיל כזה.

שלום תקווה מזהיר את קרית שמונה ואשדוד: "תתכוננו למשבר"

דוד רביבו אחרי ה-1:2 על מכבי תל אביב: "באים לחיפה לנצח"

ניר לוין מסביר: "הקבוצה לא בטוחה בעצמה"

אוהדי בית"ר מבטיחים הסלמה במאבק נגד הקבוצה

ובגזרת הנבחרת: חוזרים לשחק ברמת גן