הסוסים השחורים שהדהימו במשחקי 'אל קלאסיקו'

את שמות החלוצים הנוצצים של ריאל מדריד הגדולה משנות ה-50' כולם יודעים, אך מעטים זוכרים את הגיבורים בהגנה. מארקיטוס היווה דמות מפתח בכל חמש הזכיות הרצופות של הבלאנקוס בגביע האלופות, אבל מיעט מאוד לכבוש. למעשה, היו לו שלושה שערים בלבד בשמונה שנים בברנבאו, ושניים מהם היו קריטיים במיוחד בעונת 1955/56. בליגה היתה זו עונה איומה מבחינת הבלאנקוס שהפסידו עשרה משחקים, אבל את הקלאסיקו הביתי הם ניצחו 1:2 בזכות שער דרמטי של מארקיטוס בדקה ה-89. כעבור חצי שנה הרשית מארקיטוס גם בגמר גביע האלופות הראשון בהיסטוריה, כשהישווה ל-3:3 מול ריימס הצרפתית בדרך ל-3:4.

לשליטה המוחלטת של הבלאנקוס באירופה שמה קץ דווקא ברצלונה שניצחה אותה בסיבוב הראשון בגביע האלופות בעונת 1960/61. מארטי ורג'ס, קטלוני יליד ג'ירונה, היה העוגן של הקבוצה בחלק האחורי במשך עשור - האיש שסחב את הפסנתר עליו ניגנו לדיסלאו קובאלה ולואיס סוארס. ורג'ס לא הירבה לכבוש, אבל אחרי 2:2 בברנבאו במשחק הראשון מצא את הרשת כבר בדקה ה-33 בגומלין וסלל את הדרך לניצחון המפואר, 1:2. בארסה הגיעה עד הגמר, שם פגשה את בנפיקה של גדול המאמנים היהודים בכל הזמנים, בלה גוטמן, והפסידה 3:2.

למען האמת, לא מדובר בשחקן "אפור" כלל וכלל. עם זאת, מה הסיכויים שמישהו מהקוראים זוכר מיהו הנינג ינסן? הם קלושים, וחבל מאוד שכך. בדנמרק מוקירים אותו כאחד הכדורגלנים הגדולים בתולדות המדינה, בנשימה אחת עם מיכאל לאודרופ, פרבן אלקיאר, מורטן אולסן ופטר שמייכל. ינסן עשה קריירה מפוארת בבורוסיה מנשנגלדבאך האדירה לצידו של בן ארצו אלן סימונסן, וב-1976 הוחתם בברנבאו. שלוש העונות שלו בספרד היו נהדרות, החלוץ הדני זכה בשתי אליפויות, ולשיאו הגיע במשחקי הקלאסיקו. בעונת 77/78' כבש ינסן ב-2:3 בקאמפ-נואו והוסיף צמד ב-10 הדקות הראשונות ב-0:4 מטורף בברנבאו. בעונה שלאחר מכן הוא הצטיין בקלאסיקו שלישי רצוף, עם שער בנצחון שלישי רצוף, 1:3. בבארסה נשמו לרווחה כאשר בקיץ 1979 עזב ינסן את הבלאנקוס והצטרף לאיאקס.

תארו לעצמכם קלאסיקו במחזור הסיום, כשהאליפות מוכרעת בקרב ישיר בין שתי הגדולות. בכל תולדות הליגה הספרדית שיבצה ההתאחדות רק פעם אחת את המשחק הטעון במחזור האחרון, ולמרבה הצער דווקא אז לא היתה לו חשיבות. היה זה בעונת 1990/91, כאשר בארסה דהרה לאליפות הראשונה של יוהאן קרויף כמאמן ורמסה את כל הליגה. ריאל, האלופה היוצאת שהבקיעה בעונה הקודמת 107 שערים, הסתפקה במקום השלישי, במרחק 11 נקודות מהפסגה, אבל לפחות הצילה מעט את כבודה הרמוס עם 0:1 מתוק על האלופה הנכנסת. על השער חתום אדולפו אלדאנה, קשר טכני ומהנה לצפיה, שהתקשה מאוד להידחף להרכב הפותח בגלל נוכחותו של מיצ'ל. אדולפו קיווה שהכיבוש יקדם את מניותיו, אך התאכזב, וב-1992 כדי לפרוח בלה-קורוניה. פציעה קשה בברכו הרסה את הנסיקה הזו, ועולם הכדורגל רק הפסיד מכך.

בעונת 1995/96 קידם יוהאן קרויף חבורה שלמה של שחקנים מוכשרים שגדלו בלה-מאסיה. איבן דה-לה-פניה היה המנהיג שלהם, ונחשב באותה נקודת זמן, בצדק רב, לכשרון גדול הרבה יותר מראול. הנער שקודם לצידו, רוג'ר, תפס את הכותרות בקלאסיקו הראשון בקריירה. כשהוא עדיין בן 18, הבקיע רוג'ר את שער השיוויון היקר בתיקו 1:1 בברנבאו וסייע לדרדר את ריאל למקום ה-16 בליגה בתום חמישה מחזורים. היה זה שער הבכורה של ילד הפלא, אך למרבה הצער הקריירה שלו רק דעכה מאז, ובגיל 23 הוא כבר עבר ליריבה העירונית אספניול. קצת חבל, אבל את הדמעות האמיתיות צריך לשמור לגורלו של דה-לה-פניה.

דויד וייה לא יכול לשחק ליד מסי?

באיזה תואר כבר זכה השנה ז'וזה מוריניו?

חושש? גווארדיולה: "כמעט בלתי אפשרי להכניע את ריאל"

בברצלונה עדיין חוגגים את ה-0:5 מאשתקד על ריאל