בשביל להבין את עוצמת המהפכה, צריך פשוט להביט בנתונים. אל שנת 2011 הגענו כש-23 מתוך 26 גביעי הגרנד סלאם האחרונים הונפו על ידי שני שחקנים בלבד: רוג'ר פדרר ורפאל נדאל. מאז ווימבלדון 2004, השור ממאיורקה והקרחון השוויצרי זכו בכל תואר גרנד סלאם אפשרי, פרט לשלוש הבלחות מקריות ולא מייצגות. מאז 2 בפברואר 2004 השניים החזיקו במקום הראשון לסירוגין, ונדמה היה כאילו השליטה שלהם תימשך לעד, כאילו היריבות המיתית שלהם והמאבקים הפסיכולוגיים ביניהם יאפיינו לעד את עולם הטניס, כאילו אין להם אלטרנטיבה וכל טניסאי שנגזר עליו לשחק בתקופת שלטונם נידון לחיים אומללים ומתסכלים ובעיקר נטולי זכיות. קשה היה לחשוב על דומיננטיות ברורה ומוחצת יותר בענף ספורט, אבל אז הגיע נובאק דג'וקוביץ', שבשנת 2011 סיפק את אחת העונות הגדולות בתולדות הענף. חובבי המשחק היו המומים ונפעמים, חלקם אכלו את הכובע, אבל לרובנו לא נותרה ברירה אלא להצדיע, ולמחוא כפיים למלך החדש.
זה התחיל בצעדים קטנים, אבל מהר מאוד תפס תאוצה. מבלי ששמנו לב הוא כבר היה עם 41 ניצחונות רצופים. אחרי שלטון כל כך ארוך של נדאל ופדרר, הספקות כלפי נולה היו בלתי נמנעים. אחרי שהוא זכה באליפות אוסטרליה, המומחים פקפקו והזכירו שהזכייה הגיעה מבלי לנצח את פדרר, אבל אז הגיע טורניר דובאי וגם הפנומן השוויצרי נפל לרגליו של הג'וקר בגמר. הפרשנים צקצקו בלשונם והטילו ספקות, "בוא נראה אותו מול נדאל", הם אמרו, "זו כבר ליגה אחרת", אבל אז הגיע טורניר אינדיאן וולס, ודג'וקוביץ' הצליח לחזור מפיגור מערכה כדי לנצח את השור ממאיורקה בגמר. מאז אי אפשר היה לעצור את הדהירה שלו. אחרי אותו משחק הוא ניצח את רפא בשלושה גמרים ברציפות, כולל שניים משפילים במיוחד על חימר, ובסך הכל השלים שישה ניצחונות על הספרדי השנה, כולל בגמר ווימבלדון ואליפות ארצות הברית. יותר מזה, לראשונה בחייו נדאל נראה מתוסכל ואובד עצות. יש שאף יאמרו שהשור הכי לוחם בטניס נראה לפתע עייף ומיואש. מה הפלא?
השור הפך לעגל
זו המהפכה הכי גדולה של דג'וקוביץ'. לאו דווקא בהישגים (המדהימים!), אלא בהשפעה הפסיכולוגית על יריביו. לא זו בלבד שנולה ניצח את שני הגדולים כמעט על כל משטח ובכל טורניר (חוץ מחצי הגמר ברולאן גארוס), הוא פשוט גרם להם להיראות חיוורים ואומללים במקרים מסוימים (נדאל בגמר מדריד) או המומים לחלוטין (כמו פדרר אחרי אותו פורהנד בחצי הגמר באליפות ארה"ב). דג'וקוביץ' פשוט זז יותר מהר מהם, חבט יותר חזק ומדויק מהם, היה סבלני מהם, ובעיקר חכם וחזק מנטלית מהם. הוא נכנס להם לראש, ושינה להם את צורת המשחק. הם הפסיקו לחשוב על המשחק שלהם, והתרכזו רק בו. בסופו של תהליך פדרר ונדאל, שניים מגדולי הטניסאים והספורטאים אי פעם, נותרו פעורי פה, וראו את הסרבי זוכה ב-2011 בשלושה תארי גרנד סלאם ובעשרה תארים בסך הכל תוך שהוא עומד על מאזן 6:70, וגורף לכיסו סכום חסר תקדים של כ-12.6 מיליון דולר מטניס בלבד. הוא ייאש אותם ותסכל אותם, וכשנדאל סיפר ש"אין לי מוטיבציה כמו בעבר", קשה היה שלא להניח שלדג'וקוביץ' יש חלק בזה. קשה לדמיין הישג מרשים יותר.
