ללברון ג'יימס נמאס ששואלים אותו על ה"החלטה". אין לו כוח להתעסק בזה יותר. אולי חלק מחובבי ה-NBA עדיין כועסים, אבל מבחינתו זה פאסה. עבורו זו סוגיה שאין טעם לדוש בה כבר, משהו שהוא כבר לא רלוונטי, פרשה מהעבר שרק הטרחנים עדיין נצמדים אליה. פעם הוא עוד היה עונה בנימוס ובטון מתנצל, אולי אפילו מביע באופן עקיף סוג של חרטה, העיקר כדי לא להמשיך להרגיז או להדליק מחדש את האש סביבו, אבל עכשיו כבר אין לו סיבה. מה שאצלו היה פריצת דרך, הפך לאחרונה לנורמה.
רק לאחרונה נשאל לברון על הסוגיה, וענה בהרחבה לראיון ב"גארדיאן". כאמור, לא מתנצל. "אני חושב שכשמג'יק ג'ונסון נבחר בדראפט, היה לו את קארים עבדול ג'באר בלייקרס, וכשהקבוצה נבנתה היה לו גם את ג'יימס וורת'י ואת בוב מקאדו", אמר לברון, "היו לו ארבעה שחקני היכל התהילה. וגם מייקל ג'ורדן עבר לא מעט קשיים עד ששיקגו צירפה את סקוטי פיפן, ואחר כך את הוראס גראנט, עוד שחקן מצוין, ואחר כך גם את דניס רודמן, שגם הוא שחקן היכל התהילה. וללארי בירד היה את קווין מקהייל, רוברט פאריש ודני איינג', ואחר כך הסלטיקס צירפו את ביל וולטון. כך שאני מכיר את ההיסטוריה של המשחק: אף פעם שחקן בודד לא הצליח לעשות את זה לבד".
בין אם דבריו של קינג ג'יימס נכונים או אפילו רלוונטיים, זו ממש לא השאלה. מהפכת הכוכבים ב-NBA לא החלה עם נטישתו של LBJ את קליבלנד לטובת מיאמי. אולי היא החלה עם הטריו של בוסטון, אולי עם יוסטון של דרקסלר ואולג'וואן ואולי אפילו עם הסלטיקס של מקהייל ופאריש, כפי שלברון טוען. אבל המהפכה של מיאמי היא כל כך 2010. ב-2011 כבר חלה התפתחות נוספת: הכוכבים איבדו את הבושה.
יש לגיטימציה, הכל מותר
הביקורות המפורסמות של קיץ 2010 כמעט נראות תלושות כעת. כשמג'יק אמר שהוא העדיף לנצח את לארי בירד מלשחק איתו, או כשג'ורדן הוסיף וטען דברים דומים, וצ'ארלס בארקלי ואחרים הצטרפו למקהלה עם טיעונים חופפים משלהם, לברון אולי זז באי-נוחות מסוימת בכיסאו. עכשיו זה כבר לא מפריע לו, ואיבוד האליפות של מיאמי לא רלוונטי כלל. בטווח זמן קצר, במהירות די מפתיעה, הלגיטימציה הכמעט מלאכותית שלברון, וויד ובוש החדירו לצעד המהפכני שלהם החלה לתפוס.
פתאום כרמלו אנתוני יכול להיות שלם לגמרי עם עצמו כשהוא דורש לעבור למדיסון סקוור גארדן. פתאום לכריס פול נשבר מניו אורלינס, וזה נורמלי. פתאום דוויט האוורד מגיש לאורלנדו רשימה של שלוש קבוצות אליהן ירצה לעבור, וזה טבעי לחלוטין. גם ההסכם הקיבוצי החדש בליגה לא שינה את המציאות החדשה ב-NBA, מציאות בה הכוכבים מסוגלים להכתיב בשלב זה או אחר את עתידם, והעתיד הזה כולל, על פי רוב, עוד סופרסטאר אחד לפחות לצדם: אמארה בניקס, בלייק גריפין בקליפרס, קובי/נוביצקי/דרון וויליאמס עבור דוויט האוורד והרשימה המצומצמת שלו. גם מיאמי היא כבר לא "הילדה הרעה". שנה אחת עברה, ופתאום היא מסתמנת כקבוצה בריאה ובשלה.
ב-NBA של 2011 נדירים הם הכוכבים שמוכנים להיות סופרסטארים בודדים בקבוצה שלהם. כשכבר קיים מקרה כזה דרק רוז בשיקגו הוא הופך לדרלינג של התקשורת, פרח אחרון להיאחז בו בשדה של קוצים סוררים. כי בשאר הליגה אף אחד כבר לא מספיק בוטח בעצמו, אף אחד לא מרגיש שהוא מסוגל לקחת אליפות לבדו, לאף אחד אין סבלנות. אנחנו כבר לא מדברים על נאמנות לסמל או למועדון (חס ושלום), לא מצפים מהכוכבים לקדש מונחים ארכאיים כמו הרמוניה קבוצתית (זוכרים את דאלאס?) או כדורסל חכם של קבוצה מחוברת (זוכרים את דאלאס?). אבל כן אפשר לצפות מהם להאמין בעצמם. כן אפשר לדרוש שהשחקנים האלה שיחשבו קודם כל על כדורסל שכן הם שחקני כדורסל ורק לאחר מכן על היותם מותגים שצריכים להגשים את עצמם בשווקים הגדולים ביותר.
ומה עם המשחק עצמו? האם למישהו אכפת ממנו? לא זכור הכוכב שהצהיר על הרצון שלו להתאחד עם מאמן אגדי, למשל. לא זכור הכדורסלן שחשף בשנים האחרונות את התשוקה שלו לעבוד תחת גרג פופוביץ' או ג'רי סלואן (עד השנה שעברה). להפך; דרון וויליאמס הועף מיוטה אחרי שגרם לעזיבתו של סלואן את סולט לייק סיטי, וכעת הוא מתלבט האם להישאר עם ניו ג'רזי שכמובן עוברת בשנה הבאה לברוקלין, אולי עם דוויט האוורד או שמא לקחת הצעה נוצצת יותר. מאמנים אגדיים, סמלים של ממש, שמסוגלים ללמד קצת יותר מסתם עוד סוג הגנה ולהנחיל בשחקנים ערכים של ממש זה לא ממש מעניין את כוכבי ההווה. את כוכבי ההווה מעניין כוכבי הווה נוספים. מעניין טבעות. מעניין עוד חוזה עם נייק. המטרה לחלוטין מקדשת את האמצעים. ככה זה, כנראה, ב-NBA של 2011. קיצורי דרך הם הדרך החדשה.