בין הכדורסל הספרדי ל-NBA (פראן מרטינז, solobasket.com)
אחרי החגיגה הגדולה ומדליית הזהב ביורובאסקט 2011, כל חובב כדורסל ספרדי כבר הבין שלושה דברים: א. זה דור השחקנים הטוב ביותר שהיה לספרד אי-פעם. ב. זו נבחרת הכדורסל הספרדית הטובה ביותר. ג. כנראה שלא תהיה לנו נבחרת כזאת עוד במשך הרבה-הרבה-הרבה זמן.
את הדור הזה מובילים שניים: פאו גאסול וחואן קרלוס נבארו. הם שחקנים כל כך מבריקים, עד שמגיל צעיר מאוד הם לכדו את תשומת הלב של אנשי הכדורסל בספרד. את הרמז האמיתי הראשון לגבי היכולות שלהם קיבלנו באליפות העולם לנוער 1999 בליסבון, כשנבחרת ספרד ניצחה בגמר את נבחרת ארה"ב 87:94. זה היה ההפסד הראשון של האמריקאים בטורניר. נבארו קלע 25 נקודות. מאז, הקיצים שלנו היו מלאי ציפיות ובדרך כלל לא התאכזבנו. הרחק מכך.
נבארו וגאסול קירבו את הכדורסל הספרדי ל-NBA. הם סללו את הדרך לשחקנים כמו קלדרון, גארבחוסה, מארק גאסול ואחרים. ההצלחה שלהם בארה"ב לא הפתיעה אף אחד בספרד. השחקנים הספרדים טובים מספיק כדי לשחק ברמות האלה, לדעתנו. גאסול זכה לא מזמן באליפות ה-NBA עם לוס אנג'לס לייקרס. זה ההישג המשמעותי ביותר שיש בעולם הכדורסל. מה שבאמת הדהים זה שההצלחה הזאת התקבלה על ידו כמשהו טבעי, כאילו היה זה איזה פתרון מתמטי. אתה מכניס את הנתונים למשוואה, מחשב ורק תשובה אחת נכונה יכולה להתקבל: הוא שחקן כדורסל מספיק טוב, ולכן הטבעת צריכה להיות על האצבע שלו.
חואן נבארו ניסה גם כן להוכיח את עצמו ברמות האלה. הוא הוכיח שהוא שייך לשם, אבל הוא התגעגע לברצלונה, ליורוליג, למשפחה שלו, לסביבה שלו, וחזר להיות דומיננטי באירופה. זו דומיננטיות טבעית, נטולת לחץ. הוא הבין שהוא לא צריך להיות ב-NBA כדי להיות מאושר. הוא רק צריך לשחק כדורסל.
כעת צריכה לעלות השאלה המתבקשת: האם נבחרת ספרד הנוכחית היא נבחרת הכדורסל הטובה בהיסטוריה של היבשת? קשה לי לענות. לכולנו יש כבוד עצום לנבחרות ברית המועצות לשעבר, כמו גם לנבחרות היוגוסלביות הגדולות. גדלתי על הסיפורים של המבוגרים שהנציחו את הגדולה של הנבחרות האלה. מילדות שמעתי את הסיפורים על כמה גבוה היה טקצ'נקו, על הצליפות הגדולות של ולדיס ולטרס (לטבי, רכז נבחרת ברית המועצות בשנות ה-80', שזכה לאורך העשור במדליית זהב ובמדליית כסף באליפות העולם, ובשתי מדליות זהב, מדליית כסף ומדליית ארד באליפות אירופה), הפנטזיה שקראו לה ולאדי דיבאץ או הכישרון האגדי של טוני קוקוץ'.
היום עדיין קשה לי להשוות את נבחרת ספרד שלנו לנבחרות הגדולות ההן. בכלל, זו תהיה השוואה חלקית. כדי לעשות זאת נצטרך לקבל פרספקטיבה. אחרי שגאסול ונבארו יפרשו, כשנשפוט את הקריירה שלהם במלואה, נדע. זו האמת: אנחנו לא יודעים עדיין כמה שנים נותרו להם לשחק, ואנחנו עדיין לא יודעים אילו פסגות נוספות הם יכבשו. אנחנו אפילו לא יודעים אם הם עדיין הגיעו לשיאם.
אני מקווה ששני השחקנים האלה יגיעו לאולימפיאדת לונדון 2012. אם הם יהיו שם, אין ספק שגם יתר כוכבי הדור הזה יגיעו. ויש גם דור צעיר לכדורסל הספרדי, שיכול ביחד עם החבר'ה הוותיקים להרכיב קבוצת חלומות נוספת, אולי אפילו קבוצה גדולה יותר מזו שחזינו בה בליטא. יש סיכוי, וסיכוי לא רע, שנראה עוד משהו מדהים מהשחקנים האלה בקיץ הבא. הם כבר הפתיעו אותנו כל כך הרבה פעמים בעבר, למה שלא ישמרו עוד הפתעה אחת אחרונה בשרוול כדי להשלים את חגיגת הכדורסל הספרדית הגדולה בכל הזמנים?
העתיד של הכדורסל הספרדי ורוד, אבל במבט מפוכח קשה לראות בעתיד הנראה לעין דור שחקנים שיתעלה על הדור הזה. אומנם, נבחרת ספרד של העשור הבא תורכב מכישרונות גדולים: ריקי רוביו, סרג' איבקה (או מירוטיץ'), סרחיו יול, רודי פרננדס, מארק גאסול... יש להם עוד הרבה אנרגיות ברגליים והם עוד יעשו אותנו מאושרים, אבל הקרב הגדול שלהם לא יהיה בהכרח מול היריבות על הפרקט לנצח נגזר עליהם לחיות בצילם של שחקנים שעוד לפני פרישתם ממשחק הפכו לאגדות, שניים מגדולי הכדורסלנים הספרדים בכל הזמנים נבארו וגאסול. אולי בעוד כמה שנים הם לא ילבשו את הגופייה של נבחרת ספרד, אבל הרוח שלהם תמשיך לפעם בנבחרת.
ואולי, בעצם, נבחרת ספרדית אגדית שכזו כבר לא תקום.
הפופולאריות של נבחרת הכדורגל זהה לנדאל וצ'אבי (אלכס גוזאלבו, דיארי ארה, ברצלונה)
זה לא היה קל כפי שזה נראה. ביורובאסקט האחרון שיחקו הרבה נבחרות טובות. ספרד הגיעה כאלופת אירופה, וכולם רוצים את הראש של האלופה החל מהמשחק הראשון. כך שהמשימה של נבחרת ספרד הייתה אפילו קשה יותר מבעבר.
אבל זה לא עזר להן, כי משחקים אצלנו שחקנים כמו חואן קרלוס נבארו, שבעיניי היה ה-MVP של הנבחרת ושיחק נהדר בעיקר בשלושת המשחקים האחרונים, משחקי המאני-טיים. זה לא רק הכישרון הגדול של נבארו שעושה אותו שחקן מיוחד, אלא סגנון המשחק שלו שהופך אותו לשחק כל כך בלתי-צפוי, שכמעט אי-אפשר לשמור.
דור השחקנים הנוכחי, שנולד בשנות ה-80', מגיע כעת לשיאו. העובדה שבספרד עושים עבודה נהדרת עם הנוער וליגת ה-ACB, שהיא ליגה תחרותית מאוד, הפכו את ההצלחה של הכדורסל הספרדי לפנומנאלית. כל שחקני הנבחרת משחקים ב-NBA או בליגה הספרדית, וזה נתון מדהים. חשוב לציין שהכדורסל הספרדי קיבל דחיפה גדולה עם תחילת ההצלחה של הכדורסלנים הספרדים ב-NBA. יש היום שישה ספרדים ב-NBA, וחובבי הכדורסל בספרד עוקבים אחריהם בעניין.
סרג'יו סקאריולו היה המאמן הנכון לנבחרת הספרדית הזו. הוא פרפקציוניסט שלקח את הכישרון הפרטי של השחקנים ורתם אותו לטובת המערכת. הוא הצליח ליצור נבחרת שקודם כל משחקת הגנה, ובהתקפה מנצלת את הכישורים הייחודיים שלה. לא בטוח שמאמן אחר היה מצליח באותה מידה.
אין לנו ספק שזו הנבחרת הספרדית הטובה בכל הזמנים. ועדיין, כששואלים האם זו הנבחרת האירופאית הטובה אי פעם, עולה ההשוואה הבלתי-נמנעת לנבחרת ברית המועצות הגדולה ולנבחרות יוגוסלביה. אני לא בטוח שספרד הזו טובה מהן, אבל הניסיון להשוות הוא כמעט בלתי-אפשרי מעיקרו. ועדיין, ספרד הזו מספיק טובה כדי להיאבק על מדליית הזהב באולימפיאדה הבאה. אני חושב שספרד היא הנבחרת היחידה בעולם שמוכנה ומסוגלת לנצח את ארה"ב, שכנראה תגיע בסגל חזק מתמיד. למוטיבציה של האמריקאים תהיה השפעה גדולה על הטורניר הזה, אבל מבחינה מקצועית, אין לספרד במה להתבייש והיא יכולה לתת קרב הגון לאמריקאים.
כדורסל הוא הספורט השני בספרד. כשהנבחרת הספרדית שיחקה ביורובאסקט, הרבה אנשים עקבו אחריה. הטירוף של הכדורגל אומנם לא קיים, אבל אוהדי הכדורסל עקבו בתשוקה גדולה אחרי הנבחרת בקיץ הזה. יותר מחמישה מיליון צופים ראו את הגמר בטלוויזיה, והניצחון בגמר זיכה את הנבחרת בכותרת הראשית של כל העיתונים. בלי ספק, ההישג הזה חיזק עוד יותר את הספורט הספרדי שנמצא בעידן הזהב שלו. אנחנו אוהבים הצלחות ועוקבים אחרי כל הספורטאים המצליחים שלנו נבחרת הכדורגל, נבחרת הכדורסל, רפא נדאל בטניס, פרננדו אלונסו בפורמולה 1 או אלברטו קונטאדור במירוצי האופניים. נבחרת הכדורסל לא נופלת בפופולאריות שלה מכל אלה. מי יודע, עם מדליית זהב באולימפיאדה הבאה, אולי היא אפילו תגדל עוד יותר.