מי שמכיר את נולה טוב יותר מכולם הוא המאמן שלו מריאן ואיידה. לאחרונה גם הסלובקי הצנוע הזה נדרש להסביר את תופעת "נולה 2011", ותיאר למאטס וילאנדר ביורוספורט את השינוי האדיר שעשה דג'וקוביץ'. "הפריצה שלו הייתה בעיקר בראש כשהוא אמר לעצמו: 'אני מסוגל לעשות את זה, אני יכול לקפוץ לשלב הבא. אני חייב לעבוד הרבה יותר קשה מבחינה טכנית ופיזית, לשנות את שיטת האימונים ולשפר דברים ספציפיים כמו הפורהנד והסרב'. מבחינתי זה היה נהדר כי ידענו בדיוק על מה לעבוד. זו הייתה עבודה קלה בשבילי, כי הוא היה כל כך נחוש".
גם נולה עצמו ניסה להסביר את השינוי האדיר, ובראיון מיוחד וחגיגי שערך לאחרונה עם פטריק מקנרו ב-espn, אמר: "נכון שהשתפרתי, אבל באחוז קטן מאוד. זה אותו הטניס שהיה לי בשנים שלפני כן. מה שהשתנה זו הגישה המנטלית שלי. זה כל ההבדל. התבגרתי ואמרתי לעצמי: 'זה הזמן שלי, אני יכול לעשות את זה, אני יכול לזכות בכל התארים'. אני חושב שהמזל הולך לא רק עם הטובים, אלא בעיקר עם האמיצים, אלה שמאמינים שהם שייכים לטופ".
מה הלאה?
השאלה הכי גדולה בעולם הטניס כרגע היא בלתי נמנעת: האם זו הייתה מהפכה זמנית, או שהיא תימשך? האם דג'וקוביץ' מסוגל להמשיך במומנטום המטורף הזה, או שמא מה שראינו ממנו בטורניר גמר הסבב (אף פעם אסור לייחס יותר מדי חשיבות לטורניר הזה אצל הגברים) זו תחילתה של דעיכה? קשה לראות את נולה שומר על דומיננטיות כזו לאורך שנים מול נדאל, שלבטח יחזור מהפגרה שחקן הרבה יותר רענן ורעב.
יחד עם זאת, ברור שדג'וקוביץ' כאן כדי להישאר ולבנות מורשת כאחד השחקנים הטובים בהיסטוריה. מבחינת אופי ויכולות, יש לו את זה. מבחינת היכולת לשמר את העליונות שלו, זה כבר יהיה מאתגר יותר. נולה יצטרך להתמודד עם מה שנדאל ופדרר התמודדו במשך תקופה כל כך ארוכה: עם הציפיות, עם הלחץ, עם המעמד המחייב, ועם העובדה שמעתה כל טניסאי שהוא יפגוש ייתן את כל מה שיש לו כדי לנסות להדהים את העולם. ב-2011 הוא הצליח להתמודד עם זה בקלות. ככל שהזמן יילך ויחלוף זה רק יהיה קשה יותר. אם גם באתגר הזה הוא יצליח לעמוד, המהפכה תושלם סופית.
סיכום 2011 בטניס העולמי, כל הכתבות
נולה שוב מככב: עשרת המשחקים הגדולים של 2011
הפורהנד של דג'וקו: האם זו החבטה ששינתה את העונה?
פרויקט המהפכות של 2011: פותחים עם נבחרת אורוגוואי
המהפכות של 2011: כוכבי ה-NBA איבדו את הבושה