מאוחר מדי, אלישע לוי

גילי לנדאו לא היה צריך רקע מושלם יותר מגיא לוי כדי להכתיר את הגישה הנכונה שלו להפועל פתח תקוה. שני המאמנים שהתעמתו בשבת בהפסד של הפועל באר שבע לחבורת האנדרדוגים של לנדאו התעמתו בתחילת שנות ה-90 על אמת, כשהם הרכיבו יחד את צוות האימון של אותה הפועל פתח תקוה. אף אחד לא הופתע אז מהפיצוץ: מדובר היה בשני טיפוסים – כל אחד מסיבותיו הוא, עם אופי שהכשיל לא פעם את יכולת האימון המבטיחה על הנייר.

למרות שאנחנו תמיד מוכנים להפתעות, לנדאו של סוף השבוע האחרון הדגים כמה לקחים הוא הפנים מאז, לקחים שעדיין חולפים מעל ראשו של אותו גיא לוי. בזמן שמאמן באר שבע בחר לספסל שוב מסיבות מעצבנות את עודד גביש והזכיר את האיש שהסתבך כמעט בכל קבוצה בה עבר, לנדאו הציג לראווה את חבורת החלכאים והנדכאים שהוא אסף בליגות הנמוכות. קבוצת אלמונים שלנדאו זיהה אצלם את הניצוץ והפך יחד איתם את הפועל פתח תקוה, תוך פרק זמן די קצר, מהקבוצה הכי מגעילה בתום הקיץ לקבוצה הכי מקסימה ומרגשת עם תחילת החורף. קבוצה רומנטית כמו הפועל פתח תקוה הייתה צריכה מאמן רומנטי כמו לנדאו. חבל רק שאי אפשר להעביר כמה מהתובנות האלה להפועל באר שבע.

עוד בליגת העל:

שלום תקווה מזהיר את מכבי תל אביב מטראומת העבר

מכבי חיפה: אלישע לוי מנסה להרגיע את הרוחות הסוערות

הפועל פתח תקוה: האם יחזירו לקבוצה חלק מהנקודות?

הפועל באר שבע: ביקורת על המאמן גיא לוי

הדרבי התל אביבי הוקדם ל-27 בנובמבר

מי שנתן לבית"ר ירושלים את הסיכוי לקום מהקרשים תוך מחזור אחד ולנצח את מכבי תל אביב הוא קודם כל איציק קורנפיין. ליו"ר בית"ר היו בשבוע שעבר את כל הסיבות לעלות על חליפת הקורבן, היא החליפה האהובה עליו אחרי חליפת המושיע. התפרעות האוהדים המוגזמת והסכנה הלא מוקבלת שנשקפה לו סיפקו ליו"ר סולם נוח לטפס לכיסא המטיף. להתעמת עם האוהדים, לגרום לשחקנים להסתגר, להפעיל את הכתבים בחוכמה, אבל תחת זאת בחר לנהוג בדיוק ההפך: קורנפיין כינס את השחקנים בחדר ודאג להעביר מסר שאיכשהו הודלף לתקשורת לפיו צריך להבין את הלחץ בו האוהדים נתונים.

וכך, במקום לקבל לחץ נוסף ושיח לא בריא, קורנפיין, בין אם בתכנון ובין אם לאו, פוצץ את הבלון המיותר עוד כשהוא קטן. יובל נעים יכול היה לדבר על האין אופי של מכבי תל אביב במקום לדון בשפל החדש אליו הגיעה האלימות במגרשים, ובקרב אוהדי בית"ר בפרט. חבל רק שבשאלות הגדולות יותר מהשנים האחרונות – הליכה לפירוק, מינוי מאמנים, בחירת סגל - ההיגיון של קורנפיין עבד אחרת.

1. אם את מכבי תל אביב תמיד ירדוף זיכרון של ילד מוכה, במקרה של מכבי חיפה העקב אכילס ההיסטורי זה שחצנות. אותה תחושה שהם יותר גדולים מהמציאות, יותר חכמים, יותר צודקים. בדרך כלל זה נכון, אבל כשזה לא – במכבי חיפה מתקשים לקרוא זאת. העונה זה מגיע למימדים כמעט גרוטסקיים: כמעט כל כוכב פורק עול, מטנף את החבר שלו, מפר כללי משמעת בסיסיים, חושב על עצמו לפני הקבוצה, אבל המאמן והמערכת מגיבים לאט. לאט מדי.

עכשיו אלישע לוי בוחר להתעמת עם בעיית ניר דוידוביץ', כי עכשיו זה קל. כי עכשיו אין ברירה. אבל אלישע לוי היה צריך לעצור גל האגואיזם ששוטף את הקבוצה שלו העונה כבר בקיץ. הוא היה צריך, בנוסף, לקבל החלטה ברורה לגבי מי השוער הראשון שלו ולא לשחק ברוטציה עם שני שוערים בוגרים כאילו היו ילדים. אבל מתברר שהחיידק הזה שחירב למכבי חיפה לא מעט דברים חזק גם ממאמן שתמיד הצליח להישאר בן אדם כמו אלישע לוי. גם אלישע לוי, כמו הבעלים שלו בוודאי, חשב שהוא יותר גדול מכל הבעיות האלה. לא רחוק היום שהוא יבין את מה שרוני לוי למד בעונה הרביעית שלו. שהוא לא.


2. משהו טוב עובר על ניר לוין הפרשן מאז שעבר להתעסק עם מחלקות נוער: הוא לא חייב יותר כלום לאיש. התוצאה היא פרשן שמשלב הרבה מאוד דברים שחשבנו שכבר אי אפשר לחבר ביניהם: אומץ לומר דברים לא נעימים, עין מקצועית עם ניסיון חיים על המגרש, פיכחות של אדם שעבר כברת דרך כשחקן וכמאמן, ועמדה בקריירה ממנה הוא יכול לומר מה שהוא שבאמת חושב. לוין, גם בגלל היעדר הכריזמה, הוא לא פרשן מושלם. הוא לא סוחף אותך אחריו. אבל הוא פרשן טוב. אולי הכי טוב מכל מה שיש לנו בתחום הכדורגל. ובנוף של פרשני הכדורגל בטלוויזיה, זה ממש לא מעט.

יש משהו קצת חצוף, אפילו יותר מקצת, בניסיון של ראשי מכבי תל אביב, כולל המאמן מוטי איוניר ועוזרו גדי כרמלי, לשייך את מצבה של הקבוצה לגיל של השחקנים. כאילו שרק הם טועים, כאילו שרק הם מתגלחים על הזקן של מכבי תל אביב. אבל מה נגיד על ההתנהגות של המאמן, שבחר בהפסד לבית"ר להתעמר באכזריות מוגזמת בשחקן חביב שכולם יודעים מה לצפות ממנו כמו יואב זיו. ומה נגיד על היחס המחפיר לגל אלברמן? כמה פעמים יכולים ראשי מכבי תל אביב לומר לכולם אלירן עטר, אלירן עטר – שם קוד שנועד לבקש מהתקשורת לגלות סלחנות בגלל "הילד הרע" שיש להם, ולקוות שלא נשים לב שכולם בעצם מתגלחים על הזקן הארוך מאוד של המועדון הוותיק. בכמה אליפויות זכו יחד מוטי איוניר וגדי כרמלי ובכמה מושיקו לוגסי ואלירן עטר. האם יש הבדל בתוצאה הסופית?

זו, בעצם, תמצית המחלה של מכבי תל אביב, אותה אנו מכנים בשלבים מאוחרים יותר כנתק רגשי בין השחקנים לקבוצה. למאמנים ולהנהלה יש כבר אינסטינקט להאשים את השחקנים. זה האליבי הקבוע שלהם. הם אף פעם לא מסתכלים במראה ומגלים את אותן בעיות שמצאו בשחקנים: חוסר ניסיון במעמדים גדולים. זהו סגנון חשיבה של אדונים ועבדים – של אנשים שהם בעצם אותו דבר, אבל אחד חושב שהוא טוב מהשני. רק נזכיר למוטי איוניר ולכל הגורמים בקבוצה שמדברים בעילום שם על שחקנים שעושים במכנסיים שמכבי תל אביב יכלה באותה מידה להביא את דרור קשטן העונה – מאמן שלא רק מדבר על צעירים, אלא אחד שזכה בכמה אליפויות עם צעירים. מאמן שיודע לבנות עונה ולשלוט בה כמו בסוס אצילי. אבל מה אנחנו נאחזים בדרור קשטן. מספיק לראות מה אלי כהן עושה עם הסגלים המתחלפים שלו בהפועל עכו כדי להבין מה ניסיון של מאמן שווה בעצם